אמרי בינה יורה דעה קפב

דאותו המין דוקא יבער ולא יותר אע"פ שטעם האיסור מעורב בהן דל"ד איסור דביעור לשאר איסורים דהא שרי לעניים וה"א דלחשיב כמבוער כיון שאין כאן אלא הטעם. והא שביעית לאחר הביעור לכל היותר לית ביה רק איסור עשה מדכתיב ולבהמתך ולחיה כ"ז שחיה אוכל' כמבואר רש"י שם (דף נ"ב) ומס' יומא (דף פ"ד) ובס' תוספת יוהכ"פ שם וא"כ למה להו לתוס' דל"ד איסור דביעור לשאר איסורים הואיל דשרי לעניים תפ"ל דבכל איסורי עשה קיל דלא אמרינן בהו טע"כ מדאוריית' א"ו פשיטא להו דאין לחלק באיסורי תורה וכיון דילפינן באיסורי לאוין לטע"כ דאורייתא גלוי מלתא הוא דטע"כ חשיב ולא מתבטל מטעם שכ' הראב"ד ורשב"א חולין (דף צ"ח) דחשיבת האוכל הוא בטעמו כדכתיב וחיך אוכל יטעם והוי כאיסור בעינא ואין חילוק בין איסור לאו או איסור עשה

עוד יש למצוא חומר דלאו מן העשה שלעולם יהיה לאו מוסיף על איסור עשה דהא אנן קיי"ל דילפינן כל איסורים דאסור להאכיל לקטן בידים מדם ושרצים וטומאה כמבואר יבמות (דף קי"ד). ועיין ב"י או"ח (סי' שמ"ג) ויו"ד (סי' שע"ג) ונו"ב תנינא או"ח (סי' א') אולם לא מצינו שיהיה אסור להאכיל בידים לקטן וחרש ושוטה רק איסורי לאוין ולא באיסורי עשה ועיין מה שכתבתי בזה לעיל דיני שבת (סי' ח') להוכיח דעכ"פ מדרבנן אסור למיספי להו בידים אף איסור עשה אבל מדאוריית' י"ל דלא מיזהרי גדולים עלייהו כמו שהעיר בזה הפ"מ או"ח (סי' שמ"ג) והארכנו שם בזה. גם דיש סוברים דאף מלקות חייב גדול המאכיל לקטן איסור לאו. א"כ לעולם מוסיף איסור לאו על איסור עשה דכ"ז שא"ב רק איסור עשה אינו מוזהר עליו שלא להאכיל לקטן וכשנתוסף עליו איסור לאו חל עליו איסור מוסיף שלא להאכיל לקטן א"כ שפיר איסור אבמה"ח חל על איסור עשה דאינו זבוח מגו דמתוסף עליו חיוב דאסור להאכיל לקטן. אולם למ"ש שם מדעת רמב"ם דאינו לוקה על לאו זה דלא תאכלום אם גדול מאכיל לקטן בידים י"ל דל"ה מוסיף. גם אם נאמר דבשביל זה הוי מוסיף יקשה על הסוברים דהא דאמר ר"ש האוכל נבלה ביוהכ"פ שהוא פטור מן האחרון ואם נתנבלה ביוהכ"פ מעיקרא חייל יוהכ"פ ופטור משום נבלה ורבנן מודו בזה כיון דחייל יוהכ"פ על אבמה"ח בכולל כשנפקע אח"כ איסור אבמה"ח ע"י שנתנבלה מ"מ נשאר איסור יוהכ"פ ולא חייל נבלה וכן לר"ש כשנולדה ביוהכ"פ דהיה חל איסור יוהכ"פ ואיסור אבמה"ח בב"א עיין ריטב"א קידושין (דף ע"ח) וקשה הא איסור יוהכ"פ הוא רק על גדולים ולא חייל לענות הקטנים וחרש שוטה ונבילה אסור מה"ת למיספי להו בידים א"כ ע"י שנתנבלה ביוהכ"פ נתוסף לו איסור להאכילם בידים ונימא מגו דנתוסף איסור לאו להאכיל בידי' הנבלה לחשו"ק נתוסף נמי על גדולים איסור נבלה. אלא ודאי דזה לא חשיב מוסיף כיון דעכ"פ אינו חייב על הלאו דלא תאכל כל נבלה. ועוד למ"ש ריטב"א שם דאחותו ונעשה אלמנ' הוי מוסיף דנתוסף לכה"ג שיתמנו אחריו. א"כ נבלה הוי ג"כ מוסיף על יוהכ"פ שחל באם יהיה אחד חול' ויאחזנו בולמוס דמאכילין אותו הקל וכשיש היתר אסור להאכילו איסור א"כ כשיש היתר אסור להאכילו הנבלה שנתנבלה היום

הן אמת הנו"ב מהד"ק (סל"ו) כ' לדון בדבר חדש דאם יש לפנינו טבל שנטבל ביוה"כ ונבלה שנתנבלה אתמול דמאכילין אותו טבל שא"ב רק איסור יוה"כ לחוד דטבל לא חל היום וכן בנבלה שנתנבלה היום מסופק אם חל איסו' נבלה. וכבר השיגו עליו כולם כיון דלגבי חול' שיש ב"ס נפקע איסור יוה"כ דמצוה עליו לאכול שוב חל איסור טבל כמבואר ש"ס יבמות דכל אין איסור חל על איסור מתלי תלוי כשפקע איסור הקדום חל עליו איסור האחר וא"כ אם יש דבר טהור ביוה"כ ודאי אם אכל דבר האסור חייב בלאו אף לר"ש. וע"כ סברתו דלא אמרינן דמתלי תלי וקאי כשפקע איסור הראשון חל השני רק היכא דליכא נ"מ רק לו או באופן כשחל לגבי כל העולם איסור השני אבל בנידון של הנו"ב כיון דגבי כל העולם לא חל האיסור היום על איסור דיוה"כ אז אף כשפקע לסוג א' היינו החולים האיסור של יוה"כ מ"מ לא חל האיסור השני כיון דלגבי כל ישראל אף ששייכים באיסור זה לא חל היום שוב אינו חל גם על זה שפקע ממנו האיסור דיוה"כ ויותר טוב אם מאכילו הנבלה שנתנבלה היום. ומ"מ זה דוחק גדול גם הא כשאוכל כזית מהטבל חל עליו איסור טבל ביוה"כ דאיסור יוה"כ הוא בככותבות והא דמבואר בריטב"א שם דאם נתנבלה ביוה"כ דלא חייל השתא איסור נבלה משום דקדום יוה"כ וחייב משום יוהכ"פ שם הוא דוקא כשאוכל כותבות אז אמרינן אף דמעיקרא קודם שהשלים לשיעור כותבות כבר חל נבלה שהוא בכזית מ"מ אם השלים לשיעור נפקע איסור נבלה דלמפרע חל איסור יוה"כ כמו שכתבו מחברי' ליישב כן קושית השעה"מ דלמה לא חל נבלה שהוא בכזית על יוה"כ שהוא בככותבות מטעם דאח"כ כשמשלים ואוכל כותבות למפרע חל יוה"כ ודומה לאם נשבע שלא יאכל ח"ש מנבלה דחל השבועה מ"מ צריך שלא יאכל רק ח"ש אבל אם משלים לשיעור שלם מנבלה נפקע איסור שבועה וכמו שהוכיח כן במישור בתשובת רע"א ז"ל (סי' ע"ו) וה"נ דכוותי' אבל לכל מי שאינו אוכל רק כזית נבלה ודאי חייב משום נבלה א"כ חל זה שאצלו מותר איסור דיוה"כ מיד כשאוכל כזית נבלה חייב משום נבל' דהא לגבי כל עולם חל אם אוכל רק כזית רק אם משלים לכותבות אז למפרע קדם איסור יוה"כ אבל אם לא ישלים חייב משום נבילה ממילא לגבי חול' דליכא לגביה איסור דיוה"כ אם יש לפנינו דבר היתר ואוכל כזית נבלה חייב ואף אם משלים לשיעור כותבות לא נפקע כיון דלגביה נפקע איסור דיוה"כ. עכ"פ במה דנתוסף איסור אחר דלא תאכילם לאסרו להאכיל לקטנים זה ל"ה מוסיף והדרא קושית הריצב"א לדוכתי'

ונראה ליישב דהנך פוסקים סוברים אף דמעולם חל מעיקרא העש' דוזבחת מ"מ כשהי' במעי אמו אף חתיכת סימניו ל"ה צריך דהי' כירך אמו וניתר בשחיטת אמו. וכשיצא לאור עולם אז הוי ברי' בפ"ע וטעון שחיטה וחתיכת סימני' עצמו וחייל על הולד הנולד חיוב זביח' עצמו חייל נמי ע"י המגו דחייל איסור חדש דיהיה טעון שחיטת עצמו גורר עמו איסור חלב ואבמה"ח. ובכה"ג מצינו תוס' חולין(דף ק"ג ע"ב) ד"ה דאיסור בתולש אבר וטרפה בו דמיגו דאתי איסור טריפה וחייל אאיסור חלב חייל נמי איסור אבר עליו ועיין לח"מ (פ"ד) ממ"א דכתב כן בדעת רמב"ם וה"נ דכוותיה. אך י"ל דמגו כזה לא עדיף מכולל ומוסיף ומאן דלית ליה כולל ומוסיף ל"ל גם סברא זאת דמגו שיגרור איסור א' שחל את איסור אחר עמו. וכנראה כמעט מוכרח לומר דכל קושי' תוס' על סברא זאת הוא רק לר"ש דלית לי' כולל ומוסיף דאם לא כן הא איסור אבמה"ח הוי מוסיף דאסור גם לב"נ וא"כ שפיר חל על האיסור דאינו זבוח א"ו דעיקר קושית הריצב"א הוא לר"ש דלית ליה מוסיף. ועוד הא בפשיטות יש למצוא איסור אבמה"ח באבר שלא יש בו כזית בשר רק בצירוף גידין ועצמות א"כ לענין בשר האסור מטעם אינו זבוח ל"ה רק חצי שיעור וחל איסור אבמה"ח שיתחייב בצירוף גידין ועצמות וכה"ג חל כמבואר תוס' חולין (דף ק"ב ע"ב) ד"ה שאין דבאבר מטריפה כשאין בו כזית בשר חייל עליה איסור אבמה"ח כיון דליכא מטריפה אלא ח"ש כמו דחל שבועה שלא אוכל נבלה ח"ש וא"כ מה קשי' להו. א"ו דעיקר הקושי' הוא לר"ש דלדידיה דחייב על כל שהוא לא חייל ג"כ עליו איסור אחר וא"כ אף באבר שא"ב רק משהו בשר וגידין ועצמות מצרפו לכזית מ"מ חייל איסור דאינו זבוח גם על כ"ש ואיך יחול לאו דאבמה"ח ואף די"ל דהוי שוב ע"י תערובות כשאוכל עם הגידין ועצמות מ"מ לדעת רוב ראשונים דגם ע"י תערובות חייב בכ"ש ודלא כדעת רבינו יקיר בתוס' ע"ז פ' השוכר. א"כ לר"ש ל"ש תירוצים הנ"ל. שוב ראיתי בפ"מ (סי' ס"ב בש"ד ס"ק א') דכ' ג"כ דקושית תוס' אזיל לר"ש דל"ל מוסיף גם העיר במ"ש תוס' דבמעי אמו לאו לאברים עומדת אמאי. וראיתי בדבריו בס' ראש יוסף סוף פ' גה"נ דכ' לפרש בהא דכ' תוס' ר"פ גה"נ דאמה"ח אינו חל עד שיולד דהטעם דלא תאכל הנפש כתיב וכ"ז שהוא במעי אמו ל"ח נפש וא"ל הטעם דבמעי אמו יש היתר לאיסורו לשחוט האם דא"כ כשיצא לאור עולם יש היתר לאיסורו ע"י שחיטת עצמו ואמאי אמרינן לאו לאברים עומד' וכן לר"ל דלאברים עומדת ול"ח לטריפ' והא יש היתר לאיסורו והביא דברי רשב"א ר"פ גה"נ דבמעי אמו ל"ח גיד ואבמה"ח וטריפה הואיל דיש היתר לאיסורו והקשה עליו כנ"ל. ולא אדע קושיתו ודאי מה דיש היתר לאיסורו לשחוט זה לא מקרי היתר לאיסורו דכל שם איסור זה כך וכך רצתה התורה שיהיה אסור כ"ז שהוא חי ושחיטת עצמו מסיר ומתקן האיסור של אבמה"ח משא"כ במעי אמו יש היתר שיהי' ניתר בשחיטת אמו ויהי' מקרי נפש כיון דאף שיהיה חי יהי' ג"כ מותר לדידן בן ט' חי א"כ ממ"נ קודם שנשלמו חדשיו לא מקרי אבמה"ח דל"ה נפש וכשלשל' חדשיו והוי נפש ג"כ לא איקבע איסורא דלא תאכל הנפש דהיינו בעוד שיש הנפש בהבשר רק להסיר החיות כיון דיכול לאכלו הנפש עם הבשר כשישחוט האם א"כ לא איקבע איסורו דאבמה"ח עדיין מה שאסר' התורה כיון דיש היתר לאיסורו מצד אחר היינו שחיטת האם תתיר לאכול הנפש עם הבשר וכשיצא לאור עולם אז חל האיסור של אבמה"ח להסר החיות ושלא יאכל הנפש עם הבשר וכבר קדם האיסור דאינו זבוח. [ומ"ש הר"י בפשיטות דכ"ז שהוא במעי אמו לא חשיב נפש עיין תוס' סנהדרין (דף פ"ד ע"ב) ד"ה הוה לתירוץ הראשון שם מבואר דמקרי נפש אף קודם שנולד] וכן א"ש דהתוס' לא הקשו על גיד דאיך חל על איסור אינו זבוח ואחר שנשחט אם לא חל מחיים לאו דומיא דיעקב ושוב אינו חל וכמ"ש תוס' ר"פ גה"נ. אלא כיון דעיקר הקושיא לר"ש ור"ש סובר אין בגידין בנו"ט וכשנתקשה ולית בי' טעם ועץ הוא והתורה אסרה חל איסור גיד וי"ל דר"ש סובר נוהג בשליל. ואף אם אינו נוהג בשליל מ"מ כשנולד חל איסו' גיד כיון דכבר נפקע ממנו איסור דאינו זבוח דעץ הוא

אך מ"מ אף לר"ש משכחת שיחול איסור אבמה"ח עם אינו זבוח ביחד כשהגדיל והביא ב' שערות דאז חיילי כל איסורין יחד ובאיסור ב"א אף ר"ש מודה וכמבואר יבמות ועיין תוס' זבחים (דף מ"ה) ד"ה אבל. ועיקר קושית תוס' היה דלמא באמת לר"ש דאינו סובר מוסיף אם נאמר דיש עשה דאינו זבוח נימא דלא חל רק בכה"ג בהביא שתי שערות אח"כ דהוי ב"א ובכה"ג איירי קרא ולא בענין אחר ולמה דס"ד יבמות שם דר"ש ל"ל ג"כ איסור בת אחת ודאי ע"כ מוכרח לומר דכמו דגזה"כ דנבלה חל על חלב וטריפה כן נמי גזה"כ על אבמה"ח כיון דלא יש מציאת לאיסור אבמה"ח באופן אחר והא דלא ילפינן משם דאיסור חל על אסור ע"כ הטעם כמו דלא ילפינן מנבלה משום דשאני נבלה דמטמאה. ומה"ט סובר לוי מס' מעילה דאף לענין אכילה טמאה וטהורה מנבלה מצטרפין