אמרי בינה אורח חיים פט

שם קתני חמץ בפסח בשריפה ואדרבא קתני שם כל הנקברין לא ישרופו וקאמר בש"ס מטעם דיצא קולא לגבי אפר מבואר דגם אפר חמץ אסור]

; והנה המעיין בפי' משניות סוף תמורה וכן בפי"ב מפסולי המוקדשין נראה לכאורה דיש לרמב"ם שיטה אחרת דמ"ש במתניתן כל הנשרפין אפרן מות' קאי על הנשרפין דהקדש בלבד והטעם כיון דאין להקדש צורך בהן ומשמע לכאורה דשאר הנשרפין שאינו של הקדש גם אפרן אסור כיון דמ"מ בא מאיסור הנאה וכמ"ש תוס' ע"ז הנז' ולית ליה סברת תוס' סוף תמורה דנעשה מצותן וא"כ מיושב קושיות המ"א על הרמב"ם ריש ( סי' תמ"ה) ברם מדבריו ריש (פ"ט) ממאכלו' אסורות דכתב בשר בחלב דאסור בהנא' וקוברין אותו ואפרן אסור כאפר כל הנקברין משמע דכל הנשרפין אפרן מותר אף דשאר איסה"נ שאינו דהקדש: וראיתי במקו"ח (סי' תמ"ה) דברים תמוהין דכ' דהנך דחשיב במתניתן דסוף תמורה דאיסור הנאה דידהו לאו מלא יאכל נפקא כו' ושור הנסקל דחשיב אפשר דהא תנא מבעל השור נקי יליף ואסורין אף של כדה"נ מש"ה גם אפרן אסור מה"ת משא"כ בחמץ דנפקא מלא יאכל ומותר של כדה"נ אינו אסור רק מדרבנן ול"ח לתקלה עכ"ד. ותמהני הא הרמב"ם סוף הל' פסולי מוקדשין כייל ג"כ שור הנסקל בהדי הנקברין וכתב דלא ישרופו אף דלדידן שור הנסק' מותר מה"ת שלא כדרך הנאתן: ועוד הכי אפרן דאסור הוא מטעם דהוי שלא כדה"נ אסור הא זה גרע משלא כדה"נ כיון דנפקא מתורת אוכל ונפסל מאכילת כלב בודאי פקע איסורו והוא בעצמו כתב כן בח"ד ( סי' ק"ג.) דאף בב"ח וכ"כ דאסור שלכה"נ מ"מ היכא דנסרח מותר והא דאפרן אסור בנקברין הוא משום דלא נעשה מצותו ובא מאיסורי הנאה וברמב"ם שם הקבלה בידם לקבור אותם ומה"ט אתי שפיר דברי המ"א שם לקבור הפחמין ודלא כמו שהשיג עליו המקו"ח שם

ועיין תוס' פסחים ( דף כ"ט) דהקשו הא לאחר שנשרף ונעשה אפר יכול לפדותו ומותר בהנאה. ובפנ"י שם הקשה דלמא ס"ל מפרר וזורה לרוח וא"כ אסור האפר ודבריו תמוהין א"כ אף אי ס"ל כר' יהודא דאין ביעור חמץ אלא שריפה מ"מ לגבי הקדש נימא דאפר אסור דל"ה כנעשה מצותה דלא חל על הגיזבר מצות שריפה ואולי ס"ל דמ"מ אף דל"ה כנעשה מצותו מותר האפר דלא גרע מאם הי' חל עליו וכמש"ל בשל גוי אולם בלא"ה א"ש אף לרבנן מ"מ יכול ההקדש למכור האפר לגוי ואף דאין פודין היינו מאכל ולא אפר ואף ישראל יכול לפדות ולהנות לאחה"פ: וראיתי במחברים שם דכתבו דכוונת תוס' דהוי כחרכו קודם זמנו דמותר אף תו"ז ולא נהירא דאף דשל הקדש הוא מ"מ כיון דאסור לישראל להנות ממנו גם מטעם איסור חמץ שוב נאסר האפר ג"כ בפסח דהוי דבר הבא מאיסור הנאה וכמ"ש למעלה. ומ"ש תוס' כיון דכמו שהוא עכשיו לא שייך ביה מעילה דלא שויא מידי נראה אף דלכאורה יכול ההקדש לחרוך עד דנפסל מאכילות כלב מ"מ הוי ג"כ כדבר אחר וראיה לזה מדברי תוס' שם בסוף ד"ה רב אשי דהוכיח הר"י דהמשהה חמץ כדי לבערו אינו עובר דאל"כ אכתי אמאי מעל לריה"ג דמיד כשיפדה הוא שלו ומאי ראיה הא לריה"ג דמותר בהנאה א"כ בחרכו תוך הפסח יכול לפדות א"ו דהוי כדבר אחר ולא היה מועל בשביל זה שהקדש הי' יכול לחרוך. ועוד ראיה מדברי תוס' שם ע"א ד"ה בדין דכתבו דהא דקאמר אף תו"ז מותר היינו בהנאה וכתבו מיהו בשל גבוה קשה לפרש בתוך הפסח דאם לא פדאו אסור בהנאה ומה קשי' להו הא י"ל דמותר מטעם חמץ של גבוה וממילא אם חרכו הגיזבר יכול להנות אחר פדיון א"ו כיון דלא שייך הנאה בעינא ל"ש לומר מותר בפסח

והנה הא דלגבי חמץ לא סגי אם נפסל מאכילת אדם כמו נבלה דגלי לן הקרא דאינו ראוי לגר אינו קרוי נבלה ובחמץ בעי דוקא שיפסול מאכילת כלב ג"כ כתב הר"ן הטעם הואיל דראוי לחמע בו עיסה אחרת וגלי לן קרא מדחייב על שאור אף דא"ר לאכילה:

וראיתי בנו"ב תנינא (חלק יו"ד סי' נ"ז) דהוכיח דעכ"פ אם נפסל מאכילת כלב אף דראוי לחמץ בו עיסה אחרת מ"מ מותר דאף שאור ראוי הוא לכלב וע"כ בחמץ בפת שעיפשה דמבואר בש"ס דתלי' בנפסל מאכילת כלב וכמבואר מרי"ף ורא"ש ע"כ בנפסל מאכילת כלב אף דראוי לחמע בו מותר. ותמהני מ"ש דאף שאור ראוי לכלב הא להדיא מבואר תוספתא ( פ"א ) דביצה מאימתי קרוי שאור משנפסל מאכילת כלב ועיין פ"ח ( סי' תמ"ב) וע"כ צ"ל דוקא שאור דעומד לכך ולזה נעשה לחמע בו עיסה אחרת לכך אף בנפסל מאכילת כלב אסור אבל חמץ דאינו עומד לכך ולא נפקע איסורו רק אם ראוי לאכיל' כלב ובלא ראוי לאכילת כלב נפקע איסורו והא דכתב הר"ן פסחים הטעם בפת שעיפשה משאור היינו כמו שאור ראינו דאסרה התורה אף דא"ר אף לכלב ע"כ הטעם הואיל דעומד לחמע בו כן נמי חמץ עכ"פ בלא נפסל לכלב שם חמץ עליו וגם דראוי עוד לחמץ בו עיסה אחרת אבל בנפסל מלאכול לכלב ג"כ אף דראוי לחמע בו עיסה אחרת מותר הואיל דאינו עומד מתחלה לכך ועיין ראב"ד ( פ"א) מחמץ ובלח"מ שם ובשעה"מ. ומה"ט י"ל בהא דכתב הרא"ש ר"פ כ"ש בחרכו קודם זמנו דאסור באכילה הואיל דאחשבה והא לא מצינו כן בנבלה דא"ר לגר דיהא אסור לאכול מטעם דאחשבה ועי' שם בפ"ח ופ"ח יו"ד (סי' ק"ג) ובמנחת כהן דרק משום בל תשקצו אסור ולא מטעם אחשבה. אולם י"ל דוקא בחמץ הואיל דגלי וחדת לן התורה בשאור דאסור באכיל' וחייב כרת וע"כ הטעם הואיל דראוי לחמע בה עיסה אחרת וחל ע"ז שם איסור לכן אף בפת קלוי דעומד לעשות אלמוד וכדומה כ' שם הרא"ש משם האלברצלוני לאסור אך אחה"פ כיון שכבר תיקן אותו להכשיר לאכילה ואחשביה לאכילה ואם לא עירבו עדיין אז לא חל שם איסור עליו רק כשאחשביה ואכל אסור משא"כ בנבלה שאינו ראוי לגר כבר נפקע תורת אוכל ממנו ואינו קרוי נבלה ואף אם חזר ותיקן הנבלה אינו אסור וכמ"ש הח"ד (סי' ק"ג) והטעם כיון דאינו עומד לזה לתקן בנבלה דא"ר לגר דברים אחרים וכעפר יחשב וליכא עליו שם איסור משא"כ בחמץ דגלי לן הקרא דבשביל זה תורת אוכל עליו ועיין היטב בכל דברי הרא"ש שם ובמ"א (תמ"ב ס"ק ח' ) ולפ"ז יש להתבונן בהנך באדאש"ן העושין מן הלא"ג של הבורית דע"י מתחמץ העיסה דנשאל שם הנו"ב אם מותר לישראל להשתמש בו והעלה להתיר מה"ט דנפסל מאכילת כלב נפקע איסורו למ"ש יש לעיין כיון דעומד לכך לתקן העיסה דומה לשאור דגם כן אינו ראוי לכלב ואעפ"כ הואיל דעומד לתקן עיסה אחרת אסור ואם נאמר דרק בחמץ גלי קרא וחייבו אף על אכילת השאור בעינה אבל בשאר איסורין אם א"ר לגר אינו קרוי נבלה ועיין חוות דעת שם (ס"ק ב') שכתב ומה"ט שמרים שחימצו עיסה אסורה אף דשמרים אינן ראוין לאכילה כיון שעומדין לכך עיין שם מבואר דסובר אף בנפסל מאכילת כלב כמו שמרים מ"מ כיון דעומד לכך אסור והוא יליף זאת מחמץ ויקשה דלמא דוק' בחמץ שם דהא גלי לן קרא דאף באוכל בעינה בלי שמתקן בו עיסה אחרת אסור וחייב כרת וע"כ הואיל דעומד לכך לתקן בו דברים אחרים לכך לא פקע איסורא מיני' ובחמץ דאינו עומד לכך לא סגי בראוי לחמע בו לבד רק דעכ"פ יהי' ראוי לכלב ובשניהם ביחד כפי דעת הר"ן אסור מה"ת אבל בשאר איסורין מנין לן דהיכא דנפסל ממאכל אדם אף דעומד לתקן דברים אחרים שיהיה אסור ובאמת אם אכל שאור של תרומה לא אדע אם חייב לשלם קרן וחומש דכי יאכל כתיב פרט למזיק ואכילת שאור הוי שלא כדרך אכילה וי"ל דפטור ומ"מ שם תרומה לא פקע מיניה כדמוכח מכמה משניות דשאור של תרומה או טבל אוסר מדאורייתא

וגם לא לבד שאור דנפסל גם מאכילת כלב די"ל דאינו חייב חומש רק אם נפסל מאכילת אדם לדעת הנו"ב שהבאתי סי' הקדום דסובר כדעת רמב"ם דהוי שלכד"הנ אם נפסל מאכילת אדם אם אוכל תרומה כזה בשוגג א"ח בחומש להמבואר מדברי רמב"ם הלכות תרומה באוכל שלכד"א א"ח חומש ודלא כמו שכ' הצל"ח מס' ברכות וכתבתי מזה לעיל בדיני או"ח (סי' י"ז) וממילא ראוי נמי לומר שנפקע ממנו קדושת תרומה ויהיה רשאי לטמאה בידים כמבואר מס' בכורות ואני נתתי לכם משמרת תרומתי הראוי לך שמור ושאינו ראוי לך לא תשמורו ואף דראוי למאכיל בהמה מ"מ אינו מפסידו בזה שמטמאה לדעת רש"י דאכילת בהמה הוא הביעור מתרומה טמאה. ועיין פסחים (דף ט"ו ע"ב) דאמר ר"י בשבע ד"ה שורפין וקאמר לימא מסייע ליה הפת שעיפשה ונפסל מלאכלו לאדם והכלב יכול לאכלה מטמאה טומאת אוכלין ונשרפת עם הטמאה בפסח ועיי"ש ברש"י. ובצל"ח שם הקשה לדעת הרמב"ם דאם נפסל מלאכול לאדם אינו מקבל טומאת אוכלין א"כ מה רבותא דנשרפת עם הטמאה עיי"ש ולדידי קשה אף לדעת הראב"ד לו יהי' דראוי לכלב עדיין יש בו טומאת אוכלין מ"מ בתרומה כיון דבעצם כבר נפסל ממאכל אדם מנ"ל דלא יהיה רשאי לטמאה בידים. אך י"ל דהא באמת כל איסורין ילפינן מנבלה כשאינו ראוי לאדם לא שם נבלה הוא ובכ"ז בחמץ כל זמן דראוי לכלב אף דא"ר לאדם עובר עליו הואיל דראוי לחמץ בו עיסה וכמ"ש הר"ן הנז' א"כ בפסח לגבי חמץ אחשבי' התורה למאכל אדם לכך לא פרח מיני' תורת אוכל ומקבל טומאה ובכ"ז מותר לשרפו עם הטמאה לכך שפיר קתני בברייתא לרבותא דנשרף עם הטמאה אף דלגבי איסור חמץ אחשביה התורה לאוכל מ"מ כיון דבעצם לאו בת אכילה יכול לשרוף ביחד ומתרץ הש"ס ש"ה דעפרא בעלמ' היא לאשמעינן רבותא אף דאחשביה התורה לאכילה לחייבו עליו מ"מ באמת עפר הוא בעצם ורשאי להפסידו ולטמאתו משא"כ בחמץ מעליא דבעצם ראוי לאכילת אדם רק הזמן גורם יוכל להיות דאסור לטמאתו לר"י ע"ש היטב בסוגי'

ובאמת יש לעיין הרבה אף דגלי לן רחמנא בחמץ דשאור אף דאינו ראוי לאכילה דלמא דוקא באיסור הנאה דעכ"פ בא בסיבת איסור הנאה וכמ"ש תוס' (ע"ז דף מ"ט) לחלק בין גדולי ערלה דלמאן דסובר זוז"ג אסור הגידולין אסור משא"כ גדולי תרומה דמותר בהנאה כמו כן מנין לאסור דבר שאינו ראוי לאכילה בשביל דהוא דבר העומד לכך. ומ"ש הח"ד דמה"ט שמרים שחימצו עיסה אסורה אף דשמרי' אינן ראוין לאכילה כיון שעומדין לכך תמהני הא באמת גוף השמרים אינם אוסרים ודעת רבינו אפרים בתוס' מס' ע"ז (דף ל"ד) דאם נתיבשו בתנור כמו בתר י"ב חודש וחולקים עליו דמה שמתיר הש"ס דורדיא לאחר י"ב חודש היינו לאחר שנתמדו במים שכבר נתבטל טעמא במיא וע"כ הטעם דעכ"פ נשאר בהם איזה לחלוחית המחמץ עם מים אף דמי פירות לבד אין מחמיצין מ"מ עם מים מחמץ ועיי"ש ברא"ש ובהגהות אשרי דמבואר דזה טעמו דר"א דאעפ"י שיש בשמרים טעם יין הואיל ואין בעיסה טעם יין ומה שנתחמצה לא מחמת היין אלא מחמת השמרים דמי הפירות אינם מחמיצין. והחולקים סוברים דעם מים מחמיצין וכן ביאור