אמרי בינה יורה דעה קסח

הכו"פ הנז' ע"ד תוס' דטעמא דר"ח דהוי ס"ס ואמאי הא הס' שמא בעצם המפרקת נפגם אין כאן ס' כיון דבמקוה משווינן ליה לודאי גמור לשרוף הטהרות למפרע ולדברי תוס' רי"ר א"ש דהא עכ"פ בטומאה קלה וכן בעירובין דקיל לא מחמרינן אף בתרתי לריעותא א"כ ע"כ דל"ה כודאי גמור וכל מה דמקילין בדרבנן שוב מצטרפין בדאורייתא לס"ס. אך יש לומר דוקא בעירוב דקיל וכן דוקא בולד הטומאה דרבנן מקילין ולא באיסור דרבנן אחר כמבואר ג"כ מהא דחביות דאף דתרומה בזה"ז הוא דרבנן מ"מ הוי ספק

סי' ט' ואם מי שהמיר נעשה חשוד למפרע כתב הב"י (סי' קי"ט) דאף אם שחט והמיר אח"כ באותו יום כשר וכן דעת הש"ך ופ"ח ופלתי דאוקי גברא אחזקתיה. אולם הת"ש כ' דדומה למקוה דשייך נמי הרשיע ואתאי ובס' ש"ש האריך להשיג על הת"ש דלא מצינו תרתי לריעותא רק לדון דמה שנמצא עכשיו ריעותא נעשה למפרע כמו במקוה דנמצא חסר וכדומה דלא ידענו לתלות אימתי נעשה אבל בהמיר דידענו מתי עבר עליו רוח זרה רק באנו לדון על מעשה אחרת דומ' לזה אין אנו מוסיפין והביא ראיה מעדים זוממין אם הוזמו על הטביח' עדות גניבה כשרה וכבר קדמוה בראי' זו בתשובת עבודת הגרשוני. אולם מ"מ יש לדון די"ל שאני עבירה אחרת כמו בהוזמו על הטביחה או בשוחט בשבת וכדומה בזה שפיר י"ל עכשיו איתרע ועבר עליו רוח שטות אבל באם המיר דתו כבר אמרו חז"ל כך הוא דרכו של יצה"ר היום אומר לו עשה כך ולמחר עשה כך עד שיאמר לו לך עבוד ע"ז א"כ ידענו מעבירה הזאת שכבר פג טעמו ועבר עליו רוח זרה מכמה עבירות י"ל דדומ' לתרתי לריעתוא שפיר ועיין מ"ש אאמ"ו ז"ל בספר דברי משפט (סי' ל"ד) דיש לחלק במה דצריכין אנחנו לדון על האי גברא בשאר ענינים אם איתרע חזקה מכבר אז לא מצטרפינן החזקה של הנידון הזה כיון דיש נ"מ אם מקבלין עדותו מקודם לכן להחזיק דבזה לא יש חזקה לצרף לחזקה דהשתא א"כ מכשירין אותו ואמרינן השתא דאיתרע לכן ממילא נתחזק אדם זה לכשר עד השתא ממילא מהני עדותו לשאר ענינים אף נגד חזקה. ויש לי להוסיף דע"כ לא מצטרפין חזקה דמעיקרא לריעותא דהשתא רק דבר הנעשה במקרה ולמקר' לא יש זמן וכמו דהמקר' נעשה השתא דחסרה המקוה או ששכח הדינים ולא חזר על משנתו כן פעל הזמן הקדום ג"כ ואף דיש לו חזקת כשרות מ"מ כיון דצריך מעשה ולימוד לחזור על לימודו וראינו שנתרשל בזה ושכח ולא חזר על לימודו אמרינן דגם קודם לכן לא חזר על למודו משא"כ שיהיה נפסל מטעם עביר' עביר' שיהי' נעשה רשע ע"י מעשה בזה אמרינן חזקה דלא נעשה מעשה עדיף וכ"ז שנוכל להחזיקו שלא עשה מעשה רשע אמרינן השתא דאיתרע כיון דאתה בא להוציא מן חזקתו ולומר שנעשה מעשה רע בפועל עליך להביא ראי' ועיין פנ"י כתובות ובכמה מקומות ובנו"ב מהד"ק חאב"ע (סי' ס"ט) ובמהד"ת דכתבו דחזקה שלא נעשה מעשה עדיף אף מן רוב וא"כ ה"נ חזק' כשרת עדיף כ"ז דנוכל לומ' דלא עשה מעשה רשע

ועוד י"ל למ"ש הנו"ב אה"ע(סי' ל"א) ומקו"ח) סי' תס"ז)הא דאמרינן בנגע באחד בלילה ולמחר מצאו מת דחכמים מטמאין דכל הטומאות כשעת מציאתן ומודים חכמים לר"מ בראוהו חי מבערב היינו שראוהו חי באותו מקום דכמו דאין מחזיקין איסור ממקום למקו' כ"כ אין מחזיקין חזקה דמעיקר' ממקום למקום וערב לאו דוקא רק באותו מקום אף לזמן מרוב' והבאתי קצת ראיה לדברי' בעה"מ כתובות (דף ע"ו) שכתב וכן בעל החמור עליו להביא ראיה מטעם כאן נמצא מת וכמו כן מעיקרא מת קודם המשיכה וכשמביא ראיה שלא מת מקודם מוקים חזקה דגוף החמור בחזקת חי כדמעיקרא עכ"ד ולכאורה אינו מובן כשמביא ראיה שלא מת מקודם למה לי' להחזקה דגוף החמור בחזקת חי מה צריך חזקה במקום ראי' א"ו דדעתו דא"צ להביא ראיה שהיה חי בשעת משיכת הפרה רק שראוהו חי באותו מקום די. ולפי"ז י"ל דדוקא במקוה דהוא מזמן לזמן להחזיק רעותא דהשתא על מעיקר' והכל הוא מקום אחד בזה אף דחזק' דמעיקרא הוא באותו מקום מ"מ מטעם תרתי לריעותא אזלינן בתר השתא משא"כ בדבר שצריך לעשות בכוונה שירשיע בזה הוי הזמן כמו ממקום למקום ונוכל לתלות בהזמן דהשתא ואין החזקה דהשת' שנתקלקל מעורר אותנו על הקלקול של זמן הקדום דהוי כמו אין מחזיקין ריעותא ממקום למקום. ואף דגם חזקה דמעיקרא הוי ממקום למקום ז"א דחזקת כשרת שלא הרשיע זה מוקמינן אותו בכ"מ כ"ז שהאדם חי דחזקת כשרת או דהוא חזקה דאתי מכח רוב והוא בכ"מ או חזקת הגוף דלא עשה עבירה ובכ"מ שהוא שם מקומו כמ"ש תוס' ריש נדה דבנדה אף דשינתה מקומה ל"ש לומר אין מחזיקין ממקום למקום משום דכ"מ שהיא טומאתה עמה וה"נ דכוותיה חזקת כשרות תלוי בכ"מ שהוא ואינו תלוי במקום וזמן משא"כ הא דאתרע השתא זה תלוי במה דעבר עליו רוח טומאה והזמן גורם ואין מחזיקין ריעותא ממקום למקום היינו בזה מזמן לזמן. ובאמת לכאורה יש להבין בדברי תוס' חולין (דף י') דהקשה למה בנגע בבא הכהן סוף שבועה ואיתרע חזקה דנגע מטמאינן אדם הנכנס שם באותו שבוע נימא הרי חסר לפניך ואוקי גברא בחזקת טהרה הא י"ל דאין מחזקינן הריעותא מה דחסרה הנגע השתא לומר דמעיקרא קודם ההסגר היתה חסרה דזה הוי כמו אין מחזיקן ריעותא ממקום למקום דמקודם ראינו שהנגע היתה שלימה והיינו מחזיקין אות' לנגע שמטמא ולדעת תיקון הבית גזה"כ להסגר ז' ימים והכל ע"י שמטמאה הכהן ואח"כ יבדוק אחריה וסגולת תוה"ק מסודי ד' שהשבעה ימים מבררים מהות הנגע א"כ אחר ההסגר בסוף ז' ימים כאשר נעשה בהנגע מצות השם ואז מפלאי היוצר אשר לו נתכנו עלילות נתברר מצב הנגע אם עמדה בעיניו או לא ועי"ז שפתי כהן ישמרו דעת להורו' בין נגע לנגע א"כ כיצד נחזיק ריעותא דהשתא מה שחסרה הנגע על מעיקרא זה הוי כמו ממקום למקום ואולי י"ל דזה באמת כוונת תוס' ריש נדה דהנגע רגילות להתחסר בב"א פחות מכגריס ולכך אמרינן השתא הוא דחסר היינו דההסגר מברר מהות הנגע ואמרינן דע"י סגול' ההסגר מן הכהן בא ריעותא שחסרה הנגע ולא קודם רק עכ"פ כיון דכל משך שבעה ימים צורך ההסגר אינו מוכרח דוקא שיתברר ביום השביעי דוקא הא כמו כן יכול לחסור תיכף כשעשה הכהן ההסגר וזה הוי כמו שעת מציאתן באותו מקום ע"ז כתבו תוס' וכשטימא הכהן את הבית אפילו נתחסר הנגע אח"כ קודם שנכנס זה ע"ז גזה"כ הוא שהבית טמא עד שיראה הכהן בסוף שבוע ויטהרנו. ועל קודם לכן אין לדון דהוי ממקום למקום

ועוד י"ל אף אם נאמר הואיל דנעשה עכשיו מומר ע"כ עבר מקודם איזה עבירות מ"מ מה"ת עדיין כשר הי' ואף בחשוד לאותו דבר מבואר מדברי תוס' ב"ק (דף ק"ח) דחשוד על השבועה מדרבנן הוא דמפסל ומה"ת לא מחזקינן אותו לחשוד מחמת עבירה שעבר ועיין קצוה"ח (סי' צ"ב) דרק לעדות גזה"כ אל תשית רשע עד אבל לא לענין שבועה וכמו כן לענין איסורין אף בנעשה חשוד לא מפסל רק מדרבנן מכאן ולהבא ואף דבש"ס חולין (דף ה') נפקי לן מקרא דחשוד על החלב אינו מביא קרבן על שגגת חלב הרי דמה"ת בחזקת שאוכל תדיר מ"מ הא מבואר מדברי רמב"ם (פ"ג) ממעשה קרבנות דלא מקרי מומר לאותו דבר אלא מי שהורגל לעשות אותו עבירה ועיין מל"מ (פ"ג) משגגות באורך מזה ועיין יש"ש חולין (סי' י"ו) בפרק גה"נ דכתב באיסור דרבנן אינו נעשה חשוד בפע"א משמע באיסור תורה אף בפעם אחד נעשה חשוד וק' מדברי רמב"מ. ומ"ש הרמב"ם הורגל יש בלשון זה רגיל מחלוקת אם ב' או ג"פ עיין תשב"ץ (סי' כ"א ח"ד) ובכנה"ג ח"מ (סי' רצ"א) וירושלמי נדרים ובר"ן שם (דף מ"ו) ובב"ח יו"ד (סי' קי"ט) ותשובת רשב"א (סי' תקצ"ד) ובפ"ח וברכ"י או"ח (סי' ת"נ) ומדברי ש"ע (סי' קי"ט) משמע דחשוד לאותו דבר נעשה בפ"א. וברשב"א בתשובה (סי' תל"א) משמע חשוד אממונא לא חשוד על שבועה מה"ת מדכתב ולדייני גולה פקע דמוטב לפקע ממונא מדנמסר לו שבועה וחזרה שבועה לסיני ולמה צריך דנפקע ממונא הא כיון דלא ס"ל מדאיל"מ ושבועה לא נוכל למסור מה הפקעות ממון שייך א"ו דל"ה רק מדרבנן וכמ"ש תוס' ריש ב"מ משם ר"י החסיד אבל בחשוד לאותו דבר נראה שם מדבריו דא"נ מדאורייתא וקשה מנ"ל זאת דלמא הא דלא מקבלין קרבן הוא כיון דהוי מומר לדבר זה ומפורסם וידוע והורגל בה וכמ"ש הרמב"ם אבל בפ"א י"ל דלמא עשה תשובה. אולם חשוד על ע"ז זה ודאי הוי מה"ת כמבואר מדברי תוספת' המובא בב"י בבדה"ב (סי' קי"ט) דלא מפסל למפרע דכתיב ומן היום אשר צוה ד' והלאה הרי דמיעט הכתוב פסול למפרע ש"מ דלהבא פסולו מה"ת אבל להחזיקו בשאר עבירות לחשוד לגבי איסורין ל"ה רק מדרבנן ואינו ראיה מן מומר לחלב דאין מקבלין קרבן. ובע"כ צ"ל לחלק משם דהא מבואר ברמ"א (סי' קי"ט) דוקא בחשוד שלא לתיאבון אבל באינו עובר רק בתיאבון לא מקרי חשוד ועי"ש ש"ך (ס"ק ו') והא דממעטינן מקרבן הוא אף באינו עושה רק לתיאבון כמבואר בש"ס חולין שם וברמב"ם הל' מע"ק ודוחק לומר דלכך נקט הרמב"ם מפורסם וידוע ורגיל בכך דקאי רק על לתיאבון דמשמע מפשיטות דבריו דקאי אף על להכעיס. והא דפריך הש"ס בכורות (דף ל"ה) לר' מאיר דאמר החשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו וקאמר החשוד לדבר א' חשוד לכל התורה כהני ה"נ דלא דייני דינא והכ' ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע ואם נאמר דרק מדרבנן לא דנו ולא מעידו מאי קשיא לי' מקרא הא מד"ת כשרים ובתוס' כתבו שם דהי' יכול להקשות ג"כ איך מותר לאכול משחיטתן ואיך כשרים על הקרבנות ואם נאמר דרק מדרבנן נפסלין דלמא בקרבנות דאית ביה ביטל כמה עשין לא אסרו. אך י"ל דפירכת הש"ס הא כתיב ע"פ יהי' כל ריב וכל נגע ואם נאמר ח"ו דכל הכהנים חשודין לס"ד דש"ס איך אפשר הא התורה הבטיחה שעל פיהם יהיה כל ריב א"ו מוכח מזה דחשוד לדבר א' אינו חשוד לכה"ת וכן קושית תוס' הוא ג"כ ע"ד זה איך אפשר שיאסרו חז"ל דבר שאי אפשר להתקיים עכ"פ מבואר דעת תוס' דרק לגבי דבר הצריך תורת עדות רשעים פסולין מה"ת ולא לדבר שא"צ תורת עדות. ולפי"ז אף אם נאמר כסברת הב"ח דכיון דנתממר ע"כ ודאי דעבר עליו רוח שטות מקודם ועבר על עבירות מ"מ כיון דלא ידענו מתי מוקמינן על החזקה דהא אף בתרתי לריעותא מ"מ באיסור דרבנן מותר כמו שהבאתי סי' הקדום משם תוס' רי"ר ק"ו בדבר דאף אם נחזיק חזקה דהשתא ולומר דגם מעיקרא איתרע לא מפסל רק מדרבנן דלא מחזקינן הריעותא על למפרע כ"ז שלא ידענו בבירור: