אמרי בינה יורה דעה קע

דו"ח הקשו כן על הש"ס אבל באמת נראה דהש"ס לא יכול לתרץ כן על שוחט לע"ז בנגנב מבית שומר כמו בשור הנסקל דשם כיון דגורם לממון כממון דמי לכך חייב אבל בשוחט לע"ז כיצד יתחייב עכ"פ ד' וה' אף דהשומר הי' יכול להחזיר להבעלים ולומר הרי שלך לפניך אם לא היה גומר השחיטה מ"מ אין זה טביחה דמחתך עפר בעלמא הוא או כמ"ש רש"י שם דהוי כמו שהשליך לנהר קודם שחיטה ואף דהשומר הי' יכול לומר הש"ל מ"מ על טביחה כזאת אינו חייב דו"ה ממ"נ אם שילם כבר להבעלים כבר קנה השומר והוא שלו ואם לא שילם אף שהי' יכול לומר הש"ל וגורם לממון כממון מ"מ זה דוקא היכא דליכא זכות ממון לבעלים אמיתים כמו בשור הנסקל אבל היכא דהוי לבעלים ממון כיצד נוכל לתת שם שני בעלים על ממון אחד וכן מוכרח ממה דאין הגנב חייב לשלם כפל לשומר לר"ש דסובר דבר הגורם לממון כממון דמי ובאמת בש"מ ב"מ ר"פ המפקיד הקש' כן משם הראב"ד ותירוצו שם הוא דבר תימא מש"ס פסחי' ובארתי במ"א ואכ"מ וע"כ הטעם כיון דגוף הממון שייך להבעלים אין הגורם לממון חשיב להפקיע שם בעלים של גוף הממון א"כ אף שהי' יכול לומר הש"ל ובמה שגמר הטביחה גרם לחייבו להשומר מ"מ לאו שם גניב' לגבי שומר ואם אין גניבה אין טביחה

ומ"ש בני נ"י לתרץ דברי רמב"ם אדרבה יתעורר עפי"ז קושיא על הרמב"ם דכתב (פ"ב ה"ג) מגניבה גנב וטבח בשבת או לע"ז אפילו בשגגה פטור מדו"ה כמו שבארנו מבואר דפוטר רק מטעם קלבד"מ וע"כ בשחט לע"ז איירי באומר מגמר זביחה הוי עובדה כמובן דאל"כ כיון דשחט בה פורתא אסרה אידך לאו דמריה קא טבח א"ו באומר בגמר זביחה ופטור רק מטעם קלבד"מ ובטובח ע"י אחר באמת חייב ויתעורר הקושיא דמ"מ נאסר מטע' דמחשבין מעבודה לעבודה או דהוכיח סופו על תחלתו. וראיתי ביש"ש ב"ק (פ"ז סי' כ') דכתב הרמב"ם לא הזכיר בספרו בטובח לע"ז ע"י אחר רק בטובח בשבת דהיכא דאסור בהנאה מד"ת כגון ע"ז ושור הנסקל לכ"ע פטור דהוי שחיטה שאינו ראוי כלל והקשה עליו דאם אומ' בגמר זביחה הוי עובדה שמי' שחיטה עי"ש ותמהני הא מדברי רמב"ם הנז' אין דרך לנטות רק סובר דבכה"ג בטובח ע"י אחר חייב כמו בשבת ועיין טור ח"מ (סי' ש"נ) ובדרישה שם שכ' אף דהטור סתם בשוחט לע"ז מ"מ איירי בע"כ בכה"ג באומר בגמר זביחה ומש"ה הוצרך לטעם קלבד"מ וא"כ יקשה הא אף בתחלת שחיטה נאסר לדידן מטעם זבחי מתים ולכאורה י"ל כיון דלדידן הוי ס' אם הוכיח סופו על תחלתו א"כ י"ל זה ששחט ויודע בעצמו שמתחלה לא חשב לע"ז ורק בסוף שחיטה נכנס בו רוח שטות וכיון דאצלו לא יש ס' מותר לאכול בלב"ע ואף דלכ"ע אסור דא"נ להכריע דעת בני אדם וכיון דלחז"ל ספוקי מספקי להו בדעת בני אדם שוב א"נ וכמו שכתבתי לעיל סי' הקדום אבל לגבי דנפשי' י"ל דרשאי לאכול בלב"ע אף לדעת הת"ש כיון דלגבי עצמו לא נעשה איסור לעולם ולגבי אחרים אסור רק מס' א"כ שפיר הנ"מ בכה"ג ביודע בעצמו שהמחשבה הי' רק בגמר זביחה אף דהב"ד אינם יכולין לחייבו מס' מ"מ פסקינן לי' אם יודע בעצמו שכן הוא ומותר באמת מחויב לשלם דו"ה לציד"ש ומטעם קים לי' בדר"מ פטו' בקנס אף בדיני שמים כמבואר מדברי תוס' כתובות (דף ל') וע' בדברי משפט ממרן זקיני זצ"ל (סי' א' וסי' כ"ח) שפיר כתב רמב"ם והטור לפוטרו מטעם קלבד"מ כיון דזולת זאת יש נ"מ לחייבו עכ"פ לציד"ש ולכך לא הביא הרמב"ם הדין מפורש בטובח לע"ז מטובח ע"י אחר ובאומ' בגמר זביחה דחייב כיון דבזה אף דל"ש קלבד"מ מ"מ פטור מטעם הוכיח סופו ע"ת וכמ"ש בני שי'

אולם באמת י"ל הקושיא אף דבאמת כיון דר"י יליף חוץ מפנים דמחשבין מעבודה לעבודה ובאותו עבודה לר"י דסובר ישנו לשחיטה מתחלה ועד סוף ואם מחשב מתחלת שחיטה שיזרוק דם למחר ג"כ הוי פגול כמבואר רמב"ם (פ"א) מפ"מ וכן אם מחשב לבסוף ואם מחשב בתחלת שחיטה שיחשוב סוף שחיטה שיזרוק דמו למחר ואח"כ לא חשב לכאורה היה מקום לומר דל"ה פגול גם לר"י כיון דלא מצינו מפורש רק מעבודה לעבודה בפנים שזה עיקר פיגול וכ"כ בשוחט לע"ז באומר בגמר זביחה יחשוב לע"ז ומכ"ש כשאומר בגמר זביחה יהיה מחשבתו על עבודה אחרת היינו זריקה י"ל אם אינו מחשב אח"כ לא נעשה זבחי מתי' אולם מתוס' זבחים (דף ט') מבואר דמהני מחשבה בעבודה זו ג"כ וממילא ילפינן חוץ מפנים. אולם יש לומר הא התוס' ב"ק שם כתבו דסוגיא אתיא כמ"ד אדם אוסר דבר שאינו שלו בעשה מעשה ובאמת זה צריך רק לס"ד אבל למה דמסיק דאיירי באומר בגמר זביחה הוא עובדה א"ש אף אם א"א אוסר דבר שאינו שלו דבא בב"א כיון דאחר רוב זביח' קני' הגנב בשינוי וברשות בעלים יכול השליח לאסור כמבואר מש"ס חולין (דף מ"א) דלא כל הימנך לאסור ייני לאונסי מבואר דברצון בעלים יכול לאסור ויבואר לקמן אי"ה וכ"כ בש"מ כתובות (דף ל"ג) משם רשב"א וברשב"א ב"ק שם לפנינו כ' על קושית הש"ס דהיה יכול לתרץ דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו וקשה א"כ מ"ט דת"ק ודוחק לומר דפליגי בזה גם קשה הא ר"מ סובר אדם אוסר כמבואר יבמות (דף פ"ג) ויש לומר אף דאדם אוסר דשא"ש בעשה בו מעשה מ"מ אם שוחט דבר שא"ש ע"מ לזרוק דמו לע"ז לא נאסר כיון דהמעשה אינו עושה לע"ז רק שחשב ע"מ לזרוק וכיון דמעשה השחיטה לא לשם ע"ז עושה והוי רק מחשבה לבד לזרוק דמו ובמחשבה אינו יכול לאסור דבר שא"ש ושפיר מתרץ באומר בגמר זביחה הוי עובדה ואף אם נאמר דנאסר ע"י תחלת שחיטה היינו בשלו אבל לא בדבר שא"ש ובפרט אם אומר בפירוש דאינו רוצה לאסור דבר שא"ש רק לבסוף דלא נאסר מתחלה ע"י מחשבתו כיון דא"א אוסר דשא"ש. ואין לומר א"כ מה פריך ש"ס חולין מברייתא דהשוחט חטאת בחוץ לע"ז בשבת דלמא איירי שם בשחט ע"מ לזרוק דמה ובכה"ג ל"ה כעשה מעשה וא"א אוסר דשא"ש ע"י מחשבתו לחוד ז"א חדא דמשמ' לש"ס דאיירי בשוחט לע"ז לעבוד בשחיטתו לכך מתרץ באומר בגמר זביחה ועוד די"ל דר"נ סובר כר"פ סנהדרין(דף ס"א) דאף לר"י דמחשבין מעבודה לעבודה מ"מ אינו חייב מיתה וממילא אינו בכרת וא"ח חטאת אך הא דפריך שם בש"ס ליתנו זבח לפירוש רש"י שם בלשון השני וקשה הא בשלו נאסרה מיד ואידך מחתך בעפר וכן רמב"ם שכ' הלכות שגגות ג"כ באומר בגמר זביחה וכתב שם הלח"מ דאף דא"א אוסר דשא"ש מ"מ חטאת דקניא לכפרה כדידיה דמי וקשה שוב כנ"ל. אמת דדברי הלח"מ מוקשים כמבואר במ"א אולם בש"ס חולין קשה כנ"ל. לכך נראה לקושטא דמלת' דוקא בשוחט ע"מ לזרוק דמה לע"ז היינו דשחיטה הי' בעיקר ע"ד לזרוק ובלעדי זאת לא הי' שוחט כלל לכן הוי כעובד ע"ז ממש וחייב מיתה אף באינו זורק דעיקר שחיטתו הי' ע"ד זה והוי כעובד ע"ז אבל באם אינו אומר ואינו מחשב שבשביל הזריק' שוחט רק שמחשב עסק ע"ז לטפל ודרך אגב ואף בלא זה רוצה לשחוט הבהמה לאכול רק דרך אגב כיון ששוחט אומר שיזרוק אח"כ הדם לע"ז בזה לכ"ע עדיין א"ח מיתה ואף לא הוי זבחי מתים ועיין רש"י חולין (דף ל"ט) ששחטה לעצמו ע"מ שיעבוד הע"ז בזריקת דמו מבואר דאיירי היכא דשחטה ע"מ כן וזה עיקר שחיטתו ועי"ש תוס' אבל אם לא היה עיקר הזביחה ע"ד זה י"ל לכ"ע דל"ה כעובד ע"ז ולא נאסרה. וכ"כ באומר בגמר זביחה הוי עובדה י"ל הפירוש דאינו שוחט בשביל זה דוקא רק בגמר זביחה יחשוב ג"כ לע"ז ובזה לא נאסר עדיין. ועיין טו"ז וש"ך משם הב"ח דהיכא דשחט בפירוש לשם מצות שחיטה אפילו זרק אח"כ לא פסל ועיין ת"ש (ס"ק ז') וכ"כ באומר בגמר זביחה בכה"ג אינו פסול

סי' יב יש לחקור בהא דקיי"ל אין אדם אוסר דשא"ש בלא עשה מעשה אם יכול לאסור דבר של הפקר הואיל דאין זכות אחר מעכב עליו או לא וכמו דאינו יכול להקדיש דבר שא"ש אף דאין כח אחר מעכב עליו כמו של הפקר מ"מ איש כי יקדיש את ביתו קודש כתיב מה ביתו ברשותו ושלו הוא כן כל דבר ואם אינו שלו אף דהוא של הפק' ויד כל אדם בו א"י להקדיש וכמבואר בדברי הראשונים נדרים (דף ל"ד) בהקדיש ככר של הפקר דל"מ רק או לדברי הר"ן שם הואיל דמונח בד"א שלו יכול לומר שהד"א שלו יקנה להקדש או לדעת ר"א ממיץ הואיל דהוא בידו לזכות מהני ההקדש ג"כ והיינו באם זכה והגבה אח"כ חל ההקד' למפרע אבל בטרם שזכה בו אינו חל ההקדש דבעי דומיא דביתו וכמו כן נמי לאסור אינו יכול להתפיס על דבר שא"ש איכות האיסור או אפשר לגבי איסור חל עליו אם אין יד אחר מעכב עליו. ולכאורה נרא' מדברי הש"ס חולין (דף מ"א) בנכרי שניסך יינו של ישראל דר"י ב"ב ור"י ב"ב מתירין מפני ב' דברים ואחד שיכול לומר לו לא כל הימנך שתאסר ייני לאונסי ופירש"י ע"כ שתאסר מבואר דאם אינו בע"כ והישראל מתרצה נאסר אף דאינו של הנכרי מ"מ להתפיס איסור ע"ז אינו מעכב רק קנין של הבעלים ואם הבעלים מתרצי אף דלית ביה קנין לנכרי וגם אינו עושה בשליחותו יכול לאסור ובהקדש בכה"ג אם אין הבעלים מעכבין על מי שמקדיש דבר שא"ש ודאי דלא חל ההקדש דבעי דומי' ואף במצוה לו שיקדיש בשבילו דעת מהרי"ט בתשובה דל"מ הקדש ע"י שליח דמילי לא מימסרי לשליח ואף להחולקים עליו מהני רק בתורת שליחות אם זה עושה בשביל הבעלים אבל אם הבעלים אינם עושין להמקדש לשליח רק שאינם מעכבין בו ודאי לכ"ע ל"מ ההקדש כ"ז דלא הי' בו קנין וזכיה או שעוש' בתור' שליחות ובאיסור נראה מלשון הש"ס דברצון יכול לאסור. וכן נרא' מהא דמבואר ע"ז (דף נ"ג) דקאמר מדפלחו ישראל לעגל גלו אדעתיהו דניחא להו בע"ז וכי אתו עכו"ם שליחותא דידהו עבדי ה"ל ישראל שזקף לבנה גליא דעתיה דנ"ל בע"ז וכי אתי עכו"ם ופלח ליה שליחותא דידיה קעביד וע"כ הא דנקט הש"ס שליחותא דידהו עבדי ודאי אינו תורת שליחות ממש דהא אשלד"ע וגם אין שליחות לעכו"ם וגם לא עבדי ממש לשליח כי לא ידעו מתי נטעו אשרה ומתי עבדי וע"י דגליא דעתייהו ל"מ רק בדבר שהוא זכות וזכין לאדם שלא בפניו ולדעת רשב"א נדרים (דף ל"ו) זכות וזכיה ל"מ רק בדבר שזוכה בו ולא בנחותא לבד דמה אתם לדעתיכם אף שליח לדעתכם וזכיה שזוכה בעדו דבר חדש הוא ענין אחר אבל במה שאינו זוכה רק שיהני מטעם נחותא בעי שליחות בפירוש ועיין קצוה"ח (סי' רמ"ג) ואף דבמ"א בארתי דברי רשב"א דמהני זכי' אף במה דלא בא לידו מ"מ לכמה פוסקים אינו מטעם שליחות. וא"כ מה מהני מה דגליא דעתיהו ואיוו לאלהות הרבה הא מ"מ העכו"ם שעבדו לאשרה ל"ה להם זכות בו וא"א אוסר דבר שאינו שלו א"ו כיון דאין הבעלים מעכבין על האוסר יכול לאסור אף מה דאינו שלו ועדיף יותר מהקדש.