אמרי בינה יורה דעה קפה

יהיה אסור כיון דלענין טומאה ל"מ ס"ס י"ל דתליא בהא דמבואר סוטה (דף כ"ח) דצריך תלתא קרא דונטמאה חד לבעל חד לבועל חד לתרומה ופריך בש"ס לר"ע כהונה מנ"ל וכ"ת כהונה ל"צ קרא שהרי עשה בהן ס' זונה כזונה תרומה נמי לא מבעי' קרא שהרי עשה בה ס' זונה כזונה ומסיק דלר"ע ד' קרא כתיב ועי"ש בתוס' דכ' תימא אמאי לא אמר כיון דטימא הכתוב מס' מה"ת דמותרת בתרומ' ולכהונה ותירצו דאי לאו קרא איכא למימר דלא טימא אלא לבעלה דאיכא ס' חייבי מיתות ב"ד ע"י אבל לענין תרומה וכהונה הו"א אוקי אתתא אחזקתה אבל בירושלמי אמרו דל"מ אשה שאסורה לביתה ותהי' מותרת בתרומה ודרש חד מהני תלתא קרא ליבם עי"ש הרי מבואר דלדעת הש"ס דילן צריך קרא לאסור בתרומ' ולכהונה אף דכבר ידענו דעשה הכ' ס' כודאי לאסור לבעל ולבועל דאיתר' החזקה ע"י הקו"ס מ"מ אי לאו קרא היתה מותרת בתרומה ולכהונ' והיינו מדחקים א"ע לומר דלבעלה דאיכא ס' חייבי מיתות ב"ד ע"י אף דאיסור זונה ולבועל ל"ה חייבי מיתות בית דין רק הואיל דהאיסור ביאה הי' ספק חייבי מיתות בית דין לכך החמירה התורה לאסור ובכ"ז היתה מותרת בתרומה ולכהונה מצד חזקה הרי דמחלקינן הדבר גבי אתתא אחת לאסרה לבעלה ולבועל ולהתירה בתרומה אף דהיינו מחזקינן לה בחזקת זונה לאסרה על בעלה ועשה הכתוב כודאי ועי"ש תוס' ד"ה מה דהכ' אסרה קודם שתיה כאלו היא ודאי ואפילו היא טהורה נענש בב"ד של מעלה [ומה שהקשה שם המהרש"א הא איצטריך קרא לאסרה דלא מוקמינן על חזקתיה צריך ליישב דהא אף אם ל"ה קראה הכ' ונטמאה רק שציוה לעשות כסדר הזה ואח"כ ונקתה ונזרעה זרע היינו יודעים דאסורה לבעלה עד שיעשה לה כסדר מנות השקאה ולמה איצטרך לרבו' מונטמאה ע"ז כתבו דהכתוב אסרה קודם שתיה כאלו הוא ודאי] ובכ"ז אף דגלי קרא לאסרה על בעלה ולבועל אף דתרוייהו טענו ברי דלא טימא אותה וכן לבעלה היה ראוי להאמין לה וכמ"ש הר"ן חידושי ריש נדה לא היינו יודעים לאסור אותה לכהונה אם לא גלי קרא הרי דאינו מכריע זה ע"ז לומר הואיל דמחזקינן אותה לאיסור לגבי ד"א נאסור אותה לדברים אחרים הנגרר אחריו רק כל חד תיקום אדוכתי' כן נמי י"ל לענין ס"ס אף דלענין טומאה מחזקינן למטמא מ"מ אינו אסור באכילה. ולדברי הירושלמי הוא באמת כמו דשם נגרר האיסור תרומה אף דהוא רק איסור הנוגע רק לעצמה מ"מ כיון דאסורה לביתה אסורה גם בתרומה ה"נ י"ל כיון דמטמאינן אף בס"ס ואפשר לעשות כודאי ממילא אסו' באכיל' ובאמת קושית תוס' שם יש ליישב דפירכת הש"ס הוא על עשאה הכתוב כודאי ומנ"ל כהונה אף דממילא אסורה מס' ולא מוקמינן על החזקה כיון דגלי קרא דאסורה לבעל ולבועל מ"מ כודאי ל"ה ידענו אי לאו קרא ואי דל"צ כיון דעשה ס' זונה כודאי תרומה נמי לא תבעי וכן ראיתי בס' שב שמעתתא ש"א פי"ג) שמיישב כן תמיהת התו' ולפי"ז אין להוכיח לומר דלא נגרר חד בתר חבירו רק לעשות ס' כודאי לענשה בב"ד של מעלה צריך קרא אבל לאסור מס' ל"ה צריך קרא וכ"כ בס"ס כיון דלענין טומאה ל"מ הס"ס י"ל דל"מ להתיר באכילה. וצ"ע בכ"ז

שוב ראיתי בקרית ספר הלכות כלים דכ' בהך דטבלא טעם אחר דבתנור כ"א טמא דאי אפשר לצמצם משום דכלי חרס יש בו גומו' ולא סלקא טומאה מיניה והוי ס' דאורייתא וטבלא שיש לו דופן שנחלקה לב' בשוה טהורין דהוי מד' דברים שחכמים מטהרין (פ"ג) דעדיו' ולפי' הראב"ד ז"ל הוא הטבלא של עץ ומשום דטומאתה מדרבנן ל"א בה תרי רובי ולדעת הרמב"ם שהיא של חרס נראה דטהורה משום דהשתא לית לה דופן ברוח רביעית ואפ"ה אם אחת מהן גדולה טמאה דאכתי חשיבי כלי קיבול עכ"ל כנראה דמטעם אחר בטבלא טהורין דנתבטל מתור' כלי קיבול כל שנחלקה לשנים הנראים שוין

ובהאי ענינא דהך ס"ס אמרתי בימי חורפי בדרך פלפול ליישב דברי הרמב"ם שכתב הלכות טומאת צרעת פ"ב ספק שיער לבן קדם ספק הבהרת קדמה ה"ז טמא ויראה לי שטומאתו בספק וכ' שם הכ"מ אע"ג דבמס' ב"מ אמרינן דקוב"ה אמר טהור לא בשמים היא ואע"ג דאמרינן מאן נוכח רבה בר נחמיני ואיהו אמר טהו' ויצאה נשמתו בטהר' י"ל כיון דבשעת יציאת נשמה הוא דאמר הכי הוי בכלל לא בשמים היא ואינו כדאי להוציא מכלל שבידינו דהלכה כת"ק והדברים דחוקים וי"ל דהרמב"ם דקדק בלשונו ואמר ס' שיער לבן קדם ס' הבהרת קדמה ולא קאמר סתם ס' כמו דקאמר בש"ס ב"מ דשם קתני אם בהרת קודמ' לשיעור לבן טמא ואם שיעור לבן קד' טהור ס' הקב"ה אומר טהור וכולהו מתיבתא דרקיע אמרי טמא ולא קתני רק סתם ס' גם למה אמר רבה ב"נ טהור טהור שני פעמים. אולם א"ש דהא יש לחקור כיצד הדין אם באו שניהם ביחד בבא הבהרת והשיער לבן וי"ל כיון דכתיב בתוה"ק ושיער לבן בבהרת היא דוקא סימן טומאה אם קדם הבהרת ואח"כ בא השיער לבן אבל אם באו שניהן ביחד י"ל דאינו סימן טומאה והנה הא דהוכיח רבא כתובות (דף ע"ה) דר"י אזל בתר חזקת הגוף צריך לראות מה שייך בזה חה"ג דלא קדם להשיער לבן הא גם להשיער לבן יש חזק' דלא היה לו מקודם ונימא דבא אח"כ וצריך לומר דהחזקה הוא דמחזקי' דבאו ביחד ובשעה שבא הבהרת בא השיער ולא אח"כ ואי דהוי חזקה על השיער הא כ"כ הוי חזקה על הבהרת. אולם א"כ יקשה מנ"ל לרבא דהטעם משום חזה"ג דלמא הטעם משום דהוי רוב צדדים להתיר וכמו ס"ס חדא דלמא קדם השיער לבן ואף אם לא קדם לבא דלמא באו ביחד והוי רוב לטהר ומיעוט לטמא דהיינו שהבהרת קדם. וי"ל הא דאמ' רבה ב"נ טהור טהור וכפל דבריו היינו מהך טעמא אם מספקינן ג"כ לדלמא השיער לבן קדם או שבאו בב"א ויש שני צדדים לטהר רק מיעוט צד דבהרת קדם בזה אמר טהור טהור היינו שני צדדים יש לטהר אבל אם ידענו דלא באו בב"א רק הספק על מי קדם אם הבהרת קדם או השיער לבן קדם דל"נ רק הס' איזהו קדם בזה י"ל דטמא מס' ורב"נ יצא' נשמתו בטהרה ורמז בדבריו שאמר טהור טהור אם יש שני צדדים לטהר ומובן מאליו דהיכא דליכא שני צדדים לטהר טמא מס' ואתי שפיר פסקו של הרמב"ם דפוסק כהכרעתו של רבב"נ והוא לא הביא לטמא רק היכא דלא יש ס' על ביאת שניהן בב"א רק הס' אם הבהרת קדם או השיער לבן קדם אבל על ב"א לא יש ס' בזה הוי ס' לטמא בס' השקול. אולם יש לגמגם דע"כ לא כתבו תוס' דזה הוי כעין ס"ס היכא דיש שני צדדים להכשיר רק היכא דלפנינו נראה לעינינו דהוא מחצה על מחצה רק שבאנו להתגולל עלינו דאי אפשר לצמצם בזה שייך לומר להכשיר מצד ס"ס אבל אם לא ידענו ולא ראינו כלל י"ל דל"מ ס"ס כזה לדון מצד רוב צדדין שוב ראיתי בש"מ כתובות שם דכתב דתיקשי רישא לסיפא דמתני אם בהרת קדם טמא משמע הא שניהם נולדו בב"א טהור ומדקתני סיפא אם שיער לבן קדם לבהרת טהור משמע הא שניהם בב"א טמא ואי דייקת בדיוק דרישא תיקשי אמאי ס' טמא והרי כאן ס"ס ולהקל וכ' דנקט בהרת קודם לשיער משום דהכי כתיב בקרא והה"ד שניהם בב"א עי"ש ויקשה לדבריו א"כ הוי ס"ס לטמא ועי"ש עוד בש"מ הרי דקרי אף לכה"ג ס"ס וי"ל דעכ"פ שייך חזקת הגוף בסימן טומאה של"ה לו ואז אף דל"ה ספק על ביאת שניהם בב"א רק מי בא קודם או הבהרת או השיער לבן ע"ז פליגי ר"י ורבנן וגם ע"ז שייך חזה"ג כנ"ל ובזה הכריע רבב"נ במה שאמר טהור טהור שני פעמים היינו היכא דיש שני צדדים לטהר וא"ש דברי הרמב"ם כן י"ל ע"ד פלפול ואכ"מ בזה במה שיש עוד לדבר שמה

סי' כ קיי"ל דהשוחט צריך לבדוק הסכין גם אחר השחיט' אף דאם נאבד הסכין כשר דמוקמינן הסכין על חזקתו דלא נפגם מ"מ כל דאפשר לברורי מבררינן. ולכאורה הא מבואר ברשב"א חולין (דף ט) דהא דכשר בנאבד ה"מ כשבדק קודם שחיטה דמעמידין הסכין בחזקתו עם מה שיש לתלות דאפילו נפגם בעור שמא שלא כנגד הפגם נשחט הסימנים. מבואר דבלעדי צד לתלות לא היינו מכשירין ע"י חזקת הסכין דהיינו חיישינן שמא בעור נפגם רק כיון דגם אם נמצא פגום יש להסתפק ולתלות שמא לא שחט כנגד הפגם סמכינן על חזקת הסכין ועיין מה שהבאתי לעיל (סי' ח') קושית הס"ט כיון דהוי כמו אשה מנתערי דמין החוצץ קודם הטבילה דעור ודאי פוגם אמאי בנאבד כשר' וכתבתי שם דעור ודאי פוגם כמו עצם המפרקת כשאינו חותך בכח לכך אם נמצא רעותא בסכין הספק שקול משא"כ כשלא ראינו פגומה. ולמ"ש הרשב"א דעם מה שיש לתלות שמא שלא כנגד הפגם נשחט בלא"ה א"ש כמובן

אולם א"כ אמאי ביש הסכין לפנינו צריך בדיקה הא בס"ס מבואר (סי' ק"י) דאפילו אם אפשר לברר א"צ לברר ואף להסוברים דחייב לברר היינו אם יתברר ע"י שני ספקות אבל אם א"א לברר רק ס' א' אינו צריך לברר וכמו שכתב הנו"ב והח"ד סוף דיני ס"ס וה"נ אף אם יברר וימצא פגום ישאר הס' שמא שלא כנגד הפגם נשחט א"כ למה צריך שיברר. ואין לומר כיון דנשאר הסכין בידו אם לא יבדוק חיישינן שמא יתברר אח"כ ס' א' היינו שימצא פגום ולא יהיה רק ס' א' שמא שחט שלא כנגד הפגם ובכה"ג לכ"ע צריך בדיקה כמ"ש לדון כן בס' שעה"מ (פ"ז הי"ב)מאישות דהיכא דיתברר ממילא ס' א' ולא יהיה נשאר רק ס' אחד לא סמכינן על ס"ס ועיין מ"ש אאמ"ו ז"ל בס' דברי חיים דיני אישות (סי' פ"ט) ואנכי בעניותי בהגהותי שם וה"נ דכוותי' דלמא יתברר אח"כ ס' א' ממילא. אולם א"כ אם ישליך הסכין הכי נאמר דא"צ לבדוק הא ודאי ליתא וכן מבואר מדברי רשב"א דמדמה בדיקה זו לבדיקת הריאה. וכן רמב"ם (פ"א הכ"ז) כ' אם פשע ולא בדק הסכין או שאבדה כו' שחיטתו כשירה מבואר דלכתחילה צריך לבדוק אף אם רוצה לאבד הסכין ולא יבא לידי בירור ובאמת יש להבין למה דמדמה הרשב"א לבדיקת הריאה הא שם אם עשה במזיד והשליכה או איבדה כ' הש"ך (סי' ל"ט ס"ק ו') דלכ"ע דינא כמו מבטל במזיד איסור דבריהם דאסור ואמאי בסכין אף אם פשע ולא בדק מותר. וע"כ צריך לומר דס' זה שמא לא כנגד הפגם שחט לאו ס' מעלי' וגם שמא ימצא פגום במקום דידוע ששחט בו וכשנאבד מצטרפין לתלות בצירוף חזקת סכין משא"כ כשהוא לפנינו חייב לבדוק ובלא"ה אין מוציאין מחזקה דאינו זבוחה

ולכאורה י"ל הטעם דצריך לבדוק ולברר דחזקת הסכין אף דמהני כשנאבד מ"מ קלישא טובא דהוי ממקום למקום. והנו"ב מהד"ק אה"ע (סי' ל"א) ביאר הא דנגע באחד בלילה ולמחר מצאו מת דמחלק בין ראוהו חי מבערב או לא אף דמעיקרא ודאי הי' חי מ"מ לא מחזקינן לחזקה דמעיקרא ממקום למקום ובעינן דוקא ראהו חי במקום