אמרי בינה אורח חיים פח

הנאה אינו לוקה אבל מ"מ איסור דאורייתא יש ושפיר עובר בב"י

אך לכאורה י"ל דתליא במ"ש המל"מ הלכות מ"א ובהלכות אבל לחקור בהא דקי"ל נבלה שא"ר לגר אינה קרוי' נבלה באיסור הנאה אם נפקע ג"כ ממנו איסור הנאה היכא דא"ר לאכילת אדם וכתב דאיסורי הנאה דנפקי מלא יאכל כ"ז שחייב על אכילה חל עליו ג"כ איסור הנאה ובנפסל מאכילת אדם דאינו חייב עוד על שמא דאכילה שוב לא שייך בי' איסור הנאה. א"כ בנתערב בו פחות מכזית בכא"פ דשוב לא שייך ביה אכילת איסור מה"ת ל"ש בי' איסור הנאה אולם נראה דדוקא בנפסל מאכילת אדם דשוב לא יש מציאות איסור אכילה פרח ממנו האיסור אבל בנתערב כיון דבאמת לא נפסל מאכילה רק דל"ש בי' איסור הואיל דהוא ח"ש ע"י תערובות ומ"מ אם אוכל כזית מתערובות לצרף להשלים לאיסור בעין שאכל מעט פחות מכזית אם נאמר דחייב ודאי לא פקע מני' איסור הנאה ואף אם נאמר דתערובות אינו מצטרף הואיל דהוא ע"י תערובות מ"מ איסור הנאה לא נפקע ממנו בכה"ג ובאמת מ"ש המל"מ דמה דלא נפקי מלא יאכל אז אף כשנפסל מאכילת אדם אסור מצד הנאה יש להביא ראי' לזה מדברי תוס' ע"ז הנ"ל דערלה דאסור בהנאה לכך גידוליו אסורין אף בדבר שזרעו כלה הרי אף דכבר נפסל מאכילה כשכלה מ"מ איסור הנאה לא פרח מני' ועוד הא חזינן כ"ז שלא נעשה מצותן דאף אפרן אסור. אולם יש להתעורר עפי"ז מש"ס ב"ק (דף מ"א) דפריך לכתוב לא יהנה ומאי פריך דלמא לכך כתבה רחמנ' לאיסור הנאה בלשון אכיל' לדעת דאם נפסל מאכילת אדם ולית בי' שמא דאיסור אכילה מותר גם בהנאה מה שאין כן אם הי' כתוב בלשון איסור הנאה ויש ליישב

ומ"מ דברי הכו"פ (סי' פ"ז) שהשיג עליו הח"ד שם במה שרצה לומר דנותן טעם לפגם תליא באיסור שלכדה"נ המה תמוהין דאף בכה"כ ובב"ח אף בנפסלו מאכילת כלב אסור היינו מטעם הנאה וכמו בכל איסורי הנאה דמ"מ נוטל"פ מותר ולמה יגרע בב"ח וכה"כ משאר איסורי הנאה וגם י"ל מ"ש הח"ד דילפינן מנבלה שא"ר לגר אף דבב"ח אסור בהנאה מ"מ דרשינן סמוכין במשנה תורה ומדכתיב לא תבשל ואח"כ כתיב לא תאכל כל נבלה להורות דאיסור בב"ח דומה לזה לנבלה דהוא דוקא הראוי לגר קרוי נבלה ושא"ר לגר אינו קרוי נבלה לכך בנסרח י"ל דלית בי' איסור בב"ח וצ"ע בזה

וראיתי בכו"פ שם שכתב לדון למ"ד אפשר לסוחטו מותר בב"ח ואם בא אליהו ואמר דכבר נסחט החלב הי' מותר וא"כ בנשרף לעפר ודאי דפרח מיניה טעם חלב ונסחט בבירור ואמאי יהי' אפרן אסור עיי"ש ולמ"ש י"ל כיון שנשרף והאפר בא מתערובת איסור בב"ח ובא משניהם אסור כמו גידולי ערלה בדבר שזרעו כלה וצ"ע בזה דמ"מ י"ל אין האפר בא רק מן הבשר ולא מן החלב. ועיין ש"ך י"ד ) סי' קכ"ג ס"ק כ"ו) חרצנים וזגים של גוים ושמרי יין שלהם דכ' האו"ח דאם שרפן אף תוך י"ב חודש אפרן מותר ותמה הש"ך דבריב"ש מבואר דבסתם יינם אפרן אסור ובדגול מרבבה שם מתרץ דדוקא אם קבל חטים בשכר יי"נ או יין בעצמו לענין יי"ש היוצא בזה אוסר הריב"ש אף אפרן אבל שמרי יין השמרים בעצמם ח"ב איסור רק מצד הלחלוחית המעורב בהם ולכך אם שרפן בודאי כלה הלחלוחית ונשאר רק השמרים ואין האפר אסור עיי"ש. וה"נ י"ל דכוותי' דהחלב בודאי כלה ונשרף והאפר בא מן הבשר וכדברי הדג"מ מבואר בתשב"ץ (ח"ג סי' רצ"א) החרצנים והזגים לא מפני עצמן אסורין אלא מפני לחלוחית וכשכלה הלחלוחית לא נשאר בהם איסור עי"ש ומ"מ י"ל בבשר בחלב אף דאפשר לסחטו ולהפריד זה מזה מותר מ"מ האפר בא מן שניהן ביחד הוי כבא מגוף איסורי הנאה

ונראה למ"ש ביין נסך דהאיסור הוא כמו ע"ז ואף מן סתם יינם כמו דאפרם אסור כן נמי אף בנפסל מאכילת כלב מ"מ אסור בהנאה וצ"ע בתרה"ד (סי' קכ"ט) שכ' בדיו הנעשה מי"נ דלא פקע מיני' איסור שתיה והנאה וכ' וניהי דאפשר דמדאורייתא פקע כה"ג כדאמרינן אפשר לנבלה שתעשה שחוטה כלומר שתהא מוסרחת ותהא מותרת מ"מ מדרבנן לא פקע עכ"ל ולמה לי' לזה הא אינו דומה איסור הנאה לאיסור אכילה דכיון דמ"מ בא דבר זה בסיבת וגרמת איסור הנאה אסור כמ"ש תוס' ע"ז הנז' ואינו דומה לנבלה דהוא איסור אכילה בלבד ובפרט ביי"נ דאסור כמו ע"ז דאף אפרן אסור מדכתיב לא ידבק בידך מאומה מן החרם וכמ"ש תוס' סוף מס' תמורה

סי' ח' ונראה למ"ש דדבר הבא מגרם אה"נ אסור בהנאה ואף בנפסל מאכילה כמו גידולי ערלה והה"ד מלוגמ' של חמץ שנסרחה בפסח וכן פת שעיפשה ונפסל מאכילת כלב דאסור לעולם אם חל עליו איסור חמץ ונעשה תוך הפסח הוא לאו דוקא בשביל שחל עליו חובת ביעור רק כיון דאסור בהנאה וזה בא מכחו עומד באיסורו וממילא אף כשאינו של ישראל רק של נכרי ונסרחה תוך הפסח עומד באיסורו מלהנות בו כיון דחמץ של גוי אסור ג"כ בהנאה תוך הפסח וחל עליו איסור הנא' עומד עוד באיסורו כל הבא מכחו ותמהני על המקו"ח שכ' (סי' תס"ו) דרטי' שנסרחה ביד נכרי מותר דהוי כמו חרכו קודם זמנו עי"ש ולא אדע הא מ"מ כבר חל עליו שם איסור הנאה בפסח ואף דנסרחה ונפסלה מאכילת אדם מ"מ בא מכח איסור הנאה ועיין בחמד משה (סי' תמ"ב ס"ק ו') שהשיג על הח"י שכ' בדיו שבישל נכרי בפסח אסור לכתוב בו וכתב דדוק' בחמץ של ישראל שנפסל מאכילת כלב בפסח אסור בהנאה משום שנתחייב בביעור ואין זה ביעורו אלא שריפה או קבורה אבל של גוי לא נתחייב כלל בביעורו ביד גוי ואף דנאסר בהנאה היינו כ"ז שהי' ראוי לאכילת כלב אבל בנפסל מאכילת כלב הרי הוא ככל איסורין דמותרין באכילה אף בהנאה ולמ"ש דברי הח"י נכונים כיון דמ"מ נסתעף ובא מכח איסור הנאה נאסר אף דנפסל מאכילת כלב ודומה לדברי תוס' ע"ז הנז' ולכאורה למ"ש התוס' סוף תמורה הטעם דנשרפין אפרן מותר הואיל דנעשה מצותן א"כ בחמץ של גוי או ערלה וכלאי הכרם נימא דהאפר יהי' קאי באיסורו לעולם כיון דבא מאיסורי הנאה ולא נעשה בו מצותו דגוי אינו מצוה לשרפו וכן לדעת תוס' ורא"ש ר"פ כ"ש דאפר חמץ מותר בהנאה נימא אם גוי שרף יהי' אסור. אך מ"מ נראה דלא נחמיר יותר בשל גוי מאם הי' של ישראל ואם היה של ישראל ודאי פקע האיסור אף אם נשרף מאליו מ"מ הוי כאלו נעשה מצותן כן נמי אם נשרף ביד הגוי אף דהאפר בא מאיסורי הנאה מ"מ כיון דנשרף נעשה מצותן מה שהיה חל אז אם הי' ביד הישראל לכן האפר מותר אבל כ"ז דלא נעשה אפר רק שנפסל מאכילה ודאי דל"מ מה שנעשה ביד גוי ואם היינו אומרים דביד גוי אם נעשה אפר אסור היה ראוי להיות אסור לעולם אף לאחה"פ דכיון דלא נעשה מצותן וסיבב אסה"נ אף דחמץ בעצמו מותר מה"ת לאחר פסח ושל גוי אף מדרבנן היינו מצד חק התורה דכך גזר היוצר לאסרו כל ימות הפסח ואח"כ שב להתירו ומי יתן טהור מטמא לא אחד אבל האפר דנסתעף מאיסור הנאה בזמנו הי' אסור לעולם ועיין לשון פי' משניות לרמב"ם ר"פ כ"ש ורוצה במאמר ומותר בהנאתו לפי שהוא כששרף החמץ קודם הביעור הותר לו שיהנה באפרו לאחר הפסח. נראה דמפרש בש"ס שם חרכו קודם זמנו מותר אפילו לאח"ז היינו לאחה"פ וא"כ אם חרכו לאח"ז אסור היינו אף אחר הפסח אולם באמת ע"כ ז"א דלשון אפילו משמע להדיא דקאי אף על תוך הפסח וכמ"ש הרמב"ם בעצמו (סוף פרק ג') מחמץ דאם נשרף קודם זמנו מותר הפחמין אף תוך הפסח. אולם אם שרפו אחר זמנו היינו אחר חצות דאז אסור הפחמין וכן האפר וכמ"ש המ"מ שם להדיא בדעת רמב"ם והרמב"ם סתם וכתב דאסור משמע קצת דאסור לעולם והטעם אף דנעשה מצותן מ"מ היינו המצוה דמכאן ולהבא אבל מ"מ כיון דלא נעשה המצוה מיד בזמנו נאסר האפר לעולם. אולם לא נהירא כלל לומר כן דלא יהי' התולדה חמיר מן האב כיון דחמץ בעצמו היה מותר אחה"פ רק בעבר על ב"י קנסינן לי' לכן האפר ג"כ מותר אחה"פ ועיין מקו"ח (סי' תמ"ג) במכר חמצו אחר חצות אף לשיטת רש"י דאסור למחליף עצמו מ"מ לאח"פ מותר

ובמקו"ח (סי' תמ"ב סק"ג) כ' על מ"ש המג"א שם בנפסל מלאכול לכלב הפת או מלוגמא שנסרחה דא"ח לבער וכתב המ"א משם המ"מ דאם נסרחה אחר זמן איסור חייב לבער ודקדק דבמ"מ כתב בפסח והטעם משום דעבר כבר על ב"י ונאסר בהנאה לעולם מטעם קנס ואף אפרן אסור מש"ה נסרח אף דהוי עפרן אסור אבל אם נסרח אחר שש כיון דלא עבר בב"י דעפר בעלמא הוא מותר בהנאה אחר פסח עי' שם עוד ואני תמה מאד על דבריו הא עיקר הטעם דחרכו קודם זמנו הוא משום דלא חל עליו כלל מצות ביעור ואחר שש דעת המ"א ברור מללו כיון דכבר חל עליו חובות ביעור חייב לבערו מן העולם אף אם נתבטל מתורת אוכל ל"מ כיון דכבר חל עליו להשביתו מהעולם ולא מטעם קנס דעבר על ב"י הוא דלא מצינו חמץ דעבר עליו פסח דאפרן יהיה אסור מטעם קנס ובודאי לא גרע משאר איסה"נ מה דאפרן מותר ובאמת י"ל אם לא ביערו ונשאר כך עד אחר הפסח אף אם נסרח תוך הפסח וכבר עבר על ב"י יש לדון דמותר אבל זה ודאי אם נסרח קודם לילה אף דכבר חל עליו מצות ביעור מן העולם אם לא ביעורו ונשאר עד אחר הפסח דמותר הואיל דלא עבר על ב"י

שוב ראיתי בנו"ב מהד"ת (חלק יו"ד סי' נ"ז) שכתב כן בדעת המ"א דעיקר תלוי במה דכבר חל עליו חובת ביעור וכן מבואר להדיא מש"ס ר"פ כ"ש דקאמ' ל"צ שחרכו קודם זמנו וקמ"ל כדרבא וא"כ מבואר ממתניתין דקתני כ"ש שמותר לאכול מותר בהנאה אם חרכו אז קודם זמנו ונפסל אף לכלב כמ"ש תוס' שם אז מותר אחר זמנו אבל אם חרכו אח"ז דהיינו בשעה דאסור לאכול מחצות היום ואילך אסור לאח"ז ועי"ש בר"ן לא פקע איסורא עד דשרף לי' לגמרי הרי מבואר כדעת המ"א

שוב ראיתי בספר המנהיג שכתב בחרכו קודם זמנו מותר וז"ל אבל לאחר איסורו אסור בהנאתו משום קנסא הואיל ושהה באיסורי' עכ"ל משמע קצת כדברי המקו"ח וצ"ע באמת שם. גם לא אדע היכן ראה המקו"ח בדעת המג"א דהאפר אסור לעולם בודאי י"ל דכונת המ"א רק דחייב לבער היינו לקיים העשה דתשביתו לעשות אפר כיון דכבר חל עליו. ובס' אבני מלואים ח"ב בשו"ת) ) סי' י"ט) שכתב בדעת רמב"ם דבחמץ רק הפחמין אסור אבל אפר מותר דמ"מ נתקיים מצות עשה דתשביתו ולא נראה כן מדבריו בפירש המשניות הנזכר [ומ"ש שם ליישב קושיית תוס' סוף תמורה לא אדע כלל לכלכל דבריו הא במתניתין