אמרי בינה אורח חיים צו

כיון דנאסר בהנאה כיצד יהיה רשאי להקנות לו בהחזרה ומה דקשה על הריטב"א מב"ק (דף מ"ט) במשכונו של ישראל שביד הגר ומת הגר דנפקע השעבוד ושל ישראל הוא כתבתי במ"א ואכ"מ וצ"ל כיון דבאמת הוא איסור הנאה נפקע שעבודו של המלוה מן החמץ ואף דתוך הפסח עובר המלוה מטעם דעשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו מ"מ לאחר הפסח שוב אינו ברשותו ואינו שלו כלל כיון דלא היה לו קנין הגוף בהמשכון רק השעבוד וכיון דאינו שוה כלום נפקע השעבוד וממילא יכול לומר הש"ל ובזה אינו צריך הקנאה בהחזרה ועיין עוד שם מ"ש ובמה שכתבתי עוד בד"ח דיני נ"מ (סי' י"ב) לדון להסוברים דהיכא דחייב בדיני שמים לשלם מהני תפיסה א"כ במה דפשע ולא מכר המלוה את החמץ אף דפטור בדיני אדם ויכול לומר הש"ל דהוי היזק שא"נ מ"מ בודאי בד"ש חייב דלא גרע מגרמא עי"ש שהוכחתי כן דחייב לשלם עכ"פ בד"ש וא"כ הוי הלוה כתופס חובו בעד היזק החמץ

סי' י"ג חלופי חמץ אחר שש כ' בש"ע (סי' תמ"ג) אם קנו שום דבר בחמץ אחר שש מותר שחמץ אינו תופס דמיו ובטו"ז שם העלה כדעת רש"י דאסור למחליף ומעשה דר"ת שהביא הטור שם היה ששפחה גויה החליפה שלא בידיעת הבעלים לכך מותר אבל אף אם ישראל החליף שלא בידיעת בעלים אסור ועיי"ש בפ"ח וב"ח. והנה אם לא ידע המחליף שהוא חמץ ולא נתכווין לאיסור דקסבר שהוא של היתר ואח"כ נודע דהי' איסו' הנאה נראה דלא קנסינן כיון דלא ידע ולא מצינו דקנסינן בכה"ג שוגג אטו מזיד ועיין ש"ך יו"ד ) סי' קי"ט ס"ק כ"ה) בהא דמבואר שם במוכר לחבירו דבר שאסור באכילה ואכלו ואח"כ נודע דחייב להחזיר לו הדמים וכ' רש"י מס' בכורות דהוא מטעם קנס ולפ"ז דוקא כשידוע שהי' יודע ומכרן במזיד קנסינן ליה הא לא"ה לא דאפשר דהיה שוגג ע"ש ה"נ דכותי' כיון דמה"ד אינו תופס דמיו וגם כיון שהוא איסור הנאה אין זה דמיהן כמו שהביאו הראשונים חולין (דף ד') דברי הירושלמי קידושין ורק מטעם קנס דעת רש"י הוא דקנסינן לי' י"ל דוקא במזיד ולא בשוגג. ובסמ"ע (סי' רל"ד ס"ק וי"ו) כ' בהא דמבואר שם דכל איסורי הנאה מחזיר הדמים ואין בהם דין מכירה כלל כ' הסמ"ע אף אם מכרו הלוקח לעכו"ם וקבל דמים אפי' הוא דבר שאינו תופס דמים ה"מ לאחרים אבל המוכר בעצמו שהוא בעל דין אסור למכרו ואף אם מכרו קנסוהו דאסור להנות הוא בדמיהן מש"ה צריך להחזיר לזה הלוקח כל דמיו ובש"ך שם דכן דעת רש"י חולין וכן עיקר ודלא כמו"ש בס' מע"מ בכורות והיינו דהמעדני יו"ט השיג על הסמ"ע ופוסק דאם כבר קבל המעות מותר להנות א"כ אם מכרן לכותי וקבל דמיהן הדמים מותרין בהנאה ואין להלוקח על המוכר כלום עי"ש. וע"ז השיג הש"ך ופוסק כדעת רש"י. ולמ"ש תמהני ולא אוכל לעמוד על סוף דעתן דודאי אם הלוקח ידע וקנה האיסור הנאה המעות מתנה כמבואר ועי' תוס' (דף מ"ה) וע"כ כוונתם אם הלוקח לא ידע דהוא איסור הנאה ומכרן לגוי ובזה י"ל לכ"ע הדמים מותרין ואף רש"י מודה כיון דלא עביד איסורא א"כ בזה שפיר כתב המע"מ דאין להלוקח על המוכר לו כלום. אך י"ל כיון דעכ"פ המוכר ידע ועי"ז שעשה איסור ומכר לו להלוקח הישראל האיסור הנאה נכשל הלוקח שמכרו לנכרי א"כ קנסינן להמוכר ומחזיקן כיון דהמקח בטיל דהיה מום במקח ונתחייב להחזיר הדמים שקבל רק שבא בטענה כיון שהלוקח מכרו וקבל דמיו לא יתחייב להחזיר א"כ זה תליא אם אסור להמוכר הדמים מטעם קנס אז אף דבאמת ללוקח שמכר בשוגג מותר הדמים מ"מ אינו מסולק בזה מן המוכר כיון דהמוכר אסור להנות וממיל' לדעת רש"י דאסו' למוכר חייב להחזי' דמים שקבל ומרויח הלוקח ולהחולקים דמותר גם להמחליף א"כ עולה זה ללוקח בעד פרעון חובו מן המוכר אולם יש לגמגם גם בזה דנאמר דבכה"ג ג"כ קנסינן למוכר כיון דלא עשה רק שמכר לישראל ובשביל זה חייב להחזיר הממון ואח"כ מה שמכר הלוקח לעכום לא עשה הוא רק שהיה גרם לזה ומנ"ל דגם בכה"ג קנסינן

אולם באמת שם בלא"ה המוכר חייב לשלם להלוקח כיון דהמקח נתבטל ואף להחולקים על רש"י וסוברים דמותר אף להמחליף עצמו ואף אם הלוקח היה מוכרו במזיד אחר שנודע לו שהוא איסור הנאה יש לדון ג"כ דמ"מ א"י המוכר לסלקו בזה כיון דכל הטעם דהדמים מותר ואינו תופס דמיהן הואיל דאין זה דמיהן כיון דבאמת לא שוה כלל ואיסור הנאה הוא והדמים או גזל או מתנה הוא ביד המוכר א"כ זכה הלוקח בהמעות מן ההפקר דכ"ז שלא בא ליד המוכר לא זכה בו הגע עצמך אם אחד לוקח איסור הנאה ומכרו לגוי וקבל דמיו להסוברים דמותר למחליף היעלה עה"ד דהמוכר יזכה בהמעות וזה שקבל יהי' מחויב להחזיר לו הדמים זה ודאי אינו כיון דאיננו בעל המעות דאינו שוה כלום והדמים שקבל בעד אסה"נ או גזל עכו"ם הוא דבכה"ג שרי או מתנה ע"כ כיון דלא נתכוין לזכות בעד בעל האיסור הנאה ממילא זוכה בו הוא וה"נ דכוותי' כיון דהלוקח או דלא ידע דהוא איסורי הנאה ולא נתכוין רק לזכות בעצמו בהמעות או אף אם ידע מ"מ כיון דלא נתכוין לזכות בעד המוכר רק בעדו במה מסולק הוא נגד המוכר מהדמים שנתן לו דכבר נתחייב לשלם ואף אם נתכווין לזכות בעד המוכר תליא במחלוקת אם בעי שלוחו דבעה"מ כמ"ש תוס' ב"מ ) דף ע"ח) דבכה"ג ל"מ זכה מן העכו"ם בעד ישראל ואכ"מ בזה] וא"כ שם לכ"ע חייב המוכר להחזיר הדמים שקבל להלוקח אף אם הדמים מותר ללוקח כגון דלא ידע לכ"ע ואם ידע להחולקים על רש"י דמותר ממילא יעלה זה לפרעון חובו דהלוקח מהמוכר כנ"ל ולדעת רש"י אסור להלוקח ודאי חייב להחזיר לו המוכר דמיו ולא תלי' כלל זה במחלוקת הפוסקים ודברי הסמ"ע והש"ך והמע"י צ"ע להבינם ועיין תוס' יו"ט סוף (פ"ה) דבכורות ומ' הטו"ז ואפי' בלא ידיעת ישראל אם ישראל אחר עביד איסורא וקנה ירקות אלו יש לאסור לטעם דרש"י שא"כ מצינו דמים לחמץ בפסח אינו מובן לפי"ז כיון דישראל בעל איסה"נ אינו מצוה לו למה קנסינן לו וגם ראיות רש"י דא"כ מצינו דמים לחמץ בפסח ל"ש בזה כיון דאם מלוה לו באמת אסור לו להנות אבל כשאינו מצוה לו אף די"ל דלהמחליף אסור דקנסינן ליה מ"מ לבעלים למה נאסר כיון דלא עביד איסורא וגם לא זכה בו רק דהוי כהפקר ומותר לכ"א חוץ להמחליף. ועיין שעה"מ הלכות חמץ דהביא להקת ראשונים דכל שהחליפו אחר שלא בשליחותו שרי וטעמא נ"ל דכל שהחליפו אחר לא מחזי כ"כ כמתהני מחמץ ואינו ניכר וא"נ אפשר דטעמי' דס"ל דמאי דאסור למחליף עצמו הוא משום קנסא הואיל ועבר להחליפו ומש"ה כל שהחליפו אחר שרי ע"ש. ולענ"ד מוכרח בדעת רש"י דעיקר הטעם דאסור למחליף הוא משום קנס דהא רש"י כ' וז"ל ויש אומרים שאף לעצמו מותר וטעות בידם דא"כ מצינו דמים לחמץ בפסח ולשור הנסקל שאם רצה מוכרו לעכו"ם ואנן תנן כו' והא דלא כתב רש"י בכלל מצינו דמים לאיסורי הנאה ונקיט דוקא חמץ ושור הנסקל היינו משום דחמץ הוא מתניתן להדיא כמו שהביא ושור הנסקל הוא ג"כ מבואר בברייתא ב"ק (דף מ"ה) מכרו אינו מכור וכן ברייתא ב"ק (דע"א) גנב שור הנסקל וטבחו חכמים פוטרין. והנה דעת רש"י מבואר מש"ס ב"ק (דף צ"א) דהוא כדעת ר"ת דשור הנסקל לא נאסר מחיים שכתב אבל קדמוהו ודנוהו ליסקל לא מענינן בדינה לשהויי לרדיא הרי דרק מטעם ענוי דין לא משהינן אבל באמת לא נאסר מחיים רק הא דמכרו אינו מכור הוא כמ"ש ר"ת בתוס' זבחים (דף ע"א) וסנהדרין (דף פ"א) דאסור למכור ולענות דינו רק חיוב להביא לב"ד לסקלו ומזה למד רש"י דהדמים אסורין למחליף הרי אף דליכא איסור הנא' מ"מ דמיו אסורין למחליף וע"כ הוא מטעם קנס דאסור למחליף ומעתה בלא ידע נראה דלא קנסינן שוגג אטו מזיד

והח"י כתב וז"ל ול"נ דאף המחמיר לדידי' בחלופין תוך הפסח היינו דוקא כסות פירות וכלים שהוא דבר הניכר ונראה וכ"כ תוס' חולין כו' אבל דמיו מותרין אף לכתחלה וכן משמעות התוס' ר"פ כ"ש. ולא אדע הא לדעת רש"י ודאי אף דמיו אסורי' דכל ראיות רש"י דלהמחליף אסור דא"כ מצינו דמים לחמץ בפסח הרי דאף הדמים אסורים דאל"כ מצינו דמים שיחליף בעד דמים ורק לדעת התוס' יש לחלק והתוס' ר"פ כ"ש לשיטתם דמותרין אף למחליף ובאמת יש להתבונן בדברי התוס' שם מאי בעי בזה לבאר דהדמים מותרין ואולי י"ל דהתוס' אשמועינן רבותא דהי' מקום לומר דבזמן דרבנן תחלת שש דמה"ת מותר עדיין רק מדרבנן אסור י"ל דכיון דמד"ת מותר הוי זה דמיהן קמ"ל דמ"מ כיון דמדרבנן אסור בהנאה וכמו שמבואר שם בש"ס דעבר זמנו אסור בהנא' קאי על שעות דרבנן כתבו התוס' דגם בזה הדמים מותרין וכ"כ בס' ברית אברהם. עוד כתב הח"י דכ"ז דוקא חלופי חמץ מותרין אבל החמץ עצמו אף שנחלף וחזר וניתן לישראל מ"מ באיסור הראשון קיימ' כמשמעות הש"ס והפוסקים דחמץ של ישראל שעבר עליו הפסח דאסור בהנא' עכ"ד והנה דעת כמה אחרונים דלא כן הוא דאף דחמץ אחר שש אינו ברשותו ועשאן הכתוב כאילו הוא ברשותו לעבור עליו בב"י היינו כל זמן שהוא ברשותו ולא זכה בו אחר אבל אם זכה הנכרי קודם הלילה דעדיין לא עבר הישראל בב"י אף דכבר חל עליו המ"ע דתשביתו מ"מ לא מצינו דקנסינן ליה בשביל זה וכ"כ בפשיטות הנו"ב ובצל"ח פסחים אולם המקו"ח (סוף סי' ת"מ) כ' כיון דאוקמי' רחמנא ברשותא דידי' בע"כ א"י להקנותו לגוי דלאו ברשותי' הוא להקנותו והרי הוא ברשותו כמקדם וחייב בהשבתה דוקא ועובר על ב"י ודבריו אינם מוכרחים דאף די"ל כיון דאוקמי' רחמנא ברשותי' וחייב לקיים מצות השבתה אין הגוי יכול לזכות בו דהחיוב על הבעלים הישראל לקיים בו מצות השבתה וכמו בשור העומד להריגה דמבואר בש"ס ב"ק (דף צ"א) דא"ל אנא בעינא למעבד הא מצוה מכ"ש אם הנכרי זוכה דלא יתעבד המצוה ובודאי יכול הישראל להוציא ממנו בדיינים וא"כ אפ"ל דאם נשאר אצלו בפסח מ"מ כיון דהישראל יכול להוציא ממנו בדיינים הוי כחמצו של ישראל ועובר על ב"י לדעת החולקים על הגאונים בישראל שהפקיד חמצו או עכ"פ מדרבנן ואסור אחה"פ כמבואר במג"א (סוף סי' תמ"ז) אולם אם הגוי זוכה בדעת בעלים כיון דיש לנכרי זכיה בו ולדידי' ממון גמור הוא ודאי זוכה הנכרי ואינו יכול להוציא ממנו בדיינים אף דמוטל עליו העשה דהשבתה מ"מ ביטל בידים העשה הזאת במה שהקנה להנכרי וכבר זכ' הנכרי ואינו עובר שוב בב"י ומותר לאחר הפסח להסוברים דבשביל עש' דתשביתו שביטל לא קנסינן לי' ובהך דינא דשפחה שהחליפה שלא מדעת י"ל כיון דבאמת יכולים הבעלים להוציא בדיינים ולבטל המקח נשאר