אמרי בינה יורה דעה קנו

ודע שראיתי בפ"מ יו"ד בש"ד (ס"ק ל"ט) שחקר כמה חקירות בהא דשווי' אנפשיה חתיכא דאיסורא ובתוך דבריו אם במה דשווי' אנפשי' חתיכא דאיסורא חב לאחרים ולעצמו הוא משנה סוף נדרי' אף דשויא אנפשה ח"ד אין לה נאמנות כיון דיש חוב לבעלה אף לגבי עצמה אינה נאמנת והדברים נפלאים דאי הנוגע לעצמה נאמנת כמו דמבואר שם דקיי"ל כרבא ובאשת כהן אסורה לאכול בתרומה ואף לר"ש דמותרת היינו בתרומה דרבנן כמ"ש שם הראשונים כדי שלא להוציא לעז על בניה ולרבא אין חוששין לזה ואסורה לאכול בתרומה הרי דהנוגע לעצמה מקבלין דבריה וכמו כן אחר מיתת הבעל אסורה לכהן ולדעת רמב"ם אף אמתל' ל"מ והא דמותרת לבעלה כבר כתב שם הר"ן כיון דאינ' נאמנת להפקיע א"ע מבעלה שוב מותרת לו דהבעל אינו עושה איסור כיון דלגבי' א"נ ולעצמה אינה יכולה ג"כ לאסור עליו ואף דהודאתה לגבי עצמה כק' עדים מ"מ רשאי הבעל לבא עליה ואינו עושה איסור והיא ג"כ אינה עושה איסור דאשה קרקע עולם היא ועיי"ש בש"מ וכבר כתבו אחרונים בזה ודברי הפ"מ צ"ע

והיכא דשוויה אנפשיה ח"ד דנאמן אף נגד עדים כמבואר בכנה"ג ובפ"מ (סי' א') יש להתבונן אם רשאי למכור לאחרים כיון דהוא יודע דהוא חתיכה דאיסורא רק דא"נ נגד עדים י"ל דמ"מ עובר על לפני עור. וראיתי בשעה"מ (פ"ט הט"ז מאישות) שחקר בזה וכ' להוכיח מדברי התוס' סוף נדרים שכתבו משם הר"א ממיץ באומרת טמאה אני לך אמאי א"נ הא שוויתה נפשה ח"ד דהיא אינה מוזהרת. והקשה בש"מ הא עוברת על לפני עור ותירץ דליכא לפני עור שהרי בע"כ נבעלת לו והוליד מזה דאותן אשר מונעין עצמן מלהדליק הטיט"ון בנר של חלב דאסור ליתן למי שנוהג בו היתר שידליקנו כיון דלגבי דידי' איסורא קעבד עבר אלפני עור. ולא אדע דמיון מהא דטמאה אני לך דשם יודעת בבירור ובמציאות הדבר כמות שהוא דנטמאת רק לגבי בעל' א"נ להפקיע עצמה מבעלה ואינו מחויב להאמינה ומ"מ אם היא מכשילו אח"כ כיון דיודעת בעצמה שאסורה עליו יש בו איסור דיודעת דכלפי שמיא גליא דעושה איסור משא"כ בדבר שחולקין בזהירות יתירה או אף בהלכה אף דלדעתו הוא דבר האסור וצריך להרחיק ממנו מ"מ כיון דאין בידו להכריע נגד דעת המתיר אין בזה לפני עור כיון דלדעת המתיר הוא היתר גמור בבירור מצד הכרעתו. ומה"ט נראה להיפוך דאחרים דסומכין על העדים מ"מ אסור להן להטעות לזה דשוויה אנפשיה ח"ד שלא בידיעתו דאף דלגבי דידן עדים נאמנים יותר מ"מ כיון דלדבריו לגבי עצמו דנאמן יותר אסור לנו להכשילו ולא מבעיא למה שנרא' מדברי הרא"ה מובא בפ"ח או"ח (סי' תצ"ה) בשני ת"ח אחד אוסר ואחד מתיר אם המתיר מאכיל לאוסר ואינו ניכר קאי בלפני עור ה"נ דכוותה אלא אף לדעת הפ"ח שם דלא קאי בלפני עור מ"מ זה דוקא היכא דאינם מחולקין במציאות הדבר רק בהלכה כיון דהכרעתו הוא שמותר באמת לאמיתו לא שייך לומר שעובר על לפ"ע במה דלגבי דידי' ליכא שום מכשו' ולדעתו כלפי שמיא גליא דליכא איסור ומכשול משא"כ היכא דמחולקין במציאות הדבר אף דגזירת הכתוב הוא דעדים נאמנים ומותר לגבי כ"ע מ"מ זה ג"כ גזה"כ וחק התורה דאדם נאמן ע"ע יהי' מאיזה טעם שיהי' מ"מ כיון דלדבריו שהוא יודע המציאות שדבר זה הוא איסור ולדעתו כלפי שמיא גליא דאחרים אוכלים איסור אף דשרי לאחרים מ"מ ודאי אסור להטעותו ולעבור על לפ"ע כיון דכשיודע לחבירו יודע שנכשל באיסור

ומה שהכריח הפ"ח שם דאף באיסור שאינו ניכר ליכא לפ"ע כיון שלדעתו מותר רק שאינו ראוי להמתיר להעבירו מדעתו מהא דיבמות (דף י"ד) בהא דקאמר בש"ס לא תימא מן הספק אלא אימא מן הסתם דמודעי להו ופי' רש"י ומאי קמ"ל דאהבה וריעות נוהגים זה בזה ואם איתא דאיכא לפ"ע הא אף בסתמא מחוייבים לאפרושינהו מדינא ולא משום אהבה וריעות. מבואר בחידושי הריטב"א שם דבאמת מדינא אסור למספי מידי דלא ס"ל כדאמרינן בחולין חס ליה לזרעיה דאבא ב"א למספי מידי דלא ס"ל מ"מ כד ספו אינהו מנפשייהו לא מחייבי לאפרשינהו כיון דלדידהו היתר גמור הוא אלא דאהבה וריעות נוהגים זה בזה ומאי דסגי להו לחברינהו לא עבדי עכ"ל הרי דס"ל דהאסור לחבירו לדעתו מה"ד אסור למספי לי' בידים ומשמע דעובר אלפני עור רק לאפרושינהו כד שקיל מדנפשיה אינו מחויב מה"ד רק מצד אהבה וא"כ ק"ו מה דלדעת חבירו הוא בבירור איסור גמור דמציאות דאסור להטעותו. וראיתי בס' חק"ל יו"ד שלא כ' כן והנלענ"ד כתבתי. ובאמת יש להבין דברי הריטב"א הא הצרה עצמה כשנישאת לאיש מן ב"ה הוי כאילו מספי בידים איסור' אף לדידה דמב"ש היא ומותרת מ"מ במה שנישאת לאיש אשר לדידיה אסורה עליו עוברת על לפ"ע וחייבת להודיע לו ולמה משום אהב' וריעו' וצריך לדחוק בזה

וראיתי בס' סמא דחיי יו"ד (סי' ה') שכתב להוכיח דהמאכיל דבר המותר לו ואסור לזה שהאכילו עובר על לפני עור מהא דמבואר בב"י או"ח (סי' תרכ"ד) משם מהר"ם במי שעושה שני ימים יוה"כ וחל ביום ו' אם אחרים הרבו בשבילו והאכילוהו ולא הודיעוהו הרי אלו עוברים בלאו דלפ"ע ומזה הוכיח שם דלא כפ"ח. ואינו ראי' כלל דשם זה שעושה ב' ימים וחייש לספק' דיומ' וקבל עליו לעשות ב' ימים ודאי לדידי' אסור לעשות מלאכה מן הדין ובזה לא יחלוק שום אדם דדבר האסור לו המכשילו עובר בלפ"ע כמו נזיר דאסור להושיט וו: כוס של יין כיון דאיסור זה לגבי כ"ע שקבלו עליו משא"כ בנידון דפש להאכיל ליכא איסור בעולם בזה דן הפ"ח דאינו עובר על לפ"ע וז"פ

ואם יכול לחזור מדבריו בלא אמתלא במקום דיש לו מגו כמו בטמאה דנדה ועברו ימי טהר' דיש לה מגו דטבלתי כ' הח"ד (סי' קפ"ה) דא"נ לחזור בלא אמתלא דהא באמרה א"א אני וחזרה ואמרה פנויה אני צריך אמתל' אף דיש לה מגו דמת בעלה דהא לא אמרה על אדם ידוע וכן להסוברים נתגרשתי נאמנת יש לה מגו דנתגרשתי אם היתה מקודם גרושה דלא פסלה מכהונה עי"ש ובמהר"ם שיף כתובות (דף כ"ב) נראה דמהני מגו ועי"ש בש"מ ובמהרש"א ועי"ש בר"ן. והסברא י"ל כיון דביד' לתת אמתל' וגם חזקה לא שביק התירא ואכיל איסורא הוי המגו כמו אמתל' טובה. ומ"ש הח"ד דבא"א אני יש לה מגו לומר מת בעלי יש לעיין בזה אם נאמנת כיון דלא אמרה מקודם מי היה בעלה ונתחזקה לאשת איש וכל הטעם דנאמנת אשה לומר מת בעלי הוא משום דדייקא ומנסבא ומתוך חומר שהחמרת עליה בסופה שאם יבא בעלה תצא מזה ומזה וכיון דלא יחדה לאדם ידוע ותוכל אח"כ להכחישו ולומר שאין זה בעלה א"כ למה תהי' נאמנת לומר מת בעלי ואף אם עתה תאמר שם הבעל ושמת נראה דאינ' נאמנ' דהרוצ' לשקר ירחיק עדותו ואף באומרת נתקדשתי ואינה יודעת למי ובא אחד ואמר אני קדשתיה א"נ לכנוס כמבואר בקידושין (דף ס"ג) ואה"ע (סי' ל"ז) ומסתימת הפוסקים משמ' שם אף אם אמרה היא ג"כ שזה הוא א"נ כיון דכבר נתחזקה לא"א על פיה שוב א"נ להתיר את עצמה לזה וכמו כן לומר אח"כ שמת כיון דלא שייך כל כך דייקא ומנסבא ומילתא דעבידא לגלויי י"ל דא"נ אבל לעולם היכא דיש לו מגו המועלת מהני לחזור מדבריו הראשוני' אף בלא אמתל'

ויש לעיין בדברי הש"ך (ס"ק כ"ז ס"ק י"ז) דדוק' אם מכחישו אחר כך אבל אם אמר א"י ומה ששתקתי תחלה לא מפני שהודתי העד נאמן וע"כ הטעם כיון דאומר ששתק רק להתיישב בלבו לזכור אם הוא אמת זה הוא אמתלא טובה אם באמת נזכר אח"כ בבירור להכחישו אבל אם עדיין אומר שאינו יודע אין זה אמתל' דלמה הי' לו לשתוק הי' לו לומר מיד איני יודע כיון דלא פעל בשתיקתו ובישוב דעתו. ואם נאמר דמגו מהני א"כ עכ"פ יהי' נאמן דשתיקתו לא הי' לרגלים לדבר רק בשביל שלא ידע במגו דאי בעי הי' אומר ששם על לבו והי' מכחיש לו וכיון דנאמן שהשתיקה לא הי' בחזקת הודאה ורגלים לדבר ולדעת התוס' בכה"ג אין עד אחד נאמן לאסור במקום חזקה בשלמא לשיטת הר"ן דגזה"כ הוא בדשתיקה עא"נ שוב א"נ רק אם מכחישו בבירור אבל לשיטת התוס' ר"ת וסייעתו דרק משום רגלים לדבר הוא דנאמן וכיון דיודע בבירור דהשתיק' ל"ה כהודאה רק להתיישב אף דלא עלה בידו לעמוד על בירור הדבר מ"מ יהי' נאמן ע"ז במגו דאם הי' רוצה לשקר הי' מכחישו ואולי הוי העזה נגד ע"א להכחישו. גם הא דאמר אביי אכלת חלב והלה שותק דנאמן היינו אף אם הכחישו אח"כ מ"מ א"נ כיון דכבר אתחזק נאמנותו של העד וכן אם אומר שורך נרבע דנאמן הכל הוא אף אם מכחישו אח"כ כמו דמבואר מדברי הראשוני' ואמאי לא יהי' נאמן אח"כ להכחישו במגו דהי' אומר שתיקתי לא הי' הודאה רק כדי להתיישב ולשום על לבי לזכור אם הוא אמת או לא. ולמה שכתבתי למעלה ע"פ דברי הת"ש ע"כ הא דמהני אמתלא הוא כל זמן שלא סלק מאותו ענין ועדיין לא אתחזק לבירור הדבר דאל"כ ל"מ אמתלא להוציא הדבר מחזקתו א"כ אם עדיין לא אתחזק יהי' נאמן אף אם אינו נותן אמתל' שהשתיק' הי' כדי להשים על לבו רק בהכחשה ממש עכשיו יהיה נאמן במגו דהיה נותן אמתלא על שתיקתו ומזה משמע דל"מ שום מגו להוציא הדבר מהודאתו. ובריטב"א קידושין (דף ס"ו) כשהקשה על שיטת ר"ת דמטעם שתיקה כהודא' יהי' נאמן הע"א כתב להקשות כמו כן מעובדא דסמיא דאי שם ג"כ שתיקה כהודאה לאביי וכי הוי העד גזלן מאי הוי וליכא למימר דכל היכא דלאו גזלן הויא שתיקתו הודאה ולא יכול למימר לאו משום הודאה שתקי דהא דינא הוא דלהימן בהאי מגו דאי בעי אמר גזלן הוא גבאי ולא אודתי לי' עי"ש ומבואר דנאמן על שתיקתו דלא הוי הודאה במגו וא"כ יקשה הא בלא"ה אית לי' מגו דהי' אומר ששתיקתו הי' כדי להתיישב בדבר

סי' ד שוחט שהעיד עליו עד א' ששחט שלא כהוגן והוא מכחישו עד א' בהכחשה לאו כלום הוא כ"כ הש"ע (סוף סי' א') והטו"ז הביא דברי מהרי"ק דהוא מטעם כל מקום שהאמינה תורה לעד א' הוי כשנים. ורש"ל ומהר"י בן ליב והב"ח כתבו לאיסור כדעת הריטב"א דלא אמרינן כ"מ שהאמינה הוי כשנים רק בעדות אשה ובשאר איסורים הוי כחד לגבי חד בהכחשה ובהמה בחייה בחזקת איסור. ובמהרי"ק הי' השאלה וז"ל על דבר השוחט אשר העיד עליו ע"א ששחט שלא כהוגן והוא מכחישו אין לפסול אותו השוחט מעדותו של אותו העד שהרי דבר פשוט הוא שאין עא"נ היכא שהלה אינו שותק אלא מכחישו כו' ולא עוד אלא שאלמלא הטעם דאפרושי מאיסורא הי' לו ללקות אותו העד בהוציאו שם רע על אותו השוחט משום לא יקום עד אחד באיש כו' והלכה רווחת בישראל שאין עא"נ בהכחשה. ולענ"ד אינו נראה לחלק