אמרי בינה אורח חיים פז

חוץ מכלאי הכרם ובשר בחלב שהן אסורים אף שלכדה"נ עכ"ד [ומדברי הרמב"ם כאן מבואר דאף אכיל' דיוה"כ דלא כתיב בי' אכילה רק בלשון תענו נפשותיכם מ"מ דוקא כדרך אכילתו אסור מה"ת אבל שלא כדרך אכיל' גם ביוה"כ אינו חייב ודלא כמו שהעלה השא"ר (סי' ע"ו) וראיתו מדלא פטרינן באוכל אכילה גסה רק מטעם פרט למזיק ודבריו צ"ע מש"ס יבמות (דף מ') וכ"ת רצה לתאבון אכלה רצה אכילה גסה אכלה ופריך אכילה גסה מי שמיה אכילה והא אמר ר"ל האוכל אכילה גסה ביוה"כ פטור ואם נאמר דאכיל' גסה הוי שלא כדרך אכיל' למה להקשות מר"ל תיפוק לי' כיון דשם כתיב ואכלו אהרן ובניו וכיון דכתיב לשון אכילה שמעינן דבעי כדרך אכילה וכמו שכ' שם רש"י אלא ודאי מדמקשינן מר"ל ע"כ דאכילה גסה לולא שהוא מזיק הוי כדרך אכילה ואכ"מ בזה. רק עכ"פ מדברי רמב"ם כאן מבואר דגם ביוה"כ בעינן לחייבו שיאכל כדרך אכילה] ויש להתבונן בסדר דבריו דבריש' פתח בכדרך הנאתן פרט לאיסורי אכילה שקצים ורמשים וכן אכילה ביוה"כ דאינם איסורי הנאה וכייל בהו ג"כ איסורי הנאה חמץ בפסח ובהיתר שלכדה"נ דייק שעושה רטיה או מלוגמא מחמץ שהן איסורי הנאה אולם עושה שלכדה"נ ושבק עירב בו דבר מר בחמץ או בערלה רק דייק שמשקין אותו דברים שיש בהן מר מעורב עם איסורי מאכל ולמה לא כת' ג"כ מעורב עם איסורי הנאה דהוי שלכדה"נ מזה נרא' בעליל דדוקא בעירב דבר מר באיסורי מאכל זה הוי שלכדה"נ אבל אם מערב באיסורי הנאה דבר מר חייב עכ"פ מצד נהנה דהא ר' יוחנן ור"ל מחולקים (ס"פ גיד הנשה) באיסור אכילה אם חייבו התורה על הנאת גרון או חיך או הנאת מלוי הכרס שמשביע מעיו ואנן קי"ל דעל הנאת גרון וחיך הוי שם אכילה ואם אכל חצי זית והקיאו וחזר ואכל אותו חצי זית חייב שכן נהנה גרונו בכזית אף דלא מילא כריסו בכזית אולם מ"מ יודה ר' יוחנן דגם מה דמילא כריסו הוא הנאת מעיו שמשביעו ומשבר רעבונו ואינו תאב עוד לאכול. ובמערב דבר מר אף דאינו חייב על הנאת חיך כמו דמדייק הרמב"ם דלית בי' הנא' לחיך מ"מ מי יכחיש דאחר שיורד לתוך מעיו ונתמלא כריסו מזה נהנה עכ"פ שבר רעבון מעיו לכן אף דפטור על אכילה הזאת שלא הי' הנאה לחיך מ"מ הנאה יש במה שמילא את כריסו והנאה הזאת הוי כדרך הנאה להניח מאכל בכריסו ואסור מדאורייתא לכן אם מערב בו דבר מר נקיט הרמב"ם רק איסורי מאכל שהן מותרין בהנא' זולת באכיל' אסור וכשמער' בו דבר מר ואין בו הנאת חיך לאו שם אכילה הוא ואף דמ"מ נהנה במה שממלא כריסו מ"מ הא זה מותר בהנאה אבל חמץ בפסח או ערלה דהן איסורי הנאה אף כשמערב בו דבר מר מ"מ אף דאינו ראוי לאכיל' דלא הוי הנאת חיך אבל שם חמץ לא נפקע כל זמן דלא נפסל מאכילת כלב וא"כ יש לו הנאה עכ"פ במילוי כרס לא מבעי' למ"ש הצל"ח דמשקין כיון דאינן עומדין רק לשתי' הוי כדרך הנאתו ה"נ בזה כיון שבלע וירד תוך מעיו שוב אינו עומד לדבר אחר רק למלא כריסו מזה והוי הנאה הזאת כדרך הנאתו ואפי' אם נאמר דלא כשיטת הצל"ח מ"מ זה הוי דרך אכי' למלאות מעיו דלגבי מילוי כרס ליכא נ"מ אם יש בו דבר מר או לא רק לחיך ליכא הנאה ולא מקרי אכילה רק בהנאת חיך אבל מ"מ הנאת מלוי כרס הוי כדרך הנאה לכך נקיט הרמב"ם באיסורי הנאה רק אם עשה מלוגמא או רטי' משא"כ באכילה שיש הנאת מלוי כרס ומעיו בזה אף דעירב דבר מר אסור אולם מ"מ מלקות אינו חייב על זה לדעת רמב"ם דא"ח מלקות על הנא' לכן אף דבהלכות מ"א (פ' י"ד) כ' הרמב"ם דכל אוכלין האסורין א"ח עד שיאכל אותן דרך הנאה חוץ מבשר בחלב וכלאי הכרם דחייב אפי' שלכדה"נ וכ' כיצד המחה חלב וגמאו או שעיר' דברים מרים לתוך יין נסך או שאכל אוכל האסור אחר שהסריח והבאיש ובטל מאוכל אדם הרי זה פטור ואם ערב דבר מר בקדרה של בב"ח או ביין כלאי הכרם ואכלו חייב עכ"ל אף די"נ אסור בהנא' מ"מ אם עירב דבר מר אף דלגבי מעיו הוי הנאה מ"מ כיון דליכ' הנאה לחיך לאו שמא דאכילה ושתי' הוא דלזה הוי שלכד"א ואכילת ושתית מעיו ל"ה רק הנאה ועל הנאה א"ח מלקות לדעתו אבל לענין איסור מ"מ שם איסור עליו מצד הנאת מעיו ואסור לחולה שאין בו סכנה מה"ת ולכך נקט הרמב"ם בהלכות יסה"ת רק באיסורי אכילה עירב דבר מר ובאיסורי הנאה מותר רק מלוגמא ורטי' ולא לאכול דעכ"פ יש הנאת מעיו ומה"ט אתי שפיר דברי הרמב"ם בהלכות מ"א דלא סיים דבכלאי הכרם ובב"ח חייב בהבאיש והסריח כמ"ש בשאר איסורים לפטור מטעם שלכדה"נ

ובספר חות דעת יו"ד (סי' ק"ג) דמ"מ כשהסריח והבאיש פטור מטעם אחר דכבר נפקע האיסור דילפינן מנבלה דהראוי לגר קרוי נבלה ושאינו ראוי לגר אינו קרוי נבלה ואף אם ממתקו ומתקנו אח"כ מ"מ מותר דכבר פקע ממנו איסור נבלה אבל אם אכל הנבלה שאינה ראוי' כמות שהוא בלא מיתוק ותיקון בלא"ה פטור דהוי שלכד"א לכך בב"ח וכה"כ בנפסל מאכילת אדם פרח מני' איסורא וכן פשיטא לי' לבעל שאגת ארי' (סי' ע"ה) וזה צ"ע דלא נוכל למילף מנבלה דשם לאו איסור הנאה הוא רק איסור אכילה אבל באיסורי הנאה דאף אפרן אסור כל זמן שלא נעש' מצותן ומבואר בדברי תוס' ע"ז (דף מ"ט) הא דגידולי ערלה אסור למאן דס"ל זה וזה גורם אסור וגידולי תרומה מותר מה"ת משום דערלה אסור בהנאה יש לאסור הגידולין שגם זה הנאה הוא אבל באיסור אכילה אין לאסור הגידולין שאינו אוכל האיסור עצמו עי"ש ואף בדבר שזרעו כלה מ"מ כיון דגידולין ממקור וסיבת האיסור באו מה שהוא איסור הנאה כן נמי אף בנפסל מאכילת אדם כ"ז שלא נעשה מצותן יהי' אסור שבא בגורם דאיסור הנאה וכן מבואר מדברי הרמב"ם הלכות מ"א וש"ע יו"ד (סי' רצ"ד סי"ב) דפוסק אם נטע אגוז של ערלה הפירות שיוצאים ממנו מותרים וזוז"ג מותר וסובר דפירות דאיסורא וקרקע דהתירא הוי זוז"ג ודלא כשיטת התוספות ורמב"ן ע"ז שם דסברו אגוז וקרקע שני ענינים הם ולא הוי זה וזה גורם ועי"ש ברמב"ן ור"ן וריטב"א לשיטתם באמת לרבנן מותר אף דל"ה זוז"ג הטעם משום שהוא כלה בארץ עד שלא יצמח ועי"ש תוס' ד"ה ואין ובמהר"ם לובלין [ותמהני על גליון רעק"א ז"ל שכ' ביו"ד שם דדעת התוס' לאסור דלא מקרי זוז"ג דאגוז וקרקע הפעולות שני ענינים הם מניין לו זה אף דחלקו על זה דזה לא נקרא זוז"ג מ"מ מבואר דסברו לרבנן אם נטע מותר מטעם דכבר כלה בארץ עד שלא יצמח כמבואר למעיין שם בתוס' ובמהרש"א ואם כן ודאי הלכה כרבנן בזה] ולדעתי נראה דלרבנן כיון דכבר כלה אף דבא מסיבת איסור הנאה מ"מ הבא מכחו אינו אסור ואף דל"ה זוז"ג ובאמת יש להבין הא דמבואר סוף תמורה דאפרן מותר רק מטעם דנעשה מצותן ואכ"מ בזה עכ"פ לדעת רמב"ם דרק מצד דהוי זוז"ג מותר חזינן דהבא ומסתעף מאיסור הנאה אף דכלה ונעשה עפר הי' הבא מכחו אסור רק מטעם דהוי זוז"ג מותר ובלעדי זאת נשאר באיסורו להנות ממנו ובאמת מדכ' הרמב"ם בהסריח והבאיש דפטור וכלל זה בבבא דשלכדה"נ כתב הנו"ב מהד"ק ח' יו"ד (סי' כ"ו) דסובר כר' מאיר דדוקא בסרוח מעיקרא ולא חל שם נבלה אבל אם חל כבר שם איסור נבל' אף דא"ר לגר הוי נבלה וצריך שיפסל מאכילת כלב וכמו דפוסק כן לענין טומאה. וא"כ בודאי יש לדקדק בדברי הרמב"ם למה לא כתב לחייבו בב"ח וכלאי כרם בהבאיש והסריח כיון דחייב אף שלא כדרך הנאתו אולם למ"ש א"ש דבנפסל מאכילת אדם לאו תורת אוכל עליו לחייבו בלאו אבל מ"מ אסור לאכול מטעם הנאה דמילוי כרס ומ"מ אינו לוקה ע"ז דדעת הרמב"ם דאינו לוקה על הנאה

ולפ"ז אתי שפיר הא דתריאק"ה אסור לאכול בפסח דאף דאין בו טעם לחיך ונפסל מאכילה מ"מ הנאת מעיו ומלוי כרס איכא ואתי שפיר קושיית המחנה אפרים

והנה דעת התוס' דלוקין על הנהנה מאיסור הנאה כמבואר מתוס' פסחים סוגיא דחזקיה ותוס' חולין (דף ק"כ) ועיין ש"ג פסחים פ' כ"ש ולדבריהם י"ל באמת אם אוכל איסור הנאה שלא כדרך אכיל' מ"מ חייב על הנאת מעיו ומילוי הכרס כמו שהוכחתי מדברי הרמב"ם דאסור מה"ת רק לשיטתו אינו לוקה על הנאה אבל להתוס' דבכל מין ממיני הנא' לוקה אף בכה"ג לוקה ומובן בזה דברי תוס' נזיר (דף ל"ז) סוגיא דטעם כעיקר שכתבו בהא דקאמר הנח לכותח הבבלי דלית בי' כזית בכדי אכילת פרס אי בעיני' דקא שריף ואכיל בטלה דעתו אצל כל אדם פי' רש"י דלאו אכילה היא לחייבו עליה והתוס' כתבו שם ומ"מ נראה דאי מתרמי הכי מודו דחייב ובהכי לא איירי מבואר דסברו דאם אחשבה ואכל בעיניה דחייב עליה מלקות ולכאורה תמוה הא משנה שלמה שנינו במס' יומא אכל אוכלין שאינן ראויים לאכילה כו' והשותה ציר ומורייס פטור וציר ומורייס לטבל עבידי ומש"ה פטור כיון שלא אכל דרך אכילה ובטלה דעתו אע"ג דאחשבה אצל כל אדם וא"כ אמאי חייב בכותח כשאכלה בעיני' ומצאתי ברדב"ז (ח"ג סי' תקמ"ה) שעמד על זה ולמ"ש אתי שפיר דהתוס' לשיטתם דעכ"פ לוקה על הנאה א"כ אם אכל כה"ג ניהו דהוי שלכד"א ולאו שם אכילה ע"ז לחייב מפאת אוכל איסור אבל מ"מ הנאת מעיו ומילוי כרס יש לו ולוקה ע"ז כנ"ל

ומעתה אף דסובר הרמב"ם בנזיר וכן בחלב בתערובות פחות מכזית בכדי א"פ דאינו חייב וסובר בהלכות נזיר דאינו אסור רק מדברי סופרים מ"מ זה דוקא באיסורין דאינן איסור הנאה רק איסור אכילה אבל באיסורי הנאה מודה הרמב"ם דאף דליכא כזית בכא"פ מ"מ אסור מן התורה מטעם הנאה דהא כל הטעם דמותר מה"ת אף דידענו מהלמ"ס דכזית בכא"פ דאורייתא ולא אמרינן בזה אחרי רבים להטות מ"מ כיון דחשיבות האוכל הוא בטעמו וחיך אוכל יטעם הוי כניכר האיסור דלא נתבטל וכמ"ש הרשב"א חולין (דף צ"ח) וע"כ באין בו שיעור כזית בכא"פ דמותר מה"ת הוא מטעם שכתבו המפרשים דחצי שיעור ע"י תערובות אינו אסור מה"ת ולפ"ז הוי כמו לר"ל דסובר חצי שיעור מותר מה"ת ומ"מ מודה ר"ל באיסורי הנאה דאף חצי שיעור אסור מה"ת שהרי נהנה כמבואר בירושלמי דתרומות ) פ"ו) א"כ לענין איסור הנאה אף אם יש בו רק ח"ש ע"י תערובות כיון דמ"מ נרגש הטעם ולא נתבטל רק מצד אכילת ח"ש ע"י תערובות אינו אסור מה"ת מ"מ לענין הנאה הוי שיעור שלם ואסור מה"ת ואתי שפיר שיטת הרמ"ק דלענין בל ירא' אע"ג דליכא בתערובות כזית בכא"פ אף דאינו חייב מלקות מטעם דאינו אוכל שיעור שלם וגם מצד אכילת ח"ש ליכא איסור תורה הואיל דהוא ע"י תערובות אבל מ"מ אסור מה"ת לאכול מצד איסור הנאה דעכ"פ נהנה במילוי כרס והנאת מעיו הוי הנאה לכך עובר נמי בב"י רק על