אמרי בינה יורה דעה קפג

אף דבכ"מ אין איסור חל על איסור בנבלה גלי קרא דחל על חלב כ"כ חל על טמאה ורב דסובר דאינו חל משום דהתם הוי איסור חמור על קל בכולל דחלב הותר מכללו והוי קל וחל בכולל ולר"ש דלי"ל כולל ואף חמור על קל אין איסור חל על איסור ועכ"ז גלי קרא בנבלה דחל על חלב ע"כ סובר כלוי ולא ילפינן לשאר איסורים משום דנבלה מטמאה. וה"נ אבר מה"ח דמטמאה כמבואר רמב"ם הל' אה"ט (פ"ב) לכך גזה"כ דחל על עשה דאינו זבוח. אך עיקר קושית תוס' היה כיון דמשכחת שיחול בב"א כשהביא ב' שערות מניין לנו שחל לגבי כל אדם שכבר קדם העשה דאינו זבוח. ומ"מ אינו קושיא דבפשיטות הקרא איירי בכל אופנים וגזה"כ דחל להסוברים דהוי עשה וכמ"ש תוס' לענין גיד ובמהרש"א שם

והנה מבואר בתוס' בכמה מקומות דהסכימו לזה דהוי מצות עשה ולא חשו לקושית הריצב"א ואף בעוף מבואר בתוס' חולין (דף ק"כ) ד"ה מה דבחיים יש בה איסור שאינה זבוחה ודלא כמו שעלה ע"ד הפ"מ בפתיחה להלכות שחיטה כיון דכ' וזבחת מבקרך ומצאנך אף דמזאת תורת הבהמה והעוף ילפינן לשחיטה לעוף מה"ת י"ל דלא הקישן רחמנא לענין עשה ולפנינו מבואר מתוס' הנז' דלא כן הוא. עוד חקר הפ"מ שם אם שייך בעשה זו אף חצי שיעור די"ל בעשה חייב אף על כ"ש ואי דכתיב וזבחת ואכלת האי אכילת רשות הוא ועד כאן ל"א אכילה בכזית אלא במניעה או מצוה משא"כ באכילת רשות והוכיח ממה דכ' הרמב"ם (פ"ה) משבועות ובש"ע יו"ד (סי' רל"ח) בנשבע שלא לאכול חצי שיעור נבלה דחל השבועה וחייב הואיל דאינו מפורש בתורה ואמאי הא גם על עשה אינו חל השבועה כמבואר תוס' מס' שבועות (דף פ"ג ע"ב) מדקאמ' בש"ס בנשבע ליתן צדקה לעני מושבע ועומד מהר סיני הוא דכתיב נתן תתן וכן כהן טמא שאכל תרומה טמאה דאינו במיתה שנאמר ומתו בו כי יחללוהו פרט לזו שמחוללת ועומד' ומפ' בש"ס דטעמא משום דאין איסור חל על איסור וכתב באמת לדידן ע"כ בתרומה טמאה גזה"כ הוא דהא אם נטמ' הכהן אח"כ הוי כולל ואעפ"כ פטור ובצדקה הוי לא תעשה לא תקפוץ ולעולם י"ל דחל איסור לאו על עשה. ולכך הנשבע שלא לאכול ח"ש מנבלה חייל השבועה אבל לעולם עשה איכא אף על ח"ש. והנה מ"ש דבצדקה איכא ל"ת דלא תקפוץ אינו נראה דמה"ט נקט הש"ס מושבע ועומד דכתיב נתן תתן דלאו אינו עובר רק כשתובע ממנו כמבואר רמב"ם (פ"ז ממתנות ענים) וז"ל וכל הרואה עני מבקש והעלים עיניו ממנו ולא נתן לו צדקה עבר בל"ת. ומתחלה כ' מצות עשה ליתן צדקה כפי מה שראוי לעני משמע דהעשה הוא לעולם אף כשאין העני מבקש ול"ת אינו עובר רק כשמבקש ממנו וא"כ אם נאמר דעל עשה חל היינו כשאינו מבקש שוב חל בכולל אף כשמבקש ולכך נקט הש"ס מושבע ועומד מדכתיב נתן תתן לו [ובאמת יש להבין למה מביא הש"ס הפסוק נתן תתן לו שהוא מאוחר ולמה לא הביא פסוק הקדום כי פתוח תפתח את ידך לו ואף דפסוק זה נאמר אחר שהזהיר על הלאו לא תאמץ ולא תקפוץ והלאו משמע דאינו עובר רק אם מבקש ממנו ומעלים עינו כמ"ש הרמב"ם הא הרמב"ם שם (ה"א) כ' מצות עשה ליתן צדקה לעניי ישראל שנאמר פתח תפתח את ידך ושם לא אמר התנאי שיראה עני המבקש ומשמע דפסוק זה מזהיר על העשה אף כשאינו מבקש ואכ"מ בזה] ובגוף סברתו דעשה הוא אף על ח"ש לכאורה מבואר ההיפך להדיא בתוס' מס' שבת (דף צ"א) ד"ה כגון דהקשו מ"ש כזית תרומה מחצי זית דהא בתרומה טמאה ליכא אלא עשה וח"ז נמי הא קיי"ל כר"י דח"ש אסור מה"ת וי"ל דמ"מ כזית חמור טפי שהרי זית הוא שיעור ללקות עליו בכ"מ. הרי מבואר מדבריהם דאף באיסור עשה דבאמת הסברא נוטה כיון דשיעורן הוא לענין עונשין מ"מ ח"ש אסור ונלמוד מדכתיב כל חלב ומטעם דחזו לאצטרופי למדנו לכל אסורי מלקות כמבואר ר"ן מס' שבועות והי' נראה מצד הסברא דהיינו דוקא למלקות כיון דאם יצטרף יתחייב מלקות אסור אף ח"ש משא"כ במידי דאף בשיעור שלם א"ב מלקות כגון באיסור עשה ול"ש בו רק עונש שמים לבד וכיון דגילתה התורה דבכל דבר איסור בעינן שיעורא ושיעורים הללמ"ס ואם גם בח"ש יהיה עונש שמים מה בין שיעור שלם לח"ש מ"מ ס"ל לתוס' דנ"מ בין דינא רבה לדינ' זוטא. ומ"מ מבואר מדבריהם מטעם דקיי"ל כר"י דח"ש אסור מה"ת ומצד הסברא דחזי לאצטרופי אסור אף באיסור עשה ולמה להו לזה הא לענין עשה דתרומה טמאה דילפינן בש"ס יבמות (דף ע"ג) מדכתיב בשעריך תאכלנו הטמא והטהור לזה ולא לאחר ולאו הבא מכלל עשה עשה ושם בפסולי מוקדשין הוא אכילת רשות ול"ש ביה שיעורא א"כ נימא דאף כ"ש אסור בתרומה טמאה א"ו דמ"מ לענין עונש אף ביד"ש באיסור עשה יש הבדל בין שיעור שלם לח"ש

אך י"ל דתוס' לשיטתם דהם סברי חולין (דף ל"ג) דאף בן נח אינו חייב רק על שיעור ולדידהו ע"כ דלשון סתם אכילה בתור' הוא בכזית לכך אף באכילת רשות נמי כיון דנזכר לשון אכילה העשה הוא ג"כ רק על כשיעור. משא"כ לדעת רמב"ם דסובר בהלכות מלכים דלבן נח לא נאמרו שיעורין ואף על כ"ש חייב ולדידי' ע"כ דסובר לשון אכילה הנאמר בתור' הוא אף כל שהוא רק לעונשין צריך הללמ"ס דנאמרו שיעורין ולא לב"נ עיין כו"פ (סי' ס"ב) דהוכיח מזה דרמב"ם סובר כשיטת ר"א מזרחי המובא במל"מ (פ"א) מחמץ (ופ"ז) משבועות דאכילה כ"ש משמע ואתי הלכה לשיעור כזית לענין עונש ומפיק לי' ממשמעותי' וכמבואר בש"ס כמה פעמים דשיעורים לא כתוב והלכתא נינהו ואף דמבואר בש"ס חולין (דף צ"ו) אכילה כתיב בי' היינו דהלכה היה בכלל שיש שיעורין בכזית ויש בככותבות ונמסר לחכמים והם ראו לקבוע בכ"מ דכתי' אכילה השיעור הוא בכזית אף דמשמעות אכילה הוא בכ"ש מ"מ אתי הלכתא ואפקי למשמעות וביוה"כ דלא כתיב אכילה הוא בככותבות. ולדבריו י"ל כיון דסתם אכילה הוא בכ"ש לולא ההלכה לממ"ס ממילא רק לענין עונשי בני אדם נמסר ההלכה לכזית אבל ביד"ש באיסור עשה אף דבחיוב עשה ג"כ הלכה לממ"ס דהוא בכזית דוקא ואפיק ממשמעות סתם אכילה מ"מ באכילה דרשות כמו וזבחת ואכלת י"ל דאין לחלק בין שיעור לח"ש ואף בח"ש יש עשה דוזבחת. אולם מ"מ מצד הסבר' נרא' דכל עניני עונשין אף בד"ש כמו דנאמר על חיוב עשה באכילה שצריך כזית כן נמי על חיוב זביחה כשרוצה לאכול דהוא דוקא על כזית וגם בלא"ה קהו הרבה במל"מ שם על דברי הרא"מ ועוד אם נאמר דאזהרה של התורה הי' בכ"מ על סתם אכילה בכ"ש והללמ"ס הוא על העונש שלא יהי' נענש רק על השיעור ונשאר אזהרה עכ"פ אמאי חל שבועתו על ח"ש שלא לאכול כיון דמפורש בתורה שלא יאכל אף כ"ש. ועוד העירתי מש"ס פסחי' (דף פ"ד ע"ב) בשובר עצם דאינו חייב עד שיש בו כזית וכן המוציא חוץ לחבורה וילפינן שם מדכתיב בבית א' אכל ואח"כ הלאוין דא"ח רק כשיש כזית ואם נאמר דסתם לשון אכילה הוא אף כ"ש רק הללמ"ס הוא כזית דוחק גדול לומר דגם ע"ז היה הלכה ואכ"מ בזה ואי"ה יבואר במ"א

סי' י"ט קיי"ל לענין שחיטות הסימנים בעי רוב אחד בעוף ורוב שנים בבהמה ובלבד כשימדדו ימצא רוב הנשחט אפילו כחוט השערה דיו ועיין ת"ש (סי' כ"א) דנהגינן להחמיר ברוב מצומצם כזה עד שיהיה רוב הניכר לכל ומשמע מדבריו דאף אם ניכר לאיזה אנשים אף בלא מדידה שהוא רוב אינו מכשיר רק שיהיה ניכר לכל אולם לענין חצי קנה פגום דקאמר בש"ס דכשר דבעינן רוב הנרא' לעיני' בזה לכאורה משמע דאף אם ניכר ונראה לעינים של איזה אנשים סגי וגם אף במדידה אם נפגם אף כחוט השערה יותר מחצי טריפה מה"ת. והא דבחצי קנה פגום מכשרינן היינו שנראה פחות מחצי דבחצי מצומצם יש לנו לומר דאי אפשר לצמצם ושמא הוא יותר מחצי כ"ש אך י"ל דהא לס"ד דש"ס דסגי אם נשחט החצי דמחצה ע"מ כרוב דהכי אמר לי' רחמנ' למשה לא תשייר רובו וכתבו תוס' אף דאי אפשר לצמצם בידי אדם מ"מ מכשרינן בדבר דמחצה ע"מ הוי כרוב דאימא דשחט רובא ואפילו הם שוין ג"כ כשר א"כ י"ל נמי דאף בחצי מצומצם ג"כ כשר מה"ת דהוי ס"ס שמא הוא רק חצי ממש ואולי הוא פחות מחצי

אך כבר עמדו ע"ז האחרונים הא בכאן הס"ס הוא נגד החזקה דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת ועי' תש' רעק"א ז"ל (סיקמ"ז) ובס' ח"ש חאה"ע (סכ"ג) דכ' ג"כ להוכיח מד' תוס' בזה דאף בספק בשחיט' מהני ס"ס ושם (סי' כ"ד אות י"ג) השיב לו הגאון בעל ח"ד דהא בלא"ה ל"ש בס"ס הלזה שום כללי ס"ס א"ו דדוקא היכא דיש ריעותא ברורה לפנינו רק שיש שני צדדי מתירין בענין כללי ס"ס והכי כיון דמן הסתם ודאי כשר דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן ומסתמא שחט רובא רק שנמצא ריעותא ע"י מדידה שהו' מחצה ע"מ ולא מקרי ריעותא רק כשהס' שקול אבל כשיותר מצוי להיתר מלאיסור ל"מ ריעותא כלל לקלקל החזק' והרוב. ולא אבין הא ההלכה היה לס"ד על סתם בני אדם ג"כ אף על האינן מצוין אצל שחיטה אם שחט שפיר מחצה על מחצה דכשר ואף דאי אפשר לצמצם וע"כ מטעם ס"ס מתירין ועוד הא בלא בדוק בסימנין אסורה ולא סמכינן על רוב מצויין ולדעת הרא"ש והמרדכי מדאורייתא נבילה ומטמאה דאינו מבורר זה הרוב דכמה פעמים שוחטין שאין רוב הסימנין נשחטין כמבואר ברא"ש בתשובה ובמרדכי ריש חולין א"כ אמאי יהיה כשר כשנשחט מחצה ע"מ. אולם הברור ליישב קושיא זו דשאני הכ' הואיל דלפנינו חזינן דהוא מחצה ע"מ ממש במדידה מצומצמת רק אנן בעינן למיסר עליו הואיל דאי אפשר לצמצם נאמר דטעה ולא יכול לכוין יפה לכך אמרינן דאין כאן ריעות' ואם אתה מסופק עליו לומר דטעה ולא נשחט מע"מ בזה נוכל לומר מה"ת לנו לספק הנראה לנו דהא כמו כן יכול להיות דטעה ונשחט הרוב וביתר ביאור אמרתי למ"ש ברשב"א קידושין (דף ע"ג) בהא דקאמר בש"ס שם מאי אמרת דלמא אזלא לגבייהו והו"ל קבוע וכל קבוע כמע"מ דמי וכ' הרשב"א דאכתי רובא נינהו דאי אזלה לגבה הו"ל רובה ואי אזלא איהי לגבייהו הו"ל מע"מ נמצא הרוב להכשיר וכ' דהש"ס שם לרוחא דמלתא קאמר הרי דזה חשיב רוב והיינו כיון דאנו דנין על הולד אם בא מכשיר או לא ובכל צדדי ספקות מורה לנו דמכשר נבעלה דאם אזלה לגבה הו"ל פרוש מרובה ואי אזלא איהי לגבייהו הו"ל מע"מ נקרא זה תמיד רוב להיתר וה"נ דכוותי' אינו דומה לכל ס"ס דמספקינן על שני ענינים אבל כאן דשני צדדים מורין על ענין אחד וזמן א' חשיב רוב מעליא דלא נשתייר הרוב סימנין ועי"ש בריטב"א קידושין דקרי ליה כה"ג לס"ס ומ"מ המכוין הוא לרוב. וכן בשחיטה נקרא ענין זה לרוב דנשחט שפיר כן למדתי מנעורי בדברי תוס' הנ"ל וראיתי אח"כ שנתכונתי לזה לדעת אאמ"ו ז"ל שכתב כן בד"ח (סי' י"ז) דכיון דהשני