אמרי בינה יורה דעה קנח

על רוב מצוין וטעם השני של מהרי"ק דכ"מ שהאמינו לע"א סברי כדעת הריטב"א דלגבי שאר איסורין ל"א כ"מ שהאמינו הוי כשנים אף אם באו בזה אחר זה כמבואר בש"ך הנז' (סי' ל"ט). ולכאורה יש להביא ראיה דגם דעת הרמב"ם כן הוא שכ' (פט"ז מסנהדרין) דהאסור עצמו בע"א יוחזק בד"א שלא הכחיש העד בעת שקבע האיסור אבל אם אמר אינו חלב זה כו' אינו לוקה עד שיקבעו האיסור שני עדים שתק בעת שהעיד הע"א בקביעות האיסור ואחר שעבר והתרו בו טען להכחיש העד אין שומעין לו אלא לוקה עכ"ד ומבואר דדוק' אם טוען לאחר שעבר והתרו בו להכחי' אז א"נ ולוקה אבל אם מכחיש אותו קודם שאכל אז בכל ענין מהני הכחשתו אף אם שתק מקודם וכ"כ הכ"מ שם שאם טען להכחישו קודם שעבר הוי הכחשה ואמאי לא נימא כ"מ שהאמינו ע"א ה"ז כשנים ומה מהני הכחשתו אח"כ ופשט דברי הרמב"ם הוא דהעד הראשון היה נאמן מן הדין להחזיק האיסור כמו דכתב שם גרושה או זונה אשה זו דזונה איירי בספק שאחר קינוי וסתירה כמו דמבואר בירושלמי וכמו שהוכחתי לעיל דלעשות' פסולה לכהונ' הוי כדבר שבערוה וכן מבואר בדברי הרמב"ם (סוף פרק ט"ז מא"ב) שאין אוסרין אשה מאלו אלא בעדות ברורה או בהודאת פיה וכן גרושה אשה זו ע"כ איירי דנתערבה ויש בין התערובו' גרושה דנאמן ע"א לברר האיסור במקום דאקבע איסורא דגם אם הוי אשה ספק גרושה א"נ בדבר שבערוה להחזיקה לודאי גרוש' דהוי כמעיד נגד חזקה דאינה ודאי גרושה כמו שיבואר אי"ה באה"ע בראיות ברורות ואכ"מ וע"כ איירי באופנים דעא"נ מה"ד ולמד לנו הרמב"ם להורות דא"צ ב' עדים למלקות רק בשעת מעשה וא"כ כמו כן הא דנקט חלב כליות הוא זה כלאי הכרם הם פירות אלו איירי בכה"ג דנאמן מדין תורה או כיון דלא אתחזק לאיסור או בגווני דאקבע איסור' וא"כ אמאי נאמן ע"א אח"כ להכחישו נימ' כ"מ שהאמינ' תור' ע"א ה"ז כשנים אלא ע"כ דדעתו דל"א זאת רק במקום דהי' צריך ב' וכדעת הריטב"א ולא באיסורין

אולם י"ל דבאמת הרי הוא כשנים ואין ע"א יכול להכחישו ונגד ע"א המכחישו נשאר בחוזק האיסור אבל אם ב' מכחישין אותו העד נאמנים השנים בבירור כמו שיבואר אי"ה בדיני עדות דלא כתשב"ץ (ח"א סי' ס"ו) והב"י אה"ע (סי' קע"ח) דהוי כתרי ותרי וכמו שהאריך בפנ"י בק"א פ"ב דכתובות ושם יבואר אי"ה הא דלכאורה מדברי הרמב"ם הל' רו"נ (פ"ט) משמע דהוי כתו"ת. וכן הסכמת כל האחרונים דהוי כב' רק נגד הכחשת ע"א ולא נגד ב' א"כ אף דהרמב"ם פוסק דאין אדם נאמן ע"ע נגד ב' עדים דגזה"כ על פי שנים עדים יקום דבר מ"מ בכה"ג נגד ע"א אדם נאמן על עצמו כיון דיודע בבירור גמור ששקר העיד הע"א אף דנתחזק לגבי כל העולם לאיסור ברור מ"מ לגבי נפשו שיודע שלא כן הוא אם הכחישו קודם שאכל אינו לוקה ובאמת אפ"ל דלכתחילה אסור לו לאכול אף בלב"ע כדעת הת"ש שכתבתי לעיל (סי' א') ומ"מ אם אכל אינו לוקה כיון דמ"מ מקודם לכן טוען שיודע בבירור שמותר ואם שנים היו מכחישין אותו היה הדבר ברור נגד העד הראשון כ"כ לגבי נפשי' אדם נאמן ע"ע ועיין פנ"י כתובות (דף כ"ב) דהעלה בהא דכ' הרשב"א בתו"ת דמהני ברי נגד החזקה העלה דהא דאזלינן בתר רוב וחזקה הוא לכ"ע אבל הטוען שיודע בברי נגד חזקה אין עונשין אותו וכ' בק"א שם די"ל מה"ט אין עונשין מיתה ומלקות עד שיקבלו ההתראה דאל"כ אי אפשר לענוש מיתה או מלקות דרך משל אם בא על א"א מצי למימר הבועל והנבעלת שיודעין בבירור שנתגרשה דאע"ג דמוקמינן על החזק' אפשר להרוג על הס' דשמא קושטא דמילת' הכי הוא והתורה אמרה נקי על תהרוג משא"כ לאחר שמתרין בהן ואומרין להם דע"ז גופא כיון דמוקמינן בעיני כל אדם בא"א והתורה הזהירה על אותו חזקה בודאי והן קבלו התראה בדינא קא מקטלא עיי"ש ובאמת מדברי רמב"ם אלו מבואר דלענין מלקות א"צ לקבל עליו ההתראה ולומר אעפ"כ וכן מוכח מדברי רמב"ם (פ"ב הי"ב) הלכות שבועות ומכאן ג"כ מבואר דאם קבל ההתראה פשיטא דא"נ שוב להכחיש את העד דהרי הודה קודם לכן שיודע שהוא אסור ואעפ"כ רוצה לאכול א"ו דרק בהתראה לבד סגי לענין מלקות אף אם לא קבל ע"ע מ"מ כיון שלא השיב ואמר שיודע שהעד שהחזיקו לחלב חייב מלקות כיון דכבר אתחזק לאיסור וא"נ שוב להכחישו אבל אם מכחישו מקודם לכן אף דא"נ מטעם כ"מ שהאמינו הוי כתרי מ"מ לגבי דנפשיה נאמן שיודע שנתחזק בשקר דאדם נאמן ע"ע נגד החזק' עכ"פ שלא ללקו' כיון דלא נתחז' רק ע"י ע"א ועי' ש"ך (סקכ"ז ס"ק י"ב) שתמה על האו"ה והסמ"ג דהכחשת העד האומר לא נתנסך ל"מ אף להתירו לעצמו ואמאי לא יהיה מותר להעד הא אף בעד אומר מת ועד אומר לא מת אם נשאת לזה שאומר מת לא תצא וכוונתו אף דגם שם לכתחיל' אסורה מה"ד ואין ב"ד מניחין אותו רק שאין מוציאין וגם מה שסיים הש"ך דמ"מ אסור לכתחיל' ובדיעבד אין להחמיר להעד עצמו כ' הח"ד לא ידעתי מה מקרי דיעבד אולם כוונת הש"ך אף דשם אסור מה"ד הוא משום חומר א"א וגם אף דשניהם אומרי' ברי מ"מ מה נעשה בהולדות שיולדו להם יהי' לנו בספק ולכל העולם יהי' בספק ממזרים משא"כ לגבי איסור למה נאסר לזה שמכחישו בברי וכ' ע"ז דמ"מ לכתחיל' אסור הואיל דלכל העול' הוא בספק אף דזה יודע שמותר ולכך כ' בדיעבד אין להחמיר על העד עצמו היינו אם דחיקא לי' או שנתערב ביין אחר ויש הפסד אין להחמיר. אולם כנראה דעת הסמ"ג והאו"ה הוא דבכל איסורין אמרינן כ"מ שהאמינה ע"א הוי כשנים ולכך סברו דל"מ שוב הכחשתו מה"ד אף לגבי עצמו ואף דמ"מ אין לוקין ע"י העד הראשון בכה"ג וכמו דמוכח מדברי רמב"ם מ"מ נשאר באיסור כיון דהאוסר בא ראשון וז"פ

[וראיתי בס' חמדת שלמה חאה"ע (סי' י"ב) דתמה על סברת פנ"י מסוגיא דסנהדרין (דף ס"ט) בא' אומר בב' בחודש וא' אומר בג' בחודש דאי לא אזלינן בתר רוב אמרינן סהדי כו' ולא עשה הנידון מעשה כלל ול"ה התראה א"כ מוכח דלא כהפנ"י. ולא קשה משם ע"ד לענ"ד דשם כיון דהעדים מעידין על בירור הדבר רק הואיל דיש ביניהם הכחשה אנו צריכין לדון ולהכשיר העדים ולומר דטעו בעבורו של חודש וכיון דלכל עדות שבעול' כשרים הם לכן גם בעדות הזאת שמכחישין א"ע דנין עפ"י כמו דגזרה התורה בכ"מ לדון עפ"י שני עדים אף דלא ידענו אם הם כשרים ולדברי הנידון טוען שהכל הוא שקר שיודע בעדים שמשקרים ומ"מ גזה"כ לדון עפ"י חזקת כשרת של העדים כן ג"כ אף דנולד ריעות' בעדותן דמכחישין א"ע זה אומר בב' וזה אומר בג' דנין ע"י הרוב דטעו להכשירם לכל עדות שבעולם מכאן ולהב' ושוב כיון שהם כשרים לכל עדות שבעולם גם נידון זה דנין עפ"י עדותן ואין הנידון נאמן להכחישם כמו דאינו נאמן בכ"מ להכחיש עדותן משא"כ היכא דעיקר החיוב של הנידון והמעשה הרע שעשה אינו ברור גם להעדים רק מצד רוב או חזקה בזה כתב הפנ"י דאי אפשר להרוג על הספק וביותר למ"ש תוס' פסחים (דף י"ב) כיון דמכוונו ליום אחד ש"מ שזה לא ידע והש"ס דקאמר דאזלינן בתר רובא הוא כדי שלא יהיה חוזר ומגיד ודאי אתי שפיר כיון דע"י הרוב ידענו עכ"פ דלא הוי חוזר ומגיד יש לנו עדים כשרי' המכווני' ליום א' וזה פשוט ומ"מ דברי הפ"י נסתרין מכמה מקומות אחרים ורק בתרי נגד תרי הואיל דהוי עכ"פ כת אחת המסייעת להם וכיון שאומרי' בברי דאינם עושים איסור לכך לא תצא אבל היכא דל"ה תרי נגד תרי רק לטעון נגד דבר דאתחזק לאיסור שיודע בבירור שהוא מותר בזה ענשינן ליה ג"כ ואכ"מ בזה]

וראיתי בכו"פ (סוף סי' ל"ט) דכ' דדעת רמב"ם כריטב"א ולדבריי צ"ל הא דקאמר בגמר' גבי סוטה ועגלה ערופה בבא עד א' מתחילה הוי כב' אף דהוי כאיסורין דעלמא כמו שהקשה הש"ך וצ"ל כיון דקרא מיותר להכשיר ע"א הא כללא דעא"נ באיסורין ע"כ דקר' אתי להורות דע"א כב' ולכך כתב הרמב"ם דדוק' עד כשר הוי כב' אבל נשי' וכיוצא לולי דרבינהו קרא ל"ה נאמן כלל ודי דרבינהו להיות נאמן אבל לא כב' ע"ש בדבריו והמה נפלאים ממני חדא בסוטה אי לאו קרא אף כשר ל"ה נאמן דאין דבר שבערוה פחות משנים כמבואר ריש סוטה וצריך קרא דועד אין בה דעא"נ הואיל דהוי רגלים לדבר ובכ"מ דעד אחד נאמן לאו תורת עדות עליו לכך אף פסולים נאמנים ולא יש ריבוי דקרא ע"ז וכן באמר לו ע"א אכלת חלב לדעת רמב"ם דאף בא"י נאמן גם אשה נאמנת אף דלא יש ע"ז קרא וא"כ אינו הכרח שיהיה כשנים ועוד בעגלה ערופה פריך הש"ס מנ"ל דעא"נ משמע להדיא בש"ס דעיקר מה דיליף מדכתיב לא נודע מי הכהו הוא שיהיה עא"נ. ובאמת מסוטה לא הקשה הש"ך (סי' קכ"ז) על הריטב"א רק מעגלה ערופה הא א"צ לשנים והש"ך לא התעורר כלל ע"ז מה פריך הש"ס מנ"ל על נאמנות הע"א ראיתי את ההורג ובס' המקנה (דף ס"ג) ראיתי שהוכיח מזה דע"א א"נ נגד הרוב ממה דצריך קרא לגבי ראיתי את ההורג דל"ה עורפין אף דעא"נ באיסורין מ"מ כיון דמעיד נגד הקרוב דאם אומר ראיתי ההורג שהיה ממ"א ובזה גלי קרא הא לא"ה ל"ה ע"א נאמן אולם לא הועיל לשיטת הסוברים דאף במקום חזקה נאמן ע"א באינו מכחישו אף שאינו יודע א"כ למה לא יהי' נאמן נגד הקרוב ג"כ ולמה צריך קרא לזה כיון דכבר ידענו מאו הודע אליו דחד ואינו מכחיש ואומר א"י דחייב חטאת דעא"נ לחייבו ומכ"ש דנאמן לפטור את העיר מן העגלה ערופה. ועוד דאינו צריך דוקא שיעיד על הרוצח ואף אם אינו מכיר אותו מאיזה מקום הוא רק אם אומר אם אראה אותו מכיר אני אותו סגי כמבואר בירושלמי ר"פ עגלה ערופה והא דמבואר בש"ס הא נודע מי הכהו אפילו אחד בסוף העולם ל"ה עורפין ופירש"י אפילו אחד בסוף העולם מכיר בו משמע דא' בסוף העולם על המכיר קאי ולא על הרוצח וקשה הא צריך לבא להעד. אולם לדברי הירושלמי דא"צ שיאמר מי ההורג רק אם היה בכאן היה מכיר אותו א"כ י"ל דמפרש אף אם זה אומר שהוא לא יכיר בו רק א' בסוף העולם שראה ג"כ ומכיר בו וזה אף דמעיד עד מפי עד סגי ג"כ א"כ מה דפריך הש"ס מנ"ל דלמא עא"נ היכא דאינו אומר נגד הקרוב כיון דא"י מי הוא רק אם היה רואה היה מכיר. ברם צריך לומר דקושית הש"ס מנ"ל הוא כיון דעכ"פ מבואר בירושלמי אם היה לפניו היה מכיר בו א"כ מעיד על אדם ידוע שהיה רוצח ולא יקום ע"א ואינו מועיל לשום דבר נגד הרוצח להאמין לו ולא מקבלין עדותו ובאמת לדעת הסמ"ג דעובר על לאו דלא יקום ע"א אם עד א' מעיד על חבירו בדבר עון רק לאפרושי מאיסורא יכול להעיד י"ל כיון דא"צ תורת עדות לזה וסגי אם מעיד שלא בפני ב"ד למה יעיד בפני ב"ד שמכיר הרוצח ויאמר מי הוא כיון דא"צ לעדות זה ודי אם אומר חוץ לב"ד או שאומר בפני ב"ד שמכיר אותו דאם אינו מכיר אף ב' ראו הי' עורפין כמבואר בירושלמי שם רק דסגי אם אומרין שמכירין