אמרי בינה אורח חיים פו

דמים מעליא חייב לשלם ולא פטרינן ליה בשביל זה דמה איכפת ליה בחיובו של הגזלן שהי' חייב בד"ש ויש עוד בזה אריכות דברים ויבואר אי"ה בח"מ דיני דיינים] וכיון דהשורף עכ"פ גרם לו שישלם וחייב בד"ש שפיר רשאי הגזלן לקבל דמי החמץ כיון דהשורף חייב לשלם דהוי ככיס מלא מעות והגזלן מקבלו בשביל חיובו דחייב בד"ש דגרם לו לשלם דמי' מעליא להנגזל ואין זה אצלו חלופי חמץ לכך רשאי לקבלו

וכן יש לומר בהא דמבואר ב"ק (דף ק"ה) בגזל חמץ ועבר עליו הפסח ונשבע עליו דאמרינן בש"ס כיון דאי מגנב או מתבד חייב לשלם ממונא קא כפר לי' וחייב בקרבן וכ' שם הרא"ש ולא מיכפר לי' עד דמשלם ליה דמי חמץ מעלי' ואמאי יהי' רשאי להנגזל לקבל דמי חמץ מעליא כיון דמה"ד הוא חמצו רק הואיל דכפר בו ונשבע לא מכפר לי' עד דמשלם דמי חמץ מעליא א"כ מקבל חלופי חמץ האסור ולמ"ש אתי שפיר כיון דאף בלא נשבע עליו אף דיכול לומר לו הש"ל מ"מ בד"ש חייב לשלם דגרם לו ע"י גזלת החמץ בזמן ההיתר שיהי' נאסר א"כ כיון דרוצ' בכפרה על שבועתו דממונא קא כפר ליה חידש הרא"ש דאין לו כפרה עד אם ישלם כל חיוביו אף מה שחייב בד"ש ואין קרבן בלא קרן וחייב לשלם דמים מעליא והנגזל רשאי לקבלו בעד החיוב שחייב לו בד"ש

ובזה יש ליישב קושית היש"ש ב"ק שם ) סי' מ"ה) ובמל"מ ) פ"ג מגזילה) דלדברי הרא"ש מאי מספקא לי' לרבא ב"ק (דף ק"י) כהנים בגזל הגר אי יורשים הוו או מקבלי מתנה ונ"מ בגזל חמץ ועבר עליו הפסח אי יורשין הוו היינו האי דירתי מירית ואי מקבלי מתנ' הוו מתנה קאמר רחמנא דניתיב להו והא לא קא יהיב להו מידי דעפרא בעלמא הוא והא בגזל הגר דחייב לכהנים הוא אחר שנשבע להגר והוד' ואח"כ מת הגר ובהא לכ"ע אינו יכול לומר הש"ל דהא לא מיכפר לי' עד דמשלם לי' ממון בעד החמץ ולמ"ש י"ל דהא ודאי בעד החמץ אינו חייב לשלם להגר כשהודה בחייו דאסור לו לקבל חלופי חמץ רק כפרה לית לי' להגזלן ולא מקבלין הקרבן לכפר עד דמסלק ממנו כל חיוביו הנצמח מגזילה הזאת וכל זמן שנשאר איזה חיוב אף שהוא בד"ש לא מיכפר ליה העון שנשבע לשקר על עביר' זו ואף דחיוב בד"ש בא עליו מקודם שנשבע מ"מ כיון דעל ממון זה נשבע וצריך כפרה צריך שיסלק מעליו כל חיוביו שיש לו מן ממון זה וכיון דחייב בד"ש לא מיכפר ליה עד דמשלם דמים מעלי' וזהו דוקא אם הי' הגר בחייו אבל אחר שמת נפקע ממנו החיוב של ד"ש כיון דאין לו יורשים והוי כאילו נמחל החיוב של ד"ש ואינו צריך שוב לסלק ממון מעליא כיון דלא נשאר רק החיוב ממון עם הקרבן הבא בסיבת שבועתו שנשבע בשקר שפיר אי יורשין הן האי דירתי מוריש ואף דודאי ביורשין ממש ירתי כל מה שהיה חייב לאביהן הן החיוב דלציד"ש הן החיוב דגרם ובא בסיבת השבועה מ"מ בגר לא ירתי החיוב הקדום אל השבועה אשר נתחייב בדיני שמים רק מה דכפר בשבועתו ושפיר יכול לומר הרי שלך לפניך אי לאו דמקבלי מתנה הוו ומתנה קאמר רחמנא דניתיב להו

ולמ"ש בביאור דברי הרא"ש דעיקר מה דצריך לשלם ממון מעלייא הוא משום חיוב דלציד"ש דרמיא עליו ולא מקבלין קרבנו לכפרה עד דמסלק כל חיוביו י"ל דהב"ד לא נחתי לנכסי לגבות דמים מעליא רק דמעכב הכפר' בלבד ומיושב מה דעמד המל"מ שם על הטור ח"מ דלא הביא הדין דגזל חמץ ונשבע דחייב לשלם דמים מעליא שחידש הרא"ש ז"ל ולהנ"ל כיון דכל הטעם הוא דמעכב הכפר' ולא מקבלין הקרבן עד דמשלם דמים מעלי' כדי שלא ישאר דבר חוצץ עוד חיובו שחייב בד"ש בשביל שגרם לו היזק א"כ עכשיו דליכא כפרת קרבן בעוה"ר ליכא נ"מ ואי דחייב ממון מעליא לכפרה הא בלא"ה אף אם לא נשבע חייב לצאת יד"ש על הגרמת ההיזק

סי' ז. כתב הרמב"ם (פ' ד' מחו"מ) תערובת חמץ עוברין עלי' משום ב"י ובי"מ כגון המורייס וכותח הבבלי ושכר המדי וכל כיוצא באלו מדברים הנאכלים אבל דבר שיש בו תערובת חמץ ואינו ראוי לאכילה הרי זה מותר לקיימו בפסח ובמ"מ דהוא כפי' רש"י ואלו עוברין היינו בב"י וכבר נתבאר מדבריו בפ"א שאין בתערובת חמץ לאו באכילתו אא"כ אכל כזית חמץ בכדי אכילת פרס ובודאי לדבריו הוא הדין דאינו עובר עליו אא"כ ביש בו כזית בכדי א"פ ויש מן הגאונים שאפילו בפחות מכן עוברים עליו וגם ראיתי מי שמפרש דברי רבינו כך שאע"פ שאינו עובר באכילתו חייב בביעורו שהרי יש כזית חמץ שם ואע"פ שמעורב בכמה זיתים עובר הוא על קיומו כך פירש הרב רמ"כ והמג"א (ריש סי' תמ"ב) פסק כדעת זה וכתב ונ"ל דאם נתערב מין במינו כגון קמח בקמח אז אם נתבטל ברוב אינו עובר עליו דהא מה"ת מותר לאכלו לכתחילה ומכ"ש דשרי להשהותו מדאורייתא אבל במין בא"מ אע"ג דכי ליכא כזית בכא"פ לא לקי על אכילתו היינו משום שאינו מצטרף הכזית כיון שאינו אוכל אותו בב"א אבל חייב לבערו שהוא מצורף ממיל' והדברים צריכים ביאור למה לענין ב"י עובר בליכא בו כזית בכא"פ. והמקו"ח כתב טעם פלוגתתן דס"ל כשיטת הר"ן דבטעמו וממשו אפילו ביותר מכא"פ יש בו איסור חצי שיעור אלמא דלא נתבטל מש"ה חייב בב"י. אבל לדעת רמב"ם דפוסק בהלכות נזיר דבליכא כבא"פ אף איסו' דאורייתא ליכא אלמא דנתבטל האיסור כשא"ב כבא"פ מש"ה אף לענין ב"י אינו עובר. וא"כ צריך להבין ביותר דעת רמ"כ בדעת הרמב"ם כיון דלית בו איסור תורה באכילתו וגם בהלכות מ"א מבואר דעתו דבלית בי' כבא"פ נתבטל ולמה לענין ב"י יתחייב

עוד מבואר שם ברמב"ם (ה' י"ב) דבר שנתערב בו חמץ ואינו מאכל לאדם כלל או שאינו מאכל כל אדם כגון התריאק' וכיוצא בו אע"פ שמותר לקיימו אסור לאכלו עד אחר הפסח ואע"פ שא"ב מן החמץ אלא כ"ש ה"ז אסור לאכלו ועמד ע"ז בס' מחנה אפרים דנראה מתוך דבריו דאיירי אפילו בחולה דהא סתמא לזה קאי וא"כ קשה הא כתב בהל' יסוה"ת דכל איסורין מותרין לחולה שלא כדרך הנאתן כגון שעירב דבר מר עם דברים האסורים ה"ז מותר כיון שאין החיך נהנה ממנו א"כ בתריאק' נמי הא אין החיך נהנה ממנו כנודע. ולכאורה י"ל בפשיט' למ"ש לדין בצל"ח פסחים (דף כ"ד) דהא דאין לוקין רק כדרך הנאתן הוא שכאשר האיסור עתה לפנינו צריך שיאכל כדרך הנאתן ודה"נ לא מיקרי אלא הנאה היותר חשובה שבידו להנות ממנו כפי שהוא עכשיו לכך האוכל חלב חי פטור שהרי הי' בידו לבשלו שהוא יותר טוב וכן הניח חלב של שור הנסקל ע"ג מכתו שהרי היה בידו למשוח עורות אבל משק' היוצא מן איסור וכבר נעשה משקה לפי מה שהוא עתה הנאה היותר חשובה הוא השתיה ומקרי כדרך הנאתן והא דאם ערב דבר מר חשוב אכילה שלא כדרך הנאתו היינו כיון שהוא מר ונתקלקל מלאכול שוב אינו עומד לאכילה רק לשאר דברים ומקרי אכילה שלכדה"נ ואם עירב דבר מר באיסור הנאה שוב אינו עומד לאכילה רק לשאר הנאות שוב חייב מלקות על שאר הנאות ועל אכיל' פטור ובזה יש לישב מה שעמד הפנ"י בהא דמבואר בפוסקים באפה פת בחמץ דאסור הא הוי שלכדה"נ ובש"ס קאמר בקש של כלאי הכרם דזה הוי כדה"נ ולהנ"ל י"ל דלאחר שנתחרך הפת ונתקלקל אינו ראוי עוד לאכילה ושוב אינו עומד לדבר אחר רק להנאה הזאת והוי כדרך הנאתו אמנם מדברי תוס' פסחים (דף כ"ח) שכ' דרבנן דמתני' אף מפרר וזורה לרוח סברי כרבנן דע"ז דאמרו אף אף היא נעשית זבל רק בחמץ דכתיב לא יאכל ואינו אסור אלא כדרך הנאה וכה"ג לאו דרך הנאה הוא ובע"ז דלא כתי' אכילה אסור אף שלא כדה"נ ויקשה הא כיון שנתקלקל שוב אינו ראוי ועומד לדבר אחר רק לזבל והוי שוב כדרך הנאה

אך י"ל דהא כבר עמד שם הפנ"י על קושית התוס' דבלא"ה אתי שפיר דאימתי נעשית זבל לאחר הפסח ואז י"ל דסבר כר"ש דלאחה"פ מותר בהנאה וא"כ י"ל ודאי התוס' מודים דכשנעשה זבל וכבר נתקלקל ואינו עומד לדבר אחר אז הוי כדרך הנאתו וכמ"ש הצל"ח רק עכ"פ עכשיו בפסח כשמפררו וזורה לרוח מעותד להעשות זבל והוי כמכין לו שיהנה אח"כ מאיסור הנאה והוי כאילו נהנה עכשיו במה שהכין לו לזבל לכך כתבו דממנ"פ מותר אי אזלית בתר השתא הא עכשיו עומד לחשיבות יותר והוי לזבל שלכדה"נ ולאחר שיתקלקל ואז לא יהי' ראוי לדבר אחר הא זה לא יהי' רק אחה"פ ואז מותר להנות ומיושב בזה קושית השער המלך דמשמע מדברי תוס' שם דשלכדה"נ אף לכתחלה שרי ואיך יפרשו המתני' דלא יסיק בו תנור וכרים הרי מבואר משם דעכ"פ אסור לכתחל' שלכדה"נ ועוד הקשה השעה"מ הא דפריך הש"ס ריש פ' כ"ש פשיטא הא טובא אשמועינן מתניתין דעכ"פ שלכדה"נ אסור מדרבנן. עוד הקשה השעה"מ שם הלכות יסודי התורה למה דמשמע מדברי תוס' פסחים (דף כ"ה) ד"ה שאני היכל ופירש"י שאין זה דרך הנאתו וכ' תוס' דהא דאסור לישב תחת צל אשרה משום דאשרה לצל עשויה והוי דרך הנאתו ועוד דבע"ז לא כתיב אכילה מבואר לתירוץ ה"א דאף בע"ז מותר שלכדה"נ רק צל אשרה הואיל דעומד לכך אסור ויקשה ממתני' דע"ז דאמרו לו אף היא נעשה זבל ומגדל צמחים ואמאי אסרו זוז"ג כיון דליכא גורם איסור דהוי שלכדה"נ ולמ"ש אתי שפיר הכל דכיון דמסיק בהחמץ ונעש' שרוף אינו עומד לחשיבות אחר רק להנות מגחלתן והוי כדרך הנאתן ולכך פריך בש"ס פשיטא דלא יסיק דאף דהשתא הוא שלכדה"נ מ"מ אח"כ יהנה כדה"נ וכן שפיר אמרו לו לר' יוסי אף היא נעשה זבל כיון דאח"כ כשבסוף יתקלקל אז לא יעמוד שוב לדבר אחר ואז יהנה ממנו כדה"נ ולפי זה שפיר אסור בפסח התריאק"ה שעומד עכשיו אחר התערובות לאכול לחולים והוי כדרך הנאתן

אולם מדברי רש"י ותוס' פסחים דף כ"ד) מבואר דלא כדברי הצל"ח בזה וכמ"ש בעצמו שם וגם מדכתבו התוס' הא דאכל ציפור בכ"ש בחיה הא הוי שלא כדרך אכילה וכ' סתם עוף רך וחזייא לאומצא חשיב דרך הנאה מבואר אף דיותר טוב לאכול מבושל מ"מ לא תליא דוקא בזה אם עומד לדבר יותר חשיבות או לא רק שיאכל כדרך אכילה והדרא קושית המח"א לדוכתה

ונראה דהנה זה לשון הרמב"ם (פ"ה מיסה"ת) בד"א שאין מתרפאין בשאר איסורים אלא במקום סכנה בזמן שהוא דרך הנאתן כגון שמאכילין את החולה שקצים ורמשים או חמץ בפסח או שמאכילין אותו ביוה"כ אבל שלא דרך הנאתן כגון שעושין לו רטיה או מלוגמא מחמץ או מערל' או שמשקין אותו דברים שיש בו מר מעורב עם איסורי מאכל שהרי אין בהן הנאה לחיך הרי זה מותר ואפי' שלא במקום סכנ'