אמרי בינה יורה דעה קנט

מי הוא וכן בע"א סגי וכיון דסגי בזה למה צריך שיעיד מי הוא ולעבור על לאו דלא יקום וע"ז קאמר הש"ס מנה"מ דע"א נאמן כיון דאינו מברר דבריו אולי טועה הוא וא"ד לשאר נאמנת דע"א באיסורין דמברר עדותו ויכול להעד אף בב"ד משא"כ בזה וצריך קרא ע"ז ולכך שוב נאמן כתרי ומיושב קושית הש"ך. ודברי הפלתי תמוהין ואינו מוכרח כלל דהרמב"ם יסבור כדעת ריטב"א ואדרבא ממה דמבואר בדברי הרמב"ם דהאיסור הוחזק בע"א ללקות עליו אח"כ נראה דסובר דהוי ברור הדבר והוי כשנים דאם היה ע"א יכול להכחישו ל"ה לוקין ע"י עדותו של הראשון דלא יקום ע"א כתיב א"ו דסובר כיון דכבר נתקבל עדותו ונתחזק עדותו שוב אין עד א' יכול להכחישו דהוי כשנים. אולם ממה דסובר הרמב"ם דעד כשר נאמן להכחיש פסול אף דכבר נתקבל דבריו היה מהראוי לומר דאם נתחזק האיסור ע"י עד פסול או אשה דאין לוקין ע"י ולא משמע כן מדבריו מדלא מחלק בין כשר לפסול וא"כ אינו מוכרח דבאיסורין הוי כב' ועיין תו"ג ריש מס' גיטין דהוכיח שם דהסוברים דאף באיתחזק איסור נאמן ע"א ע"כ דהוי כשנים עי"ש בדבריו בביאור הסוגיא דריש גיטין ודבריו שם תמוהין מ"ש דאם עא"נ אף באיתחזק ע"כ דנאמן מדאורייתא וכיון דבשעת הגדה דגט זה כשר ל"ד לדבר שבערוה והיה נאמן מדאוריית' א"כ הוחזק הגט זה כמו עפ"י שנים דכ"מ שהאמינה התורה כו' ולכך מהני אף כשבאין אח"כ להוציא דבר שבערוה ולדברי הרמב"ם דעד פסול ל"ה כשני' אף דנאמן להיות מוחזק האיסור על פיו ולענין הבאת גט לומר בפ"נ ובפני נחתום אף פסולין לעדות נאמנים א"כ למה צריך הש"ס להקשות מאיתחזק איסורא ודבר שבערוה הא אף אם היה נאמן במקום איתחזק מ"מ כיון דלגבי עד פסול ל"א כ"מ שהאמינה כיון דלא הוחזק הגט כמו עפ"י שנים ואכ"מ בזה במה שיש עוד לעורר ע"ד שם

ועיין טו"ז (סי' קפ"ה) בהא דפלוני חכם טהר לי את הכתם והחכם אומר שמשקרת החכם נאמן דדוק' החכם עצמו כיון דסומכת עליו אבל אם אין החכם לפנינו ואחר מעיד שהחכם אסר לה א"נ דכ"מ שהאמינה התורה ע"א הוא כשנים ולכאורה לדעת רמב"ם וכן פסקינן באה"ע (סי' י"ז סל"ח) דבעד פסול ל"א כ"מ שהאמינה א"כ למה אין עד כשר נאמן להכחיש. ואם נאמר דשם יש לה ע"ז נאמנות מדאוריית' כיון דהוי מילתא דעביד' לגלויי גמור דיכול' להתברר ע"י החכם ואף דגם לגבי שני הוי מלתא דעביד' לגלויי מ"מ כיון דכבר נתקבל עדותה הוי כשנים אף דאשה אינה בגדר עדות. א"כ הי' נ"מ אם החכם כבר מת דתו ל"ה מילת' דעבידי לגלויי הי' השני נאמן כיון דנאמנות שלה הוא רק בתורת עדות ועד פסול א"נ כשנים ממילא עד כשר יכול להכחישה ואף די"ל דלגבי נדה דילפינן מוספרה לה דנאמנת עדיף והוי כב' מ"מ י"ל דרק לענין ראי' וספירה מימי נדתה ילפינן מקרא נאמנת אבל על ההוראה שהורה לה החכם וטהר לה הכתם בזה הוא רק תורת עדות עליה וא"צ לנאמנות כב' ושוב עד כשר נאמן לגבי פסול

אך י"ל דע"כ לא כתב הרמב"ם דעד כשר נאמן להכחיש לעד פסול דל"א לגבי עד פסול כ"מ שהאמינה רק היכ' דהפסול מעיד נגד החזקה כמו במת בעלי בזה לא נתחזק הדבר שיהי' ב' ועד כשר יכול להכחישו וכן לגבי סוטה אף דגלי קרא דעא"נ הואיל דהוי רגלים לדבר ואחר קינוי וסתירה מ"מ מעיד נגד החזקה אף דאיתרעא חזקתה אחר קינוי וסתירה מ"מ נשארה בחזקתה שאינה טמאה ודאי כמ"ש תוס' ריש נדה והעד המעיד שנטמאה בא להוצי' מחזקה הזאת ולהחזיק' בחזקת טמאה ודאי לכך עד כשר יכול להכחיש לעד פסול שתהי' בספק כדי שתהיה שותת וכן בעגלה ערופה אף דאינו מעיד נגד חזקה מ"מ צריך שיכיר ההורג או אף דמעיד נגד קרוב עכ"פ הוי כמעיד נגד חזקה ובזה סובר הרמב"ם דעד כשר יכול להכחיש לעד פסול אבל היכא דאינו מעיד נגד חזקה כמו בספק חלב ספק שומן בזה דעד פסול ג"כ נאמן להחזיק לאיסו' ברור הוי כנתחזק הדבר ואין ע"א נאמן להוצי' מחזקה זו והוי כב' ואף כשר אינו יכול להכחיש את הפסול. ולפי"ז הא דכתב הרמב"ם (פ' ט"ז) מסנהדרין דאיסור הוחזק בע"א וכלל שם זונה אשה זו ובלי ספק כוונתו על סוטה אחר קינוי וסתירה דאתחזק האיסור ללקות כמו שביאר דבריו (פרק א') מאיסורי ביאה עי"ש ובזה דוקא עד כשר אין עד אחד יכול להכחישו אבל לעד פסול יכול להכחישו וכן במעיד על אשה דהיא גרושה ג"כ איירי במקום דנאמן ויבואר אי"ה בחלק אה"ע בזה

והנה הש"ך כתב דמדברי רא"ש ומרדכי בהי"ד דינים מבואר דלא כנ"י בשם ריטב"א והיינו מדכ' דין ו' האומר טבל הלה מתוקן אמרו לו האיך ואמר אמרתי לפלוני לתקנו והלכו ושאלוהו ואמר לא תקנתי ה"ה בחזקת טבל ואע"ג דכ"מ שהאמינ' תורה ע"א ה"ה כב' מ"מ כיון שהו' מודה שלא אמר אלא לאחר לתקנו והלה אומר לא תקנתיו הרי הוא בחזקת טבל גמור הרי דוק' הואיל דאמר משמו הא לא"ה הוי אמרינן כ"מ שהאמינה אף דהשני יש לו נאמנות כמו הראשון. ונראה דהא דברי הרא"ש צריכין ביאור דלמה אתי עלה מטעם כ"מ שהאמינה וזה אינו אלא אם באו בזא"ז אבל אם באו בב"א הי' נאמן זה כמו זה תפ"ל בלא"ה לדעת הרא"ש שם היכא דהי' בידו נאמן אף בהכחשת בעלים כמו דפסק כן בש"ע ריש (סי' קכ"ז) ועי"ש בש"ך (ס"ק ג') וא"כ כמו דנאמן לאסור אף בהכחשת בעלים ק"ו דיהיה נאמן להתיר היכא דבידו אף בהכחשת אחרי' א"כ באומ' טבל הלה מתוקן ע"כ דאיירי בהיה בידו לתקן כיון דאיירי שיש לו רשות לתרום כמבואר דאם אמר אמרתי לפלוני לתקנו ואינו מכחישו נאמן ולדע' הרא"ש ע"א א"נ באיתחזק רק היכא דהי' בידו א"ו דאיירי בהי' בידו א"כ אף אם זה מכחישו ובאו בב"ח יהי' זה שבידו נאמן ועיין שב שמעתתא (ש"ו פ"כ) דמה"ט דעת הש"ע דהשוחט נאמן יותר מבעלים כ"ש אחר דא"נ להכחי' לזה שבידו וכ"כ בח"ד בשיטת מהרי"ק אולם מ"ש שם דרש"ל וב"ח דאסרו ס"ל דבידו הוא מטעם מגו וכהנך דיעות שהביא הש"ך ומשו"ה פסקו דמהני הכחשת הב' תמהני הא היש"ש גיטין העתיק שם ככל דברי הרא"ש וכתב להדיא דבבידו ל"מ הכחשת הבעלים וע"א נאמן לאסור

אך י"ל דע"כ לא כתבו דל"מ הכחשת הבעלים רק נגד עד כשר והבעלי' הם נוגעים בדבר להעד על שלהם רק באיסור במקום דעא"נ אף בעלים נאמנים ובזה היכא דעד מעיד לאסור אין הבעלי' נאמנים להכחישו ואסור משא"כ אם עד אחר דאינו בידו מכחישו לזה שאומר להתיר כמו בשוחט דהעד מעיד ששחט שלא כהוגן כיון דכל נאמנות שלו הוא מטעם בידו כיון דאתחזק אסורא בזה היכא דעד כשר מעיד לאסור ומסייעו חזקת איסור הוי כחד לג"ח ונשאר בחזקת איסור ובפרט כיון דמעיד על שחיטתו ששחט שלא כהוגן אף דא"נ לפסלו מ"מ עכ"פ מעיד על גופו הוי ככשר נגד פסול ולפי"ז י"ל דרא"ש בשביל זה כתב מטעם כ"מ שהאמינה לגבי טבל כיון דאתחזק איסורא ורק מטעם בידו בא להתיר והבעלים נוגעים בדבר היה נשאר בחזקתו כמו שכתבתי דנגד בידו ל"מ רק נגד הכחשת הבעלים אבל הכחשת עד כשר עדיף מטעם דבידו ונשאר בחזקת איסור ואם עד כשר מעיד לאיסור ל"מ הכחשת הבעלים אף היכא דהוא בידו. ואף היכא דעדיין בידו מצינו ג"כ דל"מ בהכחשה כמו שכתבו תוס' גיטין (דף י"ז) בבעל שאמר גרשתי את אשתי אפילו מכאן ולהבא לא מצינו שיהא נאמן כשאשתו מכחישתו ואמאי הא דעת תוס' כנראה דבידו מהני אף בהכחשת בעלים ועיין מהרש"א קידושין (דף ס"ה) ובחידושי מהרי"ט שם כתב להגיה במכחישו ואומר איני יודע ובאמת כנראה דהרא"ש בכ"מ אזיל בשיטת בעלי תוס' וכמו דרא"ש סובר דבידו מהני לאסור אף במקום הכחשת בעלים כן בודאי דעת תוס' ג"כ וע"כ הא דא"נ בבעל שאמר גרשתי במכחישתו הוא משום דל"ה הבעל כעד כשר ושניהם שוין בזה ל"מ סברת בידו במקום הכחשה ובמ"א בארתי באופן אחר דעת תוס' גיטין הנז'. עכ"ז הדברים בעצמותן נכונים דלהתיר ל"מ סברת בידו במקום עד כשר נגד פסול. אולם מטעם כ"מ שהאמינה סובר הרא"ש דעדיף

אולם אם נאמר כן יש להבין הא כנראה מדברי הטור אה"ע (סי' י"ז) דכתב בפשיטות דברי רמב"ם אם נשאת עפ"י אשה ואח"כ בא עד כשר ואמר לא מת אפילו נשאת לא' מעדיה תצא. והיינו דבעד פסול ל"א כל מקום שהאמינ' ואם נאמר דבעלים מצד נוגע בדבר ולכך מהני הכחשת עד כשר אף דבידו א"כ אף בבאו בזא"ז יהני הכחשת הפלוני נגד הבעלים דבעד פסול ל"א כ"מ שהאמינ' א"ו דנוגע בדבר בענין איסורין לא מקרי עד פסול וכעד כשר יחשב וכיון דהוא נאמן מטעם בידו לא יהני כחשת האחר

לכך נראה דסובר הרא"ש אף דנאמן על טבל לומר שהוא מתוקן מטעם דבידו היינו עצם התיקון הוא בידו אולם שיתקן חבירו זה מעול' אינו בידו ובשוחט מצינו דנאמן אף אם אין בידו לשחוט הואיל דבידו לשחוט ע"י אחרים גוף השחיטה מקרי בידו וכן לתקן הטבל בידו אבל כיון דאמרו לו האיך ואמר אמרתי לפלוני לתקנו א"כ הודה דהוא לא תקנו רק הפלוני. ואותו פלוני מכחישו אם הי' באו בב"א ודאי ע"א בהכחשה לאו כלום הוא כיון דזה אינו בידו שדוק' אותו פלוני יתקן וכיון דעיקר מה שמעיד שנתקן הוא שאותו פלוני תקנו אף דגוף התיקון חשיב בידו מ"מ כיון שאין בידו שזה יתקן מקרי רק עדות במקום דאינו בידו וזה לא הוי נגד אתחזק איסורא כיון דבידו לתקן ועיקר הספק הוא עכשיו אם אמת הדבר שנתקן ע"י הפלוני או לא וע"ז נאמן אם אין הפלוני מכחישו כיון דאינו מעיד נגד החזק' ואם באו בזא"ז יש לומר שפיר כ"מ שהאמינה כיון דאינו מעיד בזה נגד חזקה. ועיין ספר ח"ד שם דבחתיכ' ס' חלב ס' שומן לכ"ע אמרינן כ"מ שהאמינ' דנתחזק הדבר ע"י העד הראשון ובמקו' חזקה כזו שוב אין עא"נ להכחישו וה"נ דכוותי' והנ"י דכתב דבאיסורין ל"א כ"מ שהאמינ' הוא היכ' דמעיד נגד חזקה בזה עא"נ להכחישו. וא"כ בנידון דראש שפיר הוי אמרינן כ"מ שהאמינ' כיון דעל עצם ההיתר נאמן מטעם בידו רק הועיל דמעיד שהוא לא תיקון רק הפלוני נאמן בזה דהוי כמעיד ע"ד דלא אתחזק ושייך לומר בי' כ"מ שהאמינ' אם לא מטעם כיון דעיקר עדותו הוא ע"י פלוני נאמן הפלוני להכחישו

אולם בכ"ז יש להבין בדברי רא"ש שבועות בהא דהכל מודים בעד מיתה דאמר לדידה ול"א לב"ד דכתב ולא שתהא נאמנת מכאן ולהבא כיון שכפר שלא אמר לה דודאי הוא נאמן יותר מן הבא בטענתו והביא דברי רמב"ן שקבל כך וע"כ אי לאו קבלות רמב"ן וסברתו דזה נאמן יותר ואין השני האומר בשמו נאמן הי' ס"ד דהשני נאמן מטעם כ"מ שהאמינ' דאלת"ה הוי חד לגבי חד ובלא"ה נשארה בחזקת א"א א"ו דהיש אומרים כ"מ שהאמינ' וא"כ מוכח דהרא"ש סובר דגם לגבי עד פסול אף דמוכחש אח"כ מן כשר אמרינן כ"מ שהאמינ' לכן ע"כ צריך לומר דהי' ס"ד דמצד הסבר' נאמן באמיתת הדבר שהגיד לו מטעם