אמרי בינה יורה דעה קסט

סי' י' שחיטת נכרי נבלה ומטמא' במשא אבל אינו אסור בהנא' דקי"ל כרבנן דלא אמרינן סתם מחשבת נכרי לע"ז וראיתי בס' אור זרוע הלכות שחיטה (סי' שפ"ג) שכ' ואין הלכה כר"א דפוסל כו' ואתי שפיר הא דבעי (פ"ב דביצה) בהמה חציה של נכרי וחצי' של ישראל מהו לשוחטה ביו"ט א"ל מותר וכ"ש בחול ואי הלכה כר"א הא הוי שחיט' פסולה דכ"ז שלא חלקו אית לנכרי חלק בגוה אלא ודאי אהא סמכינן דאין הלכה כר"א. ולכאורה יש לומר דע"כ לא קאמר ר"א סתם מחשבת נכרי לע"ז רק בלא שמענו ממנו שאומר להיפך אבל אם שמענו ממנו להדיא שאומר שאינו חושב כלל רק לאכול ואינו רוצה בשחיטה זו לע"ז נאמר דאין הדברים שבלב יכול לבטל מה שאומר בפיו ועיין ת"ש (ריש סי' ד') דאף אם נאמר דמחשבה לע"ז בלבד אינו אוסר וצריך דבור כמו במחשבה הפוסלת בקדשים מ"מ לר"א אף אי לא קאמר מידי דסתמ' כפירושו והוכיח ממה דקאמר בש"ס חולין (דף י"ג) מתניתין דלא כר"א דס"ל סתם מחשבת נכרי לע"ז לוקי מתני' כששחט לפנינו בשתיקה אלא ש"מ דאף מחשבה לחוד אוסר ואכתי יקשה ליקי כשאמר להדיא בפנינו שאינו שוחט לשם ע"ז רק שחטה לאכול להדיוט אלא ודאי מוכח דאף באומר בפירוש שאינו שוחט לע"ז ואינו חושב מ"מ כיון דסתם מחשבת נכרי לע"ז הו"ל כאילו פירש. ומכאן ראיה למ"ש הח"צ (סי' א') דהא דאמרינן לגבי נכרי לענין כתיבת הגט אדעת' דנפשי' קעביד הו"ל כאילו פירש דאדעתא דנפשיה דאל"כ נימא כיון שאומר בפירוש שכותב לשמו ולשמה מה לנו לדעתו הא דברים שבלב אינן דברים עי"ש ובאמת דעת הב"י והב"ש אה"ע (סי' קכ"ג) דהוי ספק ומכאן נראה כדעת הח"צ דהרי לר"א דסתם מחשבת נכרי לע"ז הוי כבירור ולא מהני מה שאומר להיפך דאל"כ לא מקשי הש"ס מתני' דלא כר' אליעזר דילמא איירי אף באומר להדי' דאין מחשבתו לע"ז ואף אם נאמר דהוי ספק אתי שפיר אף לר"א דמתני' נקט מה שהוא ודאי נבלה ומטמאה במשא אבל בהנא' אם מפרש אינו בירור שהיה מחשבתו לע"ז ואף אם יהיה ספק מ"מ מוקמינן על החזקה שלא לאסור בהנאה ובפרט להסוברים דתקרובת ע"ז אינו אסור בהנאה מה"ת ורק איסור הנאה דידיה הוא מדרבנן א"ו דכיון דר"א אמר סתם מחשבת נכרי לע"ז הוי בירור גמור ול"מ אף אם מפרש להיפך ועיין כו"פ שכתב בדעת רבינו ירוחם דסובר בהא דשחט סתם ואח"כ חשב לזרוק דמה לע"ז דה"ז ספק זבחי מתים דבהנאה מותר מטעם כיון דהוי ספק אוקי אחזקה בשלמא לענין אכילה הוי ספק בשחיטה דאם יש מחשבת ע"ז הוי זבחי מתים אבל לענין הנאה בחזקת היתר הנא' עומד' ודבריו תמוהין כיון דהשחיטה הי' מעליא כתיקונו נפקע מידי נבלה רק אתה בא לאסור מטעם זבחי מתים עליך להביא ראיה שנעשה מעשה האוסרה וכמו מטעם חזקה אתה מתיר בהנאה כמו כן יהי' מותר באכיל' כיון דאיסור נבלה נפקע ע"י השחיטה ואף אם הי' כאן מחשבת ע"ז ע"כ איירי דשחיט אינה נפסלת מטעם מומר כמ"ש תוס' חולין (דף י"ד) או כמ"ש הרשב"א דאיירי שהשוחט לא חשב רק על מנת שיזרוק הנכרי וכיון דאיסו' נבלה נפקע ואתה בא לאסור מטעם תקרובת ע"ז עליך להביא ראיה ואדרבה מטעם דמוקי אחזקת היתר הנאה יהי' מותר אף באכילה ואינו דומה להא דספק בשחיטה דאמרינן נבלה ומטמאה במשא אף דיש חזק' שלא היתה מטמאה שם הטע' כמ"ש לעיל כיון שמתה לפנינו וביותר הית' עומדת בחזקת שאם תמות שתטמא אם לא יעשה הכשר שחיטה ממה שהיתה עומדת בחזקת היתר אכילה דלזה צריך מעש' המכשרת אבל כאן כיון דאנן ידעינן שנעשה בה מעשה המכשרת ולאסרה צריך מחשבה לע"ז נוקי אחזקה שמותרת בהנאה וממילא אף באכילה תהיה מותרת. אלא ודאי הא דלא מוקמינן על חזקה משום דהוי ספיקא דדינא בדעת רוב בני אדם אם הוכיח סופו על תחילתו ובזה אינו מועיל החזקה לברר ספיקן של חז"ל א"כ כ"כ אסור בהנאה מן הספק ואינו מועיל החזקה. ולכאורה י"ל אולי דעת רבינו ירוחם דתקרובת ע"ז אינו אסור רק מדרבנן א"כ לענין הנאה הוי ספקא דרבנן ולקולא. אולם גם זה אינו להמתבאר בפוסקים דהיכא שנולד על גוף א' ס' איסור תורה ואיסור דרבנן כיון שאנו מחמירים לענין איסור תורה כמו כן אין מקילין אף באיסור דרבנן השייך בגוי' והארכתי בכלל זה בס"ד בהגהותי לדברי חיים חיו"ד (סי' י"א) ויבואר עוד אי"ה]

אך זאת קשה על הא"ז הא אף לר"א דסובר סתם מחשבת נכרי לע"ז וזה מחשב וזה עובד ג"כ מ"מ היינו דוקא אם הנכרי הוא שם אצל השוחט ויודע ששוחט אמרינן סתם מחשבתו לע"ז אבל אם ישראל שוחט בהמת נכרי שלא מדעתו ואינו יודע כלל מן השחיטה ודאי לא אמרינן סתמו אם הי' יודע היה מחשב דבשביל זה יהי' זבחי מתים כיון דמ"מ לא ידע ולא הי' מחשבתו א"כ שפיר בעי בבהמה חציה של ישראל וחצי' של נכרי אם מותר לשוחטו ביו"ט הוא דיש בו חלק לנכרי אף לר"א מ"מ נ"מ אם אין הנכרי לפנינו ואינו יודע משחיטה כלל רק אח"כ יחלוק עמו ולא מוכח משם דהלכ' כרבנן

והנה בהא דשוחט ואח"כ חשב לזרוק שלא אמרו בו איסור והיתר דהוי ספק אם הוכיח סופו על תחלתו ודעת ר"י דוק' אם זרק אח"כ אבל אם רק חשב לזרוק לא והיש"ש והאחרונים השיגו עליו. ובאמת כדבריו מבואר להדיא ברמב"ן חידושי חולין (דף ט"ל) שאם חשב לזרוק ולא זרק אמרינן אדרבא הוכיח סופו שלא זרק על מה שאמר באמצע לזרוק ועל מה ששחט תחלה סתם שמעולם לא היה דעתו לזרוק לע"ז והביא דברי התוספתא והירושלמי דדוק' בזרק י"ל הוכיח סופו על תחלתו אולם דעת הפוסקים לאסור אף בחשב לבד ולא זרק. ולכאורה כיון דלא נעשה מומר ע"י מחשבתו בלבד עיין ת"ש (סי' ב' ס"ק ל"ב) למה לא נשאל אותו אם היה מחשבתו ג"כ אז בשעת שחיטה לע"ז או לא ויהיה נאמן דלא הי' מחשבתו בפרט להסוברים דצריך שיוציא בשפתיו ומחשב' לבד אינו אוסר בשלמא אם היינו אומרים בבירור שירדו חז"ל לסוף דעתן של בני אדם שסופו מוכיח על תחלתו שוב אינו נאמן לומר שעשה להיפך כמבואר בתה"ד (סי' ר"ז) בשם הא"ז בכל מקום שאמרו חז"ל וירדו לדעתו של בני אדם אינו נאמן לומר בהיפך אבל כיון דכאן לא ירדו חז"ל לדעתן של בני אדם אם הוכיח סופו על תחלתו למה לא יהי' נאמן לומר של"ה בשעת שחיטה מחשבתו לע"ז ובפרט אם לא ידענו ולא היינו בשעת שחיטה אם אמר ששוחט ע"מ לזרוק או לא ומסופו אנו דנין שגם מתחלה אמר כן ועיין ת"ש (סי' ד' ס"ק ב') וכיון דעכ"פ מספקא לן מהראוי שיהי' נאמן ואין זה נגד החזקה. וע"כ צ"ל כיון דלהך צד דהוכיח סופו על תחלתו הוי כבירור ושוב אינו נאמן אף דמספקא לן ג"כ אינו נאמן דאולי הלכה דהוכיח סופו על תחלתו ועיין מ"ש בכמה מקומות דוגמא הזאת ובהגהותי בדברי חיים יו"ד (סי' מ"ה) במ"ש הנ"י באיבעי' דש"ס ב"ב שכיב מרע שהקדיש כל נכסיו אם עמד חוזר דלענין איסור נאמן. אך מ"מ אם לא שמענו ממנו שחשב אח"כ לזרוק דמים לע"ז רק הוא בעצמו אומר כן ואומר שלא היה מחשבתו בשעת שחיטה בזה ודאי נאמן וראיתי בכו"פ (סי' ד') שחקר בזה אם נאמן מטעם מגו דלא חשבתי כלל או נימא כיון דהוכיח סופו על תחלתו הוי כמגו במקום חזק'. ולפי ענ"ד אף אם שמענו צריך הבנה למה לא יהי' נאמן כיון דהוי ספק אם הוכיח סופו על תחלתו ואם לא שמענו בזה הי' נרא' ודאי דנאמן דבאמת שייך לומר אין אדם משים עצמו רשע דחשב לזרוק לע"ז ואף דבידו לזרוק מ"מ אין בידו לאסור לדבריו דלא היה מחשבתו בשעת שחיטה לזרוק וא"כ לא יהי' נאסר בבירור רק מטעם ספק אולי הוכיח סופו על תחלתו לאסור מספק ולא מקרי זה בידו לעשות איסור ברור וכיון דלדבריו לא לאסר מעולם בודאי מה"ד שיהי' נאמן בכה"ג במגו אף נגד חזקה כיון שאינו מוציא דבר מחזקתו ואדרבה מוקי על החזקה ואם הי' שותק ל"ה לנו שום ספק ודאי נאמן וז"פ

והא דקי"ל בישראל ששוחט בהמת חבירו לע"ז לא אסר' דאמרינן ודאי לצעורי' קמכוין ולכאורה הוא מטעם חזקת כשרות דישראל דאינו עובד ע"ז ואף דחזינן דהרע לעשות לומר על עצמו שעובד ע"ז וגם לצער לחבירו ולדעת הרא"ה אוסר באכילה עליו ואין רשע גדול מזה מ"מ לענין עובד ע"ז לא אתרע חזקתו וגם חזקת היתר דבהמה ואף דהוא צווח ככרוכיא שלא נתכוין רק לע"ז וגם שייך מתוך שנאמן להפסיד לעצמו שיהי' חייב לשלם לחבירו ממון וע"כ כיון דמשים עצמו לרשע גמור עובד ע"ז אינו נאמן וחקרו חז"ל בבירור דרק לצעורי' קמכוין ועיין כו"פ (סוף סי' ד') באומר ששוגג היה ג"כ אינו נאמן וכמו כן בהיה בידו ויש לו מגו דלא נשחטה כלל גם כן אינו נאמן דהוי נגד חזקה דאל"כ מה פריך הגמרא מהיו שנים שוחטים דילמא איירי בכה"ג. אולם ביש"ש חולין (פ"ב) כתב בצווח דלא לצערו קמכוין ומבקש לעשות תשובה יהי' נאמן וע"כ דדוחק לאוקמי הא דשנים שוחטין בכה"ג. ולדבריו יקשה ודאי א"כ אף באינו מבקש לעשות תשוב' יהי' נאמן מטעם מתוך ובפרט באית לי' שותפו' דחלקו נאסר עליו בודאי אף אם אנן אינם מאמינים לו הב"ד אוסרי' עליו אף בהנאה ואף בחדרי חדרים אסור לדעת הת"ש וע"כ א"נ לשום עצמו רשע גמור לעבוד ע"ז ומ"מ יהי' איך שיהי' זה דוקא לאסור א"נ אף במגו להחזיק את עצמו לעובד ע"ז ח"ו אבל להיפוך אם לא שמענו שחשב לזרוק ודאי נאמן של"ה אז מחשבתו בשעת שחיטה

סי' י"א הא דמוקי הש"ס ב"ק (דף ע"א) בשוחט לע"ז דחייב ד' וה' באומר בגמר זביחה הוא עובדה הקש' לי בני הרב מ' שלמה שליט"א ממ"נ אם אמר קודם השחיטה הא לרבי יוחנן וכמו דאנן פסקינן מחשבין מעבודה לעבודה ואף אם שחט ע"מ לזרוק ולא זרק אח"כ מ"מ אסור כמ"ש התוס' לר"ל דחייב מיתה אף בלא זרק כמו כן לר"י נאסר בהנאה ומכ"ש במחשב באותה עבודה בתחלת השחיטה על סוף השחיטה דנאסר מיד אף בלא גמר השחיטה. ואי דמיירי דאחר ששחט הרוב אמר לע"ז הא קי"ל בשחט ואח"כ חשב דאסור מספק שמא הוכיח סופו על תחלתו א"כ פטור מד' וה' מספק. וכתב בני נ"י לתרץ דע"כ אזיל הסוגיא למאן דסובר דלא אמרינן הוכיח סופו על תחלתו ומאן דסובר הוכיח סופו ע"ת י"ל כמו דמתרץ הש"ס על שור הנסקל כמו כן יש לתרץ ג"כ בשוחט לע"ז וישב בזה דברי הרמב"ם ז"ל שלא הביא בשוחט ע"י אחר בשוחט לע"ז ובאומר בגמר זביחה הוא עובדה. והשבתי לו הקושיא נכונה אפס מה שכ' דהסוגיא אזיל אי לא הוכיח סופו ע"ת ואי הוכיח סופו ע"ת מתרץ באופן שמתרץ בשור הנסקל זה ללא צורך כיון דהוא פלוגתא דתנאים י"ל דר"מ סובר דלא אמרינן הוכיח סופו ע"ת. ומ"ש לתרץ כמו שמתרץ הש"ס בשור הנסקל אמת שבספר הפלאה ובס'