אמרי בינה יורה דעה קפא

עבר בלא תעשה ואעפ"כ פסק דלא קנסינן לבנו אחריו והא דצריך לדעת רמב"ם לקנס תפ"ל דמדאורייתא אסור מלא תאכל כל תועבה כמו שכתב הרמב"ם (פח"י) מפסולי המוקדשין דמפי השמועה למדו שאין הכתוב מזהיר אלא על פסולי מוקדשין וקדשים שהוטל בה' מום האוכל מהם כזית לוקה וכבר תמה עליו הרא"מ פ' ראה ועיין מל"מ (פ"ד) מבכורות דכ' אם הרב רוצה לחלק בין בכור לשאר קדשים לא ידענו מהיכן הוליד זה. ובאמת י"ל או כמ"ש בס' בני יעקב דיש לחלק בין זה"ז לזמן שבית המקדש קיים. או דבאמת גם בזמן שבהמ"ק קיים אינו חייב מלקות רק בפסולי מוקדשין דעדיין הן קודש וצריך פדיון משא"כ בבכור אף דעבר על לא תעשה מה"ת שהוטל בו מום מ"מ כיון דכבר נפקע שם הקדש דבמומו נעשה נכסי כהן בזה לא איירי קרא דלא תאכל כל תועבה וכן העלה מהרי"ט אלגאזי (פ"ה) מבכורות בדעת רמב"ם דבבכור ליכא לאו זה אם שלא כתב טעם וסברא עכ"פ לדעת הרמב"ם הוא איסור לאו הטלת המום ואעפ"כ לא קנסו בנו אחריו הרי דאף בדאוריית' לא קנסינן לאחרי' ובאמת יש להתבונן למה הביא הש"ס בכורות (דף ל"ד) האיבעי' במת אם קונסין בנו אחריו ולמה לא אם קנסינן לדידיה ממילא מותר לאחרים לשחוט ולאכול או דלמא לממונו קנסו רבנן והא איתא ואסור לאחרים. ובש"ך (סי' שי"ג) כ' ולא לבנו ולפ"ז נראה דאם שחטוהו בדיעבד הבשר מותר לאחרים משמע מדבריו דוקא בשחטוהו אבל לכתחלה אסור אף לאחרים לשחוט וצריך להבין למה גרע ממה דלא קנסינן לבנו. וצריך לומר דהא מוטל הטיפול על הכהן לטפל בו וחייב לקבלו ולטפל בו ושם איירי בהטיל הכהן בו מום שכבר בא לידיו וכמ"ש רש"י במתניתין שם ובכהן קא מיירי והיינו דבעודו ביד ישראל והטיל בו מום למה נקנוס לכהנים דהוי כאחרים לגמרי ולא עבדו איסור. וכיון דקשה לפניו הטיפול קנסינן ליה שלא יטילו מום בשביל טורח הטיפול אם יהי' נשחט ע"י מום זה ויהיה רשאי לכהנים אחרים חששו חז"ל לקנוס שלא יהנה מהאיסור שיפטור מטורח זה ולא יהני מעשיו הרעים עד שיפול בו מום מאליו לכך פשיטא לי' לר' ירמיה דבעי אם קונסין בנו אחריו או לא דודאי לאחרים אסור ג"כ לשחוט בעוד שהמטיל מום חי כדי שלא יהנו מעשיו הרעים שיפטור מטיפול הבכור אם יהיה מותר לאחרים רק בעי מר' זירא אם מת כיון דשוב לא איכפת ליה להעובר עבירה אם קנסינן אף לבנו אחריו וכיון דלא קנסינן לבנו והיינו כיון דכבר נפטר מן הטיפול ול"ש לומר שלא יתהנה ממעשיו הרעים הוציא הש"ך מזה דכמו כן אם שחטוהו ג"כ בדיעבד הבשר מותר לאחרים והיינו כיון שכבר נפטר מן הטיפול ל"ש שוב קנס רק לגבי דידיה ולא לממוניה לכך מותר לאחרים והיינו בלא טוה"נ וכמו שהדין (סי' צ"ט) לגבי מבטל איסור לכתחילה. וראיתי בגליון יו"ד שם מרבינו הגדול מ' עקיבא איגר ז"ל דכ' דמדברי הת"ש כאן נראה מדבריו דס"ל בפשיטת דהכא אסור הבשר גם לאחרים ולא אדע לכלכל דברים האלה הא כיון דלא קנסינן לבנו אחריו אף דכרע' דאבוה הוא מכ"ש דמותר לאחרים וגם לא ראיתי שום רמז בזה בדעת הת"ש. ועוד הא לדידן דעת רוב הפוסקים דהטלת מום בקדשים בזה"ז הוא רק מדרבנן כמבואר ע"ז (דף י"ג) א"כ דומה לכל אסורי דרבנן דכ' הת"ש דלא קנסינן לאחרים כמו מבטל איסור לכתחלה. ובס' מהרי"ט אלגזי בכורות יצא לדון בדבר חדש בדעת תוס' ורא"ש דאף דהטלת מום בזה"ז בקדשים הוא דרבנן זה דוקא בשאר קדשים הואיל דלא חזי להקרב' אבל בבכור דאין קדושתו תלוי בלבד בהקרבה דקדושתו מרחם ואף נולד במומו ומצותו נמי ליתנו לכהן תמים יהיה לרצון קרינן ביה והביא דברי פסקי תוס' תמורה (פ"ו). ותמהני שכ' כן בדעת הרא"ש הא להדיא מבואר ברא"ש ב"מ (דף צ') דרצה להוכיח דאיסו' אמירה לנכרי הוא שבות גם בשאר איסורין דאסור ע"י עכו"מ להטיל מום בבכורות בזה"ז שאין אסור אלא מדרבנן וכתב התם משום חומרא דקדשי' ולא גמרו מני' הרי מבואר דגם הטלת מום בבכור בזה"ז הוא רק מדרבנן

ואם אחר שחטו שלא מדעת בעלים למ"ש מהרש"ל מובא בטו"ז (סי' צ"ט ס"ק ו') דאף דבמבטל איסור אסור למי שנתבטל בשבילו הוא דוקא שידע זה שנתבטל עבורו וניחא ליה אפילו לא צוה אותו לבטל אבל אם לא ידע ממנו שרי ליה דה"ה כשוגג ה"נ דכוותיה אם אחר שחט לבנו אחר שחיטת האם בלא ידיעת הבעלים רשאין הבעלים לאכול ממנו ביומו. אולם הפ"ח שם חולק דאיכא למיחש שיבטלנו פעם אחרת כדי להאכילו לאחד מאוהביו וה"נ דכוותיה. ולכאורה מדברי רש"י הנז' בבכורות דכ' ובכהן קא מיירי והיינו דאם בישראל אינו יכול לאסור על הכהנים משמע קצת כדעת מהרש"ל דאל"כ היה יכול להיות בישראל דעכ"פ נ"ל במה דעביד הישראל לכהן זה שמקבלו ובפרט במכירי כהונה ועי"ש בש"מ משם רגמא"ה שכ' דעסקינן בין בכהן בין בישראל כהן בכור ודאי וישראל ספק בכור הנאכל לו במומו עכ"ל מדחיק א"ע לאוקמי בישראל בס' בכור מבואר דסובר דבישראל בודאי בכור לא משכחת לקנסו לאסור על הכהן ואף במכירי כהונה כיון דלאו דידיה שוב מותר לכהן לקבלו ולשחטו על אותו מום וכדעת מהרש"ל. אולם מסתימת דברי הש"ע (סי' שי"ג) דכתב סתם ואם עשה מום בידים אין שוחטין אותו ע"י ולא כ' אם הכהן עשה משמע דגם אם ישראל הטיל מום קונסין אותו ואלו משום בשביל טוה"נ חשיב כבעלים. ומדברי הש"מ הנז' מבואר דגם בס' בכור אם הטיל בו מום קנסינן ליה ועיין מל"מ (פ"ז) מבכורות ובתשובת רבע"א ז"ל (סי' ס"ד) דהוכיח כן מש"ע (סי' שי"ד ס"י) ומשם ילפינן לגבי ס' בן הנשחט הואיל דנולד הס' בדאורייתא ומס' אסור לשחוט שוב קנסינן ליה אם עבר ושחט. ורבינו עק"א ז"ל דן שם מתחלה בס' איסור דאורייתא ובטלו במזיד דשרי גם לדידיה דהא הביטול מהני לגבי אחרי' אלא דלדידיה קנסוהו בזה י"ל דבס' מותר ואח"כ הביא ראיה מש"ע הנז' וקצת יש לחלק למ"ש שם דאנו דנין גם השתא לענין דאוריית' לגבי זה ועבוד' משא"כ אם האיסור נתבטל דליכא עכשיו שום נידון על דאורייתא גם י"ל שם עכ"פ כיון דאסרינן ליה מס' להחזיק בס' בכור הוי כאתחזק איסורא ואף דהמום מתירו לאחרים רק דלדידיה אסור משום קנס מ"מ מחזקינן מאיסור הקדום לאיסו' דהשתא שלא לשחטו אף דאיסו' דאורייתא ודאי נסתלק מ"מ מחזקינן לאיסור קנס דרבנן מן איסור הקדום משא"כ באם ביטל ס' איסור דל"ש חזקת איסור כיון דיש ג"כ חזקת היתר י"ל כיון דליכא השתא לדון על האיסור תורה רק לגבי דידיה לקנסו דמותר גם לדידיה ועיין פ"מ (סי' צ"ט בש"ד ס"ק ז') ומ"ש בעניותי בהגהותי בדברי חיים יו"ד (סי' י"א) באורך בנידון דרע"א הנז'

סי' ח"י דעת הרמב"ם (פ"ג) מה"ש דשחיטה הוא מצות עשה כשרוצה לאכול מדכתיב וזבחת וכ"כ רמב"ן עה"ת ובמנין המצות לא השיג על הרמב"ם שמונה לשחיטה למ"ע בפ"ע וכ"כ הסמ"ג והחינוך ותוס' חולין (דף ל"ג) דאם אוכל נבל' או אבמה"ח איכ' עשה דאינו זבוח וכ"כ תוס' ביצה (דכ"ה). אולם בתוס' שבועו'(דכ"ד) ד"ה האוכל כ' שם לפרש הא דפוט' ר"ש באוכל נבלה ביוהכ"פ דאפי' נתנבל' ביוהכ"פ לא חייל איסור יוהכ"פ לא מחיים ולא לאח"מ משום העשה דאינו זבוח. וכתבו ולריצב"א א"נ פירוש זה דא"כ לס"ד לאו לאיברים עומדות היכי מצי חייל איסור אבר על עשה דאינו זבוח ובס"פ גה"נ דאמר כגון שנטרפ' עם יציאת רובה דאיסור אבר וחלב וטרפה בהדי הדדי קאתו והיכי חיילי כולם על איסור דשאינו זבוח דאפילו במעי אם קיימא באיסור זה ומה"ט תקשי נמי למ"ד לאברים עומדת איסור אבמה"ח היכי משכחת לה דלא קיימא לאברים במעי האם והיכי חייל על איסור דאינו זבוח אלא ודאי וזבחת לא אתי לאיסור דבלא"ה בחיה אסור מצד אבמה"ח ולאחר מיתה מצד נבלה אלא בא להתיר את האיסור עכ"ד ועי"ש במהרש"א הא דלא תקשי להו בפשיטות היכי משכחת מעולם איסור חלב או איסור טריפה דלא חיילי על איסור אינו זבוח דקיימא במעי האם ומתרץ דמשכחת כשפקע האיסור דאינו זבוח בשחיטתו ואז חיילי וקשה הא מ"מ חלב נבל' דמבואר מדכתיב חלב נבלה לא יאכלו אך לכל מלאכה דהתורה אמרה יבא איסור נבל' ויחול על חלב עכ"פ מבואר דאיסור חלב חל אף על אינו זבוח. והא דלא הקשו תוס' ג"כ איך יחול הלאו דנבלה על העשה דאינו זבוח דחל מקודם. ע"כ צריך לומר כיון דלא אפשר בשום אופן אחר שיחול הלאו דנבלה דלעולם קדם העשה דאינו זבוח ע"כ דגילתה התורה דחייל ודומ' לזה כתבו תוס' ר"פ גה"נ לענין גיד דחל על אבמה"ח ושם ודאי משכח' דגיד יחול אחר שסר איסור אבמה"ח ועי"ש במהרש"א [ושם מבוא' בתוס' לתירוץ הראשון דאיסו' אבמה"ח חל במעי אמו דלא כמו דכתבו תוס' כאן] וה"נ דכוותיה כיון דלא משכחת באופן אחר משא"כ איסור אמה"ח אפשר לחול באם אחשבה לאכלה אבר אבר כמו שאמר רבא חולין (דף ק"ב) ועל תוס' דריש גה"נ הנז' יש לעיין הלא משכחת באחשבה לאכלה כולה דלא חל איסור אבמה"ח וחל איסור גיד ויש ליישב להמעיין עכ"פ תקשי לכל הנך דסברו דיש עשה דאינו זבוח קושית הריצב"א

ולכאורה יש ליישב למה שהעלה הנו"ב תנינא או"ח (סי' ס"ו) לדון בדבר חדש דאף דאנן קיי"ל כר"ת וסייעתו דטעם כעיקר דאורייתא מ"מ הא ילפינן ממשרת או מגיעולי מדין והיינו באיסורים דכוותיהו שהן לאוין שיש בו מלקות אבל לא במה שאין בהן מלקות כמו חלב טמא או ביצת עוף טמא דכ' רמב"ם דאינו לוקה עליהן באלו ל"א טעם כעיקר מה"ת וא"כ לעולם באיסור לאו שיש בו מלקות הוי איסור מוסיף על איסור עשה דהא על טע"כ אינו עובר בעשה ואם נותן הבשר טעם במאכל ליכא ביה איסור דאינו זבוח דלא נאמר רק לאכול בעינא ולא על טעם שיהיה חשיב כעיקר כיון דלא נוכל למילף לא ממשרת ולא מגיעולי מדין וכשחל נבלה או אבר מה"ח נתוסף איסור לאו שגם הטעם יהיה בכחו לאסור וכעיקר יחשב ולר"ת אף ללקות על כזית. אולם לדעת שאר פוסקים והרמב"ם דאינו לוקה על כזית רק באוכל מן האיסו' כזית בכא"פ לא יתכן לומר כן דהוי מוסיף בשביל זה כיון דאין בו מלקות על הטעם לבד ועיין לח"מ דמה"ט הנאה ל"ה מוסיף הואיל דא"ב מלקות עיין דבריו (פ"ט) ממ"א

גם נראה דלא כדברי הנו"ב בזה דלדבריו היה לנו קולא גדולה גם בחמץ בע"פ אחר חצות דלרוב פוסקים ליכא ביה איסור לאו ורק עשה דתשביתו ומה"ט בטל בששים ממילא בנשפך היינו דנין לס' דרבנן להקל כיון דטעם כעיקר לגביה לאו דאורייתא הוי כמין במינו דמותר בנשפך כמבואר (סי' צ"ח) ולא משמע כן בהלכות פסח וגם בשאר איסורי עשה לא מצינו קולא זה. ולהיפך מצאתי מסברתו מבוא' תוס' פסחים (דף נ"ב) ד"ה הכובש שלשה כבשים דכ' טעמא דר"א דאי לאו האי קרא ה"א