אמרי בינה אורח חיים צז

החמץ של ישראל ואסור אחה"פ וכמ"ש הח"י אבל בנידון דהביא הש"א דכנראה זכה הנכרי מדעת ישראל בזה י"ל דמותר אחה"פ

וראיתי לאאמ"ו ז"ל בדברי חיים (סי' ג') דהשיג על המקו"ח מדברי הרשב"א נדרים (דף מ"ז) שכ' במסלק חובו באיסור הנאה החוב אינו מסולק דבע"ח שזכה מהפקר זוכה דהוי כחמץ בפסח ומבואר דחמץ בפסח הוי הפקר ממש ודלא כמקו"ח ולמ"ש דבע"כ דישראל ודאי לא יכול הנכרי לזכות דיכול לומר אנא בעינא למעבד מצוה ע"כ מה שכ' הרשב"א דהו"ל כחמץ בפסח היינו במקום דליכא חיוב על הבעלים בתשביתו כגון שהחמץ רחוק מן הבעלים או שהבעלי' אינם יודעים היכן הוא והרשב"א רק דוגמי נקט בקושיתו שם בקונ' בני נהנה בחיי ובמותי דכיצד לוה ובע"ח באין ונפרעין הא זוכה מן ההפקר כיון דאסור בהנאה לא ירש כלל ונקט דהוי חמץ בפסח היינו במקום דליכ' עליו חיוב דתשביתו וכדומה וכמו ערלה וכלאי כרם. וא"כ י"ל דאף בידיעת הבעלים אין בכחם להקנות להעכו"ם דע"כ אוקמי רחמנא ברשותנו היכא דקאי בעשה דתשביתו וכמ"ש המקו"ח. אך מ"מ מסתברא כמו"ש כיון דאינו יכול להוציא בדיינים והוא ביטל העשה בידים שוב אינו עובר וכמו"ש הש"א והנו"ב

ודע לדעת רש"י דהדמים אסור להמחליף הוא לדידי' כמו כל איסורי הנאה אף דמטעם קנס הוא מ"מ אף במת קנסוהו בנו אחריו כיון דלדידי' אסור אין הבן יורש הממון וכמ"ש האחרונים דחמץ דעבר עליו הפסח דאסור ואף במת קנסוהו לבנו אחריו דחזינן לחמץ בפסח כמבוער ועיין מקו"ח (סי' תמ"ח) דמה"ת ירויח הבן דלעולם חשבינן להבן במעשה אביו כאלו נעשה הדבר באונס שלא ע"י חטא ובחמץ אף באונס שלא ע"י חטא חייב בביעור עי"ש ואף דחלופי חמץ עיקר הטעם מטעם קנס הוא הואיל דעבר במזיד ואם החליף בשוגג מותר להנות מ"מ כיון דקנסוהו שלא יהנה מאיסור הנאה הוי כאיסור הנאה ממש ואינו יכול להוריש לבנו והוי כהפקר וכן מבואר מדברי בעה"ת ) שער מ"ו ח"ו) דלדעת רש"י אם מכר אסה"נ וקבל הדמים והלוה הדמים לאחר דאינו פורע לו כלום שהרי לזה השני מותרין ולמלוה הראשון אסורין עיי"ש הרי דלית להו להבעלים שום קנין בהדמים:

וראיתי שני גדולי הדור שהעלימו עין מדברי בעה"ת הנ"ל ה"ה בספר חקרי לב חאה"ע (סי' כ"ב בסופו) שכ' להשיג על המל"מ דלמד מד' רש"י דבקדושין אזלינן בת' המקבל כיון דמכרן וקדש בדמיהן מקודשת אף דאסור הדמים להמחליף מ"מ כיון דחזי לה מקודשת ומה"ט המקדש לחולנית שיש בה סכנה באסה"נ מקודשת וכתב החק"ל דלרש"י אע"ג דכל מין הנאה נאסר לו הנאת קידושין לא נאסר מעיקרא וכטעם רש"י ז"ל וכיון שכן נראה דהגוזל ממנו דמים אלו קאי בלאו דגזל דהא חזי לי' לקדש בהם אשה וזכייה אית לי' בדמי אלו דמנ"מ אם א"י למוכרו ס"ס הא קנו בהו אשה וכיון שכן נמצא דהכא חזי לדידי' וחזי לדידה ואין חולק בדבר דכל דלא חזי לדידיה אף דחזי לדידה אינה מקודשת וכדברי הריטב"א עי"ש בדבריו. ומדברי בעה"ת מבואר דלא כן הוא דס"ל כיון דאסור למחליף הלוה ממנו פטור מלשלם וע"כ דלא קאי בלאו דגזל ואף לקדש אשה אסור עכ"פ לכתחיל' בהנך דמים כדקתני מכרן וקדש דיעבד אין לכתחלה לא ואף דלדעת רש"י אם מותר בדיעבד הוי בר ממון ושם בעלים ואינו סובר דלאו דמיהן הן היינו כיון שאין מי שמעכב עליו רק אריה דרבע עליה איסור' דאסרה התורה למכור ושזה בכלל הנאה דאסרה התורה ומ"מ אם תאמר דהדמים מותרין לו לכל דבר הוי שם בעלים עליו אבל כיון דדמי חלופין ע"כ אסור לו להנות אף אם קדש אשה בדמיו מקודשת אם ידעה ומתרצה אבל אין זה ממון הראוים לו ולאו גזלן הוא עליו וע"כ רק מטעם דלדידה הוי ממון לכך מקודשת וכבוד שארי הגאון המנוח ז"ל בס' זית רענן הוסיף לומר דלבנו לא קנסוהו לאסור עליו דמי איסה"נ ושם גזלן על הלוקח ממנו ולמד כן מדכ' רש"י ע"ז (דף נ"ז ע"ב) דלא מיתפסו באיסורא וממונא הוא אע"ג דאיהו אסור לאיתהנויי מינייהו מיהו האי הנאה מטי ליה ע"י ערלה אבל איהו לא מערלה קא מטי לה כו' ומתיבות אלו שכ' וממונא הוא נשמע תוכן כוונתו דאע"ג דאסורין למחליף מדרבנן דקנסוהו אולם קנינו שיש לו בגופו לא פקע ומשו"ה ממונא הוא לכ"ד ולהורישו לבנו עיי"ש, ובאמת אדרבא מדדייק רש"י ממונא הוא ולא כתב ממונו מבואר דרק שם ממון עליו בעלמא דיכול כל אחד להנות ממנו אבל לא ממונו דהמחליף דלו קנסינן דא"י להנות בשום דבר ואצלו לאו ממון הוא והבעה"ת הביא דברי רש"י מס' ע"ז האלה ודייק מזה דממונ' אתא לידה אבל להמחליף אין בו תורת דמים ולכך מי שלוה ממנו מעות האלה אינו פורע לו כלום דלזה השני מותרין ולמלוה הראשון אסורין וע"כ דסובר דגם לבנו קנסינן והיינו כיון דדמים אלו באו מאיסורי הנאה רואין אנו אותם כאיסור הנאה לגבי דידי' ואינו מוריש לבניו דלא יש לו שום זכות יותר מאחרי' ומצד זה דברי המל"מ נכונים. ברם בגוף הדבר דעשה מחלוקות בין רשב"א ורש"י כבר האריך אאמ"ו ז"ל בספרו ד"ח דיני קידושין ) סי' י"ב) בדברים נכונים דאין כאן מחלוקות דבאסה"נ שאסור לכל העולם אף דהיא חולנית אף רש"י מודה דאינה מקודשת דלית לה זכיה באסה"נ רק התור' התירה להנות לה דכל איסורים נדחים מפני פ"נ אבל תורת ממון לית' בי' וכבר קדמוהו בזה בס' אבני מלואים (סי' כ"ח) ועי"ש עוד בד"ה בדברי' נכונים ואכ"מ בזה

סי' י"ד בספר ח"י (סי' תמ"ה ס"ק ו') מביא בשם בית הלל דשלהבת של חמץ מותר דל"ג מע"ז דאפרן אסור ושלהבת מותר והח"י השיג עליו וכ' דפשוט הוא להיפך מש"ס ביצה (דף ל"ט) דפריך על שלהבת של הקדש דלא נהנין ושל ע"ז מותר ומ"ש ומשני ע"ז בדילי אינשי מיני' לא גזרו הקדש לא בדילי גזרו בי' רבנן וברש"י ותוס' שם דנגד ע"ז קרי לא בדיל בהקדש א"כ חמץ דלא בדילי מיני' כלל מכ"ש דשלהבתן אסורה. וראיתי בספר מחנה ראובן חידושי ביצה שם דמצדיק לדברי ב"ה דהא קתני שם במודר הנאה דמותר בשלהבתו ואמאי הא לא בדילי מיניה כמו בהקדש וצ"ל דהא דפריך הש"ס מ"ש על ע"ז והקדש דבהני תרווייהו הגחלת אסורה מדאורייתא ומשני שפיר משא"כ גבי מודר הנאה דגחלת אינו אסור אלא מדרבנן בשלהבת לא גזרו אטו גחלת וממילא בחמץ דגחלת ואפרן אינו אסור אלא מדרבנן לכך לא גזרו בשלהבת כמו במודר הנאה: וכן העלה בשעה"מ (ה"ל ע"ז ולי קשה ע"ז מניין להו לומר דגחלת במודר הנאה אינו אסור אלא מדרבנן הא אינו דומה לשאר הנשרפין דאף דאפרן מותר הוא הואיל דנעשה מנותן כמו"ש תוס' סוף מס' תמורה אבל במודר הנאה מחבירו דנאסר נכסי חבירו עליו בכל פעם ואף אם קנה נכסים אח"כ ג"כ אסורין עליו דאסור להנות מכל אשר לו ודאי אם נהנה אף מגחלת עובר בבל יחל כיון דהוא ממונו ואף אפרן אסור דחל האיסור בכ"פ רק בשלהבת דהוי אין בו ממש בזה מותר וא"כ יקשה אמאי ל"ג על שלהבת אטו גחלת כמו בהקדש

אולם יש לומר דלגבי מודר הנאה מחבירו חשוב יותר בדיל מניה ממן הקדש וכה"ג מצינו בנדרים (דף מ"א) במודר הנאה מחבירו דאוכל עמו על השלחן וכ' שם הרא"ש דל"ח שמא יאכל עמו דכיון שהדירו מסתמא שונאים זא"ז טפי משני אכסנאים האוכלים על שלחן א' זה בשר וזה גבינה ועיין ש"ך יו"ד (סי' פ"ח) ולכך נמי לא גזרו על שלהבת דמודר הנאה אטו גחלת כיון דהדירו מסתמא שונאים זא"ז ולא יבא להנות ממנו רק שלהבת דאין בו ממש והש"ס פרך רק מ"ש הקדש דבדיל מיניה ואעפ"כ גזרו ומע"ז לא גזרו וע"ז משני דע"ז בדילי מניה טפי וא"כ בחמץ דלא בדיל מיניה י"ל דגזרו. וכמ"ש הח"י ובפרט לדעת הב"י יו"ד ) סי' קמ"ב) דגחלת של ע"ז אינו אסור רק מדרבנן. וכן דעת יש מי שאמר בש"מ ביצה שם ועי' מ"ש אאמ"ו ז"ל בד"ח דיני חמץ (סי' י"ז) ואעפ"כ הוי ס"ד דשם מהראוי לגזור אם לא דמע"ז בדילי מיניה לכך לא גזרו על שלהבת בשריפה. א"כ בחמץ י"ל דגזרו והא דלא קתני בבריית' שלהבת דחמץ י"ל דכיון דתלי' בפלוגת' אי ביעור חמץ בשריפ' א"ל לא קמיירי וכמ"ש המ"ר שם. אך מ"מ אין מזה השגה על ב"ה דבל"ס איירי היכא דעוסק בשריפה ומחזיר אחריו לשורפו בזה ל"ג כמו דמבואר ש"ס פסחים ) דף י"א ( הוא עצמו מחזיר עליו לשורפו מיכל קאכיל מניה או דסובר כיון דלא שכיח כלל שיבא שלהבת מהחמץ לבד בלא עצים לא גזרו כלל בזה. וז"פ

ויש להבין בהא דשלהבת של ע"ז מותרת ול"ג משום דבדילי אינשי' מיניה ובהקדש גזרו הא איפכא מצינו בע"ז (דף מ"ח ע"ב) לא ישב בצילה וכתבו תוס' שם ול"ד לצלו של היכל דהיכל לתוכו עשוי אבל אשרה עשויות לצל א"נ חומר' דע"ז שני ובש"ס שם פריך פשיט' ומתרץ לא נצרכ' אלא לצל צילה ומאי הפשיטות כיון דאיסור זה הוא רק מדרבנן להחמיר יותר בע"ז מן הקדש ואנן מצינו דבשלהבת החמירו בהקדש יותר מאשר החמירו בע"ז ובמבי"ט בקרית ספר כתב דאף צל אשירה אינה אסורה מה"ת דצל הוי דבר שאין בו ממש כמו שלהבת רק מדרבנן הוא דאסור ויקשה ביותר מאי פריך בש"ס פשיטא כיון דבשלהבת ל"ג דבדילי אינשי מיניה מחמת מאיסי דע"ז צריך לאשמועינן דהצל אסור וצריך לדחוק בזה

סי' ט"ו אם מצא חמץ ביו"ט מבואר (סי' תמ"ו) דכופה עליו כלי וכתב הרמ"א לפי שלא יוכל לטלטלו ביו"ט גם לשרפו במקומו אסור ומשמע אף אם לא היה בכלל הביטול ג"כ וכמ"ש תוס' כתובות ) (דף ז') דלא שרינן לשרופי משום מתוך משום דאסור לשרפו מדרבנן משום מוקצה דאסור לטלטלו דמשום איסור הבערה הוה אמרינן מתוך אף אחר שביטלו דמ"מ מדרבנן מצוה לשרפו והוי צורך היום וכן משמע פשטות דברי הרי"ף והרמב"ם דאף בלא ביטל מ"מ אסור לשרפו ובהג"מ (פ"ג מחו"מ) הקשה יבערנו במקומו מטעם מתוך וכתב דמיירי שביטלו ולא עבר בב"י ובי"מ אף אם לא יבערנו ואנן בעינן שתהי' הבער' לצו"ק וחולק על העמוד ובתשובת מהר"ם לובלין (סי' כ') הוכיח מזה דדע' הג"מ בדע' רמב"ם דאף במקומו אסור לשרוף החמץ וכ"מ פשטות דברי הרמ"א וכתב הטעם אף דהבערה מותר וגם א"צ לטלטל המוקצה דיכול לבערנו במקומו מ"מ אסור לטלטל העצים והאש לצורך מוקצ' דאף דלא קי"ל כר' יצחק דאמר אין כלי ניטל אלא לדבר הניטל מ"מ היינו בדבר שיש תורת כלי עליו אבל עצים ואש שאין עליהם תורת כלי לכ"ע אינו ניטל לצורך דבר שאינו ניטל וכמ"ש תוס' ביצה (דף כ"ח) דשפוד כיון שאין תורת כלי עליו לאחר מלאכתו יש עליו תורת מוקצה הה"ד אף בעצים דנתנו להסקה מ"מ אין תורת כלי עליהם ויש עליהם דין מוקצה קצת לענין שלא לטלטלם לצורך דבר שא"נ ע"ש. ועדיין ק' הא