אמרי בינה יורה דעה קפד

ספיקות מורין על דבר א' ועל זמן א' דלא נשחט פחות מחצי סימן דהס' ששחט רוב מורה ששחט עכ"פ ג"כ החצי והס' ששחט רק מחצה ג"כ מורה דהוי שחיטה מעליא וכיון דשניהם הם על זמן א' ושם א' הוי כרוב ומהני אף נגד חזקה וע"ש שכ' דכאן ל"ש לומר סמוך מיעוט לחזק' עפ"י דעת הרשב"א במשמרת הבית ועיין תוס' עירובין (דף ו') דכתבו דהוי כעין ס"ס כיון דההיתר קרוב מן האיסור

ובזה מובן דברי הרמב"ם דמבואר מדבריו (פ"ט) מרוצח דבידי אדם אי אפשר לצמצם בידי אדם ובהלכות כלים (פט"ז) ב' בתנור שנטמא חולקו לשנים א' גדול וא' קטן הגדול טמא והקטן טהור חלקו לשנים בשוה כל א' מהן טמא לפי שאי אפשר לכוין אבל טבלא של חרס שיש לה דופן שנתחלקה לשנים טהורה וקשה אף אם נאמר בתנור הואיל דיש לו גומות אי אפשר לצמצם ולכוין כמבואר ש"ס בכורות (דף ח"י) משא"כ בטבלא מ"מ הא הרמב"ם סובר דאי אפש' לצמצם בידי אדם ואף אם נאמר דהוי ס"ס כמ"ש תוס' לגבי שחיטה מ"מ יקשה הא בס' טומאה ברה"י ל"מ ס"ס וכבר הניח זאת הגרע"א ז"ל בצ"ע בגליון משניות (פי"ב) דכלים וקדמוהו הרב בפרי מגדים (סי' כ"ג ס"ק י"א) בש"ד וכ' לא ידענא מה אדון ביה. ובאמת הדבר תימא ע"ד הרמב"ם דאף למ"ש הר"ש (פ"ה) דכלים דהא דאי אפשר לכוין משום דיש לו גומות ה"מ היכא דסלקי לאחר שהוסק אבל בשלא הוסק אפשר לכוין בעוד שהוא רך ולח ולכך קתני בתוספתא מבית האומן. מ"מ ברמב"ם יקשה דאף די"ל בתנו' דמסתם אחר שהוסק ואי אפשר לכוין בשביל הגומות מ"מ הא לדידיה דפוסק דאי אפשר לצמצם בידי אדם אמאי בטבלא טהורה. ולמ"ש א"ש כיון דנראה לנו בעליל שהוא נחלק שוה בשוה רק שבאנו לחוש לדלמא טועין אנו ואינו מכוין יפה שוב נוכל לומר ולדון על כל אחד מהחצי הטבלא דעפ"י הרוב הוא כשר דדלמא נשבר זה פחות מהשני ואינו הגדול וכיון דהשני ספיקות מורין על דבר א' יש לנו לדון על הרוב ורוב מהני אף בספק טומאה ברה"י כמבואר בברייתא סוף פ"א דכתובות ומס' חולין (דף ט') וכיון דעל כל החלק נוכל לדון להכשירו מצד הרוב דיצא מידי טומאתו מטהרינן לשניהם דעל כ"א יש לדון דהרוב הוא דכשר ואף דהוי כתרתי דסתרי קצת דהא דנין על שניהם ביחד מ"מ הא אינו סותר רק ס' א' שאני אומר דלמא א' גדול מחבירו אבל יכול להיות דחלקו שוה בשוה לכך שניהם טהורין דעל כ"א אנו דנין לטהרן מצד רוב צדדים לטהר. והא דבש"ס בכורות (דף י"ז ע"ב) פריך מחלקו לשנים והן שוין שניהם טמאין לפי שאי"א לצמצם לס"ד דלא ס"ל שאני כלי חרס הואיל ויש בו גומות יקשה הא אף דא"א לצמצם אמאי טמאין הא הוי רוב צדדין לכל החצי לטהר כמו דסברי לדידן ה"ר שמעי' בתוס' ע"כ צריך לומר אה"נ לשיטתו דהש"ס היה יכול לומר ולטעמך כמובן

ולכאורה הדברים מוכרחים בדעת תוס' דהוי רוב דהא בשחיטה ג"כ הס' הוא לענין טומאת נבלה דאם לא נשחט החצי סימן בבירור מטמאה כנבלה א"כ מאי מועיל דאמרינן אף דאי אפשר לצמצם מ"מ שרי מטעם ס"ס הא דנין לענין טומאה ג"כ ולגבי ס' טומא' בר"הי ל"מ ס"ס ואף דיש חזקה לטהר מ"מ ל"מ החזקה בס' טומאה. וכיון דבא הנידון לפנינו על היתר אכילה ועל הטומא' אם מטמא מהראוי לנו להחמיר כי כיצד נוכל להקל בס' וכיון דלענין טומאה ההכרח לנו להחמיר דהלכתא גמירא לן בס' טומאה ברה"י דטמא אף נגד החזק' והתורה עשה בו ס' כודאי ואף ס"ס ל"מ וכנראה מדברי תוס' ב"ב (דף נ"ה) דמה"ת ל"מ כיון דמה"ד אפילו בחדא ספיקא טהור דאוקמה אחזק' וילפינן מסוטה דטמא וא"כ מה לי חדא ספיקא מה לי תרי ספיקי עי"ש כיצד נוכל להכשיר באכילה אם נולד הס' לענין טומאה וע' נו"ב מהד"ת חיו"ד (סי' ק"כ) דכ' דבס' בשחיטה דאנו אוסרים אטו נימא שאם יש בבית המטבחים אנשים הרבה יהיה הס' לקולא מצד ס' ברה"ר א"ו בדבר השייך לאיסור והיתר אמרינן ס' איסור לחומרא ואין חילוק לענין צד האיסור שבו בין רה"י לרה"ר ע"ש וזה למיזל לחומרא אבל ודאי דלא נוכל לאחוז החבל בתרי ראשין ולהתיר באכילה ולהחמיר לענין טומאה. א"ו כיון דהוי שני צדדים להתיר יש לו כח הרוב ובתר רובא אזלינן אף לענין טומאה

אך י"ל למ"ש בש"מ כתובות (דף ח') בהא דהקשה הש"ס ואמאי ס"ס הוא וז"ל והקשה בשיטה דמאי אמרינן כל מקום שאתה יכול לרבות ספקא וס"ס ברה"י ס' טמא ותירץ דה"מ כשהוחזק שם טומאה אבל אם לא הוחזק שם טומאה כלל בס"ס אין אוסרין עכ"ל. וא"כ י"ל שפיר לענין שחיטה כיון דלא הוחזק שם טומאה מהני ס"ס להכשיר משא"כ בהך דטבלא דכבר הוחזק שם טומאה ואתה בא להוציא מטומאתו ע"י השבירה י"ל דל"מ ס"ס ברה"י להוציא מידי טומאתו. אולם יקשה הא קתני במתניתן דטהרות (פ"ו) כל שאתה יכול לרבות ספיקו' וקתני שם טומאה בבית ספק היתה שם ספק לא היתה שם ואפילו היתה שם ספק שיש בה כשיעור ספק שאין בה כשיעור ואפילו שיש בה ספק טומאה ספק טהרה ואפילו טומאה ספק נגע ספק לא נגע ספקו טמא וכ"כ להדיא הרמב"ם ר"פ (ח"י) מאבות הטומאות הרי להדי' דל"מ ס"ס אף בלא הוחזק הטומאה ודוחק גדול לומר דהתם איירי דמתחלה הוחזק לטומאה ודאי השיעור ואח"כ נולד ס' אם נסתלק מכו"כ הן אמת דבחידושי הר"ן ריש נדה כ' על קושית התוס' שם לב"ש למה לא מטמאינן הטהרות דלמפרע הא ס' טומא' ברה"י ס' טמא וכ' כיון דמסוטה גמרינן דוקא דומיא דסוטה שהס' נולד בהאשה שהיא המקבלת הטומאה אבל באיש שהוא המטמא א"ב ס' כלל שאם בא עליה ודאי טמאה אבל הכא שנולד הס' באשה שהיא נותנת הטומאה לא דמי' לסוטה הוא ולפיכך אנו מעמידין אותה על חזקתו עיי"ש הרי דיש חילוק אם נולד הס' בדבר המקבל טומאה או שנולד ס' בדבר המטמא וא"כ י"ל כן ג"כ לענין ס"ס היכא דשני ספיקות מורין שאין כאן דבר המטמא מהני הס"ס ואתי נמי שפיר הך דטבלא ועיין רשב"א ריש נדה שם ובתשובה (סי' פ"ג) שכ' שלא אמרו רשות היחיד ורה"ר אלא בדאיתחזק איסורא כגון ט' צפרדעים ושרץ א' ביניהם ונגע בא' מהם וא"י באיזה מהם נגע אי נמי בדאיכא רגלים לדבר כסוטה שהרי קינא לה ונסתרה א"נ אע"ג דלא איתחזק והוא דליכא למימר דפריש מרובא עי"ש משמע ג"כ דמספקי ליה בזה. אולם יקשה ממתניתין דטהרו' שם המסוכן ברה"י והוציאו לרה"ר והחזירהו לרה"י כשהוא ברה"י ספיקו טמא וכשהוא ברה"ר ס' טהור ור"ש חולק ויקשה אמאי ברה"י ס' טמא הא נולד הס' בדבר המטמא ועוד ממתניתין דנגע בא' בלילה ולמחר השכים ומצאו מת ר"מ מטהר וחכמים מטמאין ומבואר בתוספתא דדוקא ברה"י טמא ואמאי הא הס' נולד על דבר המטמא. שוב ראיתי בתוס' סוטה (דף כ"ח) דהקשו באמת על הך מתניתין דנגע בא' בלילה הא הוי ס' על דבר המטמא וכתבו דכך הלכתא גמירי לן דבכל אופן ס' רה"י ס' טמא. ואולי יש לחלק דשם עכ"פ עתה בשעת מציאתן הוא ודאי מת ובנדה אף דהשתא ודאי טמאה עדיף דהיא בדיקה ממש וכמ"ש חידושי רמב"ן ריש נדה ועדיין צ"ע. ובענין ס"ס י"ל ג"כ סברא הזאת דאף דמצא פ"פ מ"מ כיון דהוי ס' תחתיו ס' אונס ולא הוחזקה טומאה כלל לפנינו עדיף טפי ולא אסרינן ואתי שפיר דברי הש"מ כתובות ובמ"א יבואר אי"ה עוד במקומו. עכ"פ אינו מוכרח ממה דס"ד דמע"מ כשירה דמהני הס"ס לענין היתר אכילה דיהיה מצד רוב מטעם דאל"כ לא יהני לענין טומאה די"ל דבכה"ג מהני אף ס"ס לטהר. וכ"מ מד' תו' חולין(ד"י) בשחט בסכין ונמצ' פגו' דר"ח סובר כשיר' שמא בעצם נפגם וכ' תו' דל"ה תרתי לרעות' דהוי ס' טובא שמא בעצם נפגם ושמא לא שח' הסימנים כנגד הפגימה והוי כס"ס ויקש' ג"כ אמאי לא נימא לענין טומא' כיון דאם נשחטה נגד הפגימה הוי נבילה ומטמאה ובטומאה ל"מ ס"ס. א"ו כיון דלא אתחזק לפנינו טומאה מהני ס"ס לענין טומאה ג"כ וע' מבי"ע בס' קרית ספר (פח"י)מאה"ט דכ' דס"ס דל"מ בטומאה הוא רק מדרבנן אף ברה"י דגמירי לה מסוטה ושם ליכא ס"ס והביא דברי תוס' ב"ב (דף נ"ה) אולם למ"ש תוס' שם דמה לי חד ס' מה לי תרי משמע דהוא מה"ת ועיין פנ"י בק"א סוף (פ"א)דכתובות ובהפלאה שם דלדבריו הא דל"מ ס"ס בטומאה משום דעשאו הכ' כודאי משמע דשלש ספקות מהני וכמ"ש הש"ך (סי' ק"י) דשלש ספקות מהני לכ"ע אף נגד חזקה ולא משמע כן ממתניתין דמס' טהרות דלענין טומאה משמע אף בג' ספקות מחמרינן אם מה"ת או מדרבנן ועיין תוס' פסחים (דף ט' ע"ב) ד"ה ספק דגרירת חולדה הוי ס' הרגיל ועיין בראב"ד בהשגות (פי"ט) הל' טומאת מת דכ' באמת הטעם דמשום דהוי ס"ס אף בדאורייתא לקולא ועיין מהרי"ט ח' יו"ד (סי' א') ובס' כפות תמרים מ"ש בזה. עכ"פ אם נאמר דס"ס דל"מ הוא רק מדרבנן א"ש הא דטבלא אף אם הוי ס"ס י"ל דבכה"ג הקילו כיון דנראה לפנינו דהוא מע"מ ובפרט לענין חשיבת הכלי נתבטל ולכך שרי כל חד דאין זה ס"ס הסותרין כמ"ש הפר"מ כיון דאינו סותר רק חד ס'

עוד י"ל בקושיא הנז' בהך דטבלא וכן בשוחט מע"מ אף דהוי רק ס"ס ואף אם נאמר דס"ס ברה"י מטמאינן מה"ת מ"מ י"ל כיון דלפנינו ראינו אחרי הבדיקה הראוי שהוא מע"מ ממש רק אנן ידענו שאי אפשר לצמצם ואנן גמרינן מסוטה דס' טומאה טמא ודוקא בדבר שיש בו דעת לשאול אבל דבר שא"ב דעת לשאול אינו דומיא דסוטה והוי כשאר ספיקו' וה"נ הוי כא"ב דעת לשאול ואף דס' טומאה הבא בידי אדם ספקו טמא היינו במקום שהיה אפשר לדעת בשעת לידת הס' אבל בענין דאי אפשר לעולם לדעת כמו בנד"ד דאי אפשר לצמצם לשום אדם ואין זה ס' חסרון ידיע' כיון דאי אפשר לשום אדם לצמצם ולדעת הוי דין זה כשאר ספקות ולכך שרי בס"ס ועיין רמב"ם (פי"ז) מאה"ט המערה מכלי לכלי ונמצא השרץ בתחתון העליון טהור ואין אומרין העליון נפל אלא שמא בתחתון היה מפני שהן כלים ואין להם דעת לשאול וכן כל כיוצא בזה ועי"ש בראב"ד שתמה ע"ז שהרי טומאה הבא בידי אדם הוא אבל הטעם שכל הטומאות כשעת מציאתן ובמקום מציאה ובכ"מ שם כתב ולדעת רבינו י"ל שמאחר שלא נדע לאדם ל"ח באה בידי אדם עי"ש וא"כ בזה דאי אפשר לדעת לאדם י"ל דגם הראב"ד מודה דהוי כא"ב דעת לשאול ושפיר מהני לטהר מטעם ס"ס וכנ"ל וז"פ לענ"ד

אולם בהך ס"ס דסכין הנמצא פגום שם י"ל דהוי כס' שיש בו דעת לשאול ובא ע"י אדם דאם היה שוחט העור היה יכול לבדוק ולדעת אם הוא פגום ואף שהמציאות רחוק מ"מ כיון דהי' אופן לדעת הוי כיש בו דעת לשאול ובא ע"י אדם וס' ברה"י בטומאה טמא ודאי ול"מ ס"ס וצריך לומר כמ"ש לעיל. הן אמת דלכאורה י"ל דדבר זה אם מתרמו ס"ס לגבי איסור אכילה דנבילה וטומאה אם נאמר דלענין אכילה