אמרי בינה אורח חיים צ

להדיא בתשובת פני יהושע (חלק ב' סי' י"ב) דזה טעם האוסרין. אבל השמרים עצמן אף דעומד לכך אינו אוסר דעפרא בעלמ' הוא ועיין ש"ע יו"ד ) סי' קכ"ג סט"ו וסט"ז) וצריך להבין אמאי הא עכ"פ בא מאיסור הנאה וגם אמאי שאור של תרומה דמותר בהנאה אוסר מטעם מחמץ וכן שאור שלא הורם חלתו דאם נתערב בעיסה שהורם חלתו דחייב בחלה כמבוא' מס' חלה נימא כיון דכבר נפסל מאכילת אדם נפקע איסורו וע"כ צ"ל דהחמירו רבנן בזה אף דנפסל כיון דעומד לכך ואף דמצינו ביו"ד (סי' פ"ז) במעמד בחלב קבה דהקרוש הוי פירשא בעלמ' צ"ל דשם אינו עומד כל כך דוקא להעמיד ובבאדש"ין העושין מלא"ג כתב שם הנו"ב דהחלב שבהם אינו מעמיד רק האפר המעורב עי"ש. ועוד יבואר בזה לקמן אי"ה

וראיתי במקו"ח (סי' תמ"ב) דהקש' אמאי אסור מד"ת בנפסל מאכיל' אדם ואם אוכל עכשיו חייב הא מבואר מסוגי' דפסחים (דף כ"ד) מדלא קאמר הכל מודים בחמץ בפסח דחייב בשלא כד"א ע"כ דחמץ שוה לכל איסורין שבתור' דא"ח בשלכד"א והעל' דטעם איסור החמץ הוא כמו לר"ש דלפני זמנו אינו עובר ומ"מ מחמת עשה דתשביתו משמע שלא כד"א אסור בהנאה וכיון דבעשה דתשביתו ל"כ אכילה אסור מטעם זה אף שלכד"א עי"ש באורך ובדבריו מיושב נמי קושית המפרשים שהבאתי (סי' הקדום) להסוברים דכשלכד"א מותר לגמרי הא קתני במתני' לא יסיק בו תנור ולהנ"ל הא מ"מ מצד עשה דתשביתו אסור להנות אף שלכד"א. אולם מדברי תוס' פסחים (דף כ"ח) ד"ה ותנן שכ' דבחמץ כתיב לא יאכל ואינו אסור שלכדה"נ מבואר דהיכא דנהנה שלכ"ד הנאה ליכא שום איסור דאוריית' ואף בעשה ליתא והטעם דכיון דליתא בכה"ג בלאו ליתא בעשה כן נמי בנפסל מאכילת אדם אם תאמר דליכא לאו דאכילה ליתא נמי בעשה. ועוד לדבריו היה קולא גדולה אם נתערב מחמץ דנפסל מאכילת אדם לא יהיה במשהו ולא משמע כן רק דגרע מן נוקשה אולם להמתבאר לקמן להוכיח דגם נוקשה אוסר במשהו י"ל כ"כ חמץ דאסור בעשה. גם א"כ חמץ של נכרי דלא חל עליו בעשה אם נפסל מאכילת אדם יהי' מותר מה"ת וזה ודאי לא ניתן להאמר ועוד א"כ הנך פוסקים הסוברים דבשביל עשה דתשביתו אינו אסור מה"ת לפני זמנו א"כ יהיה מותר בנפסל מאכילת אדם דמצד עשה ליכא איסור הנאה רק לבער מן העולם גם הא לרמב"ם אינו לוקה על הנאה ובכ"ז אמרו בש"ס שם ה"מ בכלאי כרם והיינו לענין איסור א"כ יאמר גם כן לדבריו ה"מ בחמץ

ברם עיקר קושיתו כבר הרגיש הפ"מ בפתיחה וכתב דאף דחייבו התורה בחמץ אף דאינו ראוי לאכילת אדם מ"מ פטור אם אוכל שלכדה"נ דומה לגיד דא"ב בנותן טעם ומ"מ אם בישל הגיד ועירב בו דבר מר פטור דעכ"פ בעינן שיאכל כדרך אכילה כך נמי אף דא"ר החמץ לאכילת אדם אחשבה התורה וחייבו אבל צריך שיאכל כדרך אכילה ואם עירב בו דבר מר או שאכל חי ודאי פטור מכרת וממלקות וממילא לא יכול אביי לומר ה"מ בחמץ דאף דחייבו התורה על אכילת שאור מ"מ דוקא אחר שאוכל כדרך אכילה באפיה ואם אכל חי פטור ומ"מ אף אם העיסה מונח בלא אפיה חייב לבער ועובר בב"י כיון דבידו לאפות וכמבואר מדברי תוספתא (פ"ג) דפסחים בצק שעיפשו או שיבשו הרי אלו אסורין והיינו כמ"ש הר"ן כיון דראוי לחמע בו לא פקע ממנו האיסור ומ"מ אף דעכשיו הוא בצק ואם אכלו ודאי פטור דהוי שלכד"א בשביל זה לא נפקע איסור כמו בכל איסורין הצריכין בישול ומאד תמהני על המקו"ח שם סוף (סק"ב) דכתב דוקא פת שעיפשה דכשהי' פת הי' אוכל גמור בעינן שיפסד ממאכל כלב אבל עיסת חמץ שעיפשה בנפסל ממאכל אדם בלבד מיקרי חמץ נוקשה דמעולם לא היה שם אוכל עליו עכ"ל ודבריו נפלאים למה לא היה שם אוכל דחסרון אפיה ובישול לא מפיק משמיה דאוכל כמובן וכמבואר מתוספתא הנז' וכן מדברי הר"ן הנז' והראב"ד (פ"א) מחמץ: גם מ"ש מטעם עשה חייב בביעור הוא דבר תימא דהא אף בכ"כ ובב"ח דאסור מה"ת אף שלכדה"נ מ"מ בנסרח מותר אף דלא נאמר האיסור בלשון אכילה וכמו שביאר זאת המחב' מקור חיים בעצמו בספרו ח"ד (סי' ק"ג). וע"כ הברור דרק בחמץ חידשה התורה לחייבו על שאור אבל מזה לא נלמוד חיוב שלכד"א וכנ"ל וכל דברי המקו"ח שם מוקשים מאד

גם מה שהעלה לדינא דאם נסרח מאכילת אדם ולבסוף נתחמץ מותר דהא בטומאת נבילות דלא תליא בלשון אכילה אמרינן בבכורות דאם נסרחה אח"כ בעינן עד לכלב ובסרוח מעיקרא הוא עד לגר וכתב כן בדעת הראב"ד תמהני הא דעת הראב"ד בהשגות ) פ"ב) מטומאת אוכלים דכיון שהי' כבר אוכל אף דעדיין לא נגע בטומאה סוף סוף לא מקרי סרוחה מעיקרא עיי"ש. ואם נדמה טומאה לחמץ ג"כ אסור אף בסרוחה מעיקרא. ועיין חמד משה שם ודבריו מגומגמים דהא לגבי חמץ כתיב אכילה ואינו דומה לטומאה כמובן

ודע דכנראה מדברי הכ"מ (פ"א) מחמץ סובר בדעת הראב"ד לענין שאור דרק בזה אסור הואיל דראוי לחמע בו ואף בנפסל מאכילת כלב חייב לבער הוא רק לענין לעבור בב"י אבל באכילה אין הפרש בין חמץ לשאור ואינו חייב וזה חידוש גדול שיהי' עובר על ב"י על דבר דא"ח אם אוכלו. והא מבואר בש"ס דאיתקש אכילת חמץ להשבתות שאור דכתיב שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם כי כל אוכל מחמצת ונכרתה ועיי"ש בפסחים ) דף ה') ובתוס' שם וא"כ אין היקש למחצה ומהראוי דעל מה דאינו חייב באכילה לא יהיה חייב בהשבתה ומה דא"ח בהשבתה אינו עובר על ב"י ועיין מג"א (סי' תמ"ב) בקמח חיטים דנתערב מין במינו הואיל דראוי לאכילה מה"ת אינו עובר בב"י וה"נ דכוותיה ואף דשם עכ"פ מדרבנן חייב לבער דחיישינן לדלמא אתי למיכל מיניה ועיי"ש בח"י ודברי המק"ח שם בחידושיו (סק"א) שכ' בפחות מס' מותר לקיימו הם דברי תימא כיון דעכ"פ מדרבנן אסור באכילה דמב"מ בעי ס' בכל איסורין מדרבנן וממילא אסור לקיימו וכבר הרגשתי בזה בהגהותי בד"ח ) חלק יו"ד סוף סי' י"ב) אולם זה מחשש דלמא אתי למיכל אבל בא"ר לאכילה ומותר מה"ת דכבר נפסל מאוכל אף מדרבנן א"צ לבער וצ"ע דברי הכ"מ ולהיפך מצינו דאף האסור באכילה כמו תערובות חמץ לדעת ר"ת אינו עובר בבל יראה אף דהוא בלאו ועי' ספר יראים סי' ק"ה אף דמקשינן השבתה לאכילה היינו אכילה שיש בו כרת ולא אכילה דלאו מכ"ש דל"נ לומר דיעבור בב"י על המותר מה"ת באכילה

סי' ט הגם דהמ"א (סי' תמ"ב) פשיטא לו דבמב"מ מותר לקיימו מה"ת ובפשיטות נראה דאף שנתערב בו כזית בכא"פ ג"כ מותר דהלמ"ס דכזית בכא"פ אוסר הוא דוקא במין באינו מינו וכן נראה מדברי הראשונים ובפרט בדברי התוס' פסחים (דף מ"ג) ותוס' חולין (דף צ"ח) ועיין ח"ד (סי' צ"ח) אולם מצינו חולקים ע"ז ודעת רבינו שמשון מס' טבול יום (פ"ב) דאף במין במינו יבש ביבש אמרינן כזית בכא"פ ורק בלח בלח או ביבש בליכא כזית בכא"פ בטיל וסובר דהללמ"ס היה אף במב"מ ביש בו בכא"פ דלא נתבטל. וכן נראה נמי מדברי או"ח המובא ב"י (סי' תמ"ב) שכתב דאם יש באיסור כבכא"פ אסור לקיימן וקאי על חטין שנפל עליו דלף דמבואר דלא נתבטל ביש כזית בכדי א"פ ולדבריהם הוא דוקא בקמח בקמח דהוי כלח בלח ולא ביבש ביבש אולם דעת רוב ראשונים לא נראה כן

ואם יש כבכא"פ במבא"מ ואינו בנו"ט דהאריכו הפ"ח ומקו"ח להוכיח מכותח הבבלי דלדעת הטור א"ב טעם ואפ"ה מבואר דאי כבכא"פ דאורייתא חייב האריך אאמ"ו ז"ל בספרו שם (סי' י"ג) דכותח הבבלי ושכר דגוף הדבר אינו נעשה זולת החמץ והוא מכשיר המאכל חשיב כאילו הכל חמץ והוכיח שם בראיות ברורות דבא"נ טעם אינו אסור לדעת הטור מדאוריית' וגם אני בעניי הארכתי שם בזה עיי"ש וראיתי במקו"ח שכתב לתרץ קושית תוס' נזיר ) (דף ל"ו) בהא דשום ושמן של תרומה ולא משני דזר לוקה עליהן משום טעם כעיקר וכתב דע"כ איירי בליכ' טעם בהמקפה היה לפסול את כולה דהא בטבול יום פליגי בעיסה שנתחמצה בשאור של תרומה אי פסול כולה וכ"כ אי טע"כ דאורייתא והיתר נהפך לאיסור היה לו לפסול את כולה א"ו דא"ב טעם ולא נתהפך מש"ה אינו פוסל אלא מקום מגעו. ולענ"ד דבריו מוקשין חדא איך אפשר שיתערב בו כזית בכא"פ משום ושמן ולא יהי' בו טעם זה נגד המוחש ועוד הא מבואר בר"ש מס' טבול יום הנז' להדיא על קושי' זו דלפסול כולה מצד טעם כעיקר וכתב דלענין טומאה לא אמרינן טע"כ ומשום דעיקר' חולין הוא ובחולין פוגע ולענין איסור אכילה דוקא הוא דהוי כעיקר עי"ש וע"כ דא"ד לעיסה שנגעה או שנתחמצה בשאור של תרומה דר"י ור"ש פוסלין דשם הוא מין אחד וכמו שהביא שם הר"ש. וכן מבואר תוס' בכורות (דף כ"ב) בהא דלקח ציר מעם הארץ משיקו במים וטהור אי ציר רובא מעוטא דמיא בטלו להו ברובא דהטעם דלא אתמר טע"כ לענין טומאה וכן נבילה בטילי בשחוטה לענין טומאה אפי' חזר ונתבטל הכל ביחד וקצת יש להבין מאי ראי' מנבילה דבטילי בשחיטה חדא שם נתבטל קודם לכן וכיון דרשאי לאכול כל א בפני עצמו דנתבטל ברוב הוי כהיתר ולכך אף חזר ונתבטל ביחד הכל מותר ועימ"ש הח"ד (סי' ק"ט) ומ"ש עליו בהגהותי בד"ח שם ) סי' י"ג). ועוד הא בנבילה בשחוטה לא נרגש הטעם של זה בזה דלענין הטעם הוי כמב"מ ואינו ניכר ולכך נתבטל אבל במים בציר מנ"ל דל"א בהו טע"כ הא כמו דלענין אכילה אף דמד"ת ברובא בטיל מ"מ ביש בו טעם אמרינן טעמא זה הכירו דחיך אוכל יטעום והוי כניכר האיסור וכמו שכתב הרשב"א דף צ"ח) דלמא כמו כן לענין טומאה כיון דכל חשיבת האוכל בטעמו דכתיב וחיך אוכל יטעם אזלינן גם לענין טומאה טעכ"ד וא"כ מקום להאריך בזה ואי"ה יבואר במ"א

סי' י' בצק שבסדקה עריבה אם יש כזית במ"א חייב לבער עי' ש"ע ) תמ"ב ס"ז) ובמג"א שם ובירושלמי פסחים (פ"ג) מיבעי בהא דקאמר שם שני חצאי זתים תוך הבית אינו מצטרף בתוך הכלי מצטרף וקאמר הא דקתני פחות מכן בטול במעוטו כאן בתלוש כאן במחובר ומזה נראה קצת בדעת המ"מ והכ"מ בדעת הרמב"ם בחצי זית בבית וחצי זית בעליה דדוקא אינו דבוקים בכותל א"ח לבער דבתלוש כשמונח גרע טפי ועי' מג"א (ס"ק י"ב) ובירושלמי מהו מעוטו בטל או מכיון שנראה לבער צריך לבער את כולה והקש' שם הק"ע הא