אמרי בינה אורח חיים פד

אולם להנ"ל יש לחלק בין חיוב דקדשים שחייב באחריותן היינו חוב של קרקפתי דגברי ובזה מסלק חיובו דאף באיתי' בעינ' כממון דמי משום דיש לו זכות לסלק חיובו בממון זה לבין היכא דליכא חיוב על קרקפתי דגברי רק אם יאבד יתחייב לשלם בזה צריך לרבות מלא ימצא וכן יש להוכיח מדברי רש"י ב"מ (דף נ"ו) לענין דין אונאה דכת' דאיירי בהוממה וכממון דמי רק מטעם אחריות ואף דכבר נתחייב באחרת מ"מ יכול למפטר נפשי' בשה כמבואר בב"ק (דף ע"ח) ואם מכר הגזבר ונתאנה אף שדמי המכר הגיע לכדי שה וכבר מפטרי הבעלים ובכל זה לר"ש יש בו דין אונאה הרי אף דאיתא בעיניה אמרינן גול"מ כממון דמי לר"ש

עוד יש מקום לומר בהא דהקדש דאינו חייב לבער אף דחייב בפשיעה להסוברים כן דבשלמא בשאר פקדון אף דנפקע אחריותו דכעת אינו שוה מ"מ כיון דחייב את עצמו הוי גול"מ אבל בחמץ של הקדש אם נאמר דהגזבר עובר עליו מטעם קבלת אחריות א"כ יהי' אסור לכל אחה"פ כמ"ש המג"א דאף פקדון דנכרי מ"מ אם הוא באחריות הישראל אסור לאחה"פ כחמצו של ישראל ודלא כמ"ש הח"י וכמו שהביאו כולם מדברי הרמב"ם שכתב כן להדיא וכן נראה מבואר מדברי הרי"ף פ' כ"ש שכ' הלכך חמץ של נכרי דלא עבר עליו בב"י ובי"מ מותר אפילו באכילה מבואר במקום דישראל עובר אסור ועי"ש בפי' המשניות וכיון דעל ידי חיוב אחריות יהי' אסור לאחה"פ אנן סהדי דרחמנא פטרו מפשיע' ודעת שכינה איכא למפטר מחיוב שמירה כיון דע"י זה יצטרך לבער ואם לא יבער יהי' נאסר אחה"פ לכך אנן סהדי דדעת שכינה הוא לפטרו מן פשיעה ושלא יעבור עליו בב"י ובי"מ ויהי' מותר אחה"פ ועוד י"ל למה שכתב הר"ן ריש פסחים דכל מה דאסרה התורה חמץ בב"י ובי"מ הוא משום דלמא אתי למיכל מניה ולכאורה צריך ביאור א"כ חמצו של נכרי המופקד אצל ישראל דאינו חייב לבער אם לא קבל עליו אחריות אמאי לא ניחוש דילמא אתי למיכל וע"כ כיון דגילתה התורה לא יראה לך אבל אתה רואה של אחרים לא חששה התורה לדילמא אתי למיכל מניה א"כ אמאי עובר ע"י קבלת אחריות כיון דבהכרח גלי התורה דעל שאינו שלו לא חיישינן לדילמ' אתי למיכל וע"כ צריך לומר דגם זה גזה"כ בקבל עליו אחריות דחשיב קצת כשלו לענין אחריות שייך יותר לדלמא אתי למיכל א"כ בחמץ של הקדש דמבדל בדיל מני' י"ל דלא חיישינן לדלמא אתי למיכל כמבואר בש"ס לכך י"ל אף בקבל עליו אחריות אינו עובר כיון דלא שייך דלמא אתי למיכל מניה דמבדל בדיל מני' אולם באמת דברי הר"ן צ"ע מצד כו"כ דקדוקים דאי אפשר לומר טעמא דקרא רק גזה"כ הוא

אם מכר חמצו לגוי קודם פסח על תנאי שיחזירנו לו לאחה"פ להמבאו' מדברי רמב"ם שהוא לשון הש"ע (סי' תמ"ח) אבל לא ימכר לו ולא יתן על תנאי ואם עשה כן ה"ז עובר על ב"י ובי"מ משמ' דמדאוריי' עובר וממילא אסור אחה"פ וכ' המ"מ שזה כפי דעתו שהמפקיד חמצו ביד גוי עובר בלאו וממילא גם מתנה ע"מ להחזיר אחה"פ דל"מ אסור מה"ת ובמג"א שם הביא דברי רדב"ז דכ"ז שהתנאי תלוי הוי כפקדון ואם נתקיים התנאי אעפ"י שנמצא שלמפרע לא הי' פקדון רק חמצו של גוי, מ"מ קודם קיום התנאי כבר עבר עליו הישראל ולא יועיל קיום התנאי לבטל הלאו שכבר עבר והמ"א כ' למ"ש (סי' תמ"א) בנכרי שהלו' לישראל על חמצו דאם אמר מעכשיו יהי' שלו אם לא יפרע לו לאחה"פ דמותר דשם מחוסר ממון ול"א הואיל אבל הכא אמרינן הואיל ואם לא יקיים התנאי הי' עובר השתא נמי עובר אולם כ' דל"ד להואיל דדוקא דבר שביד ישראל אמרינן הואיל אבל הכא אי בעי הגוי מקיים התנאי והוי מתנתו מתנה ואין החמץ ברשות ישראל בפסח ומ"ש דכ"ז שהתנאי תלוי הוי כפקדון לא משמע כן גבי משכון (סי' תמ"א) ובס' מקו"ח כ' בכונתו למ"ש הטו"ז שם (סק"ג) דבגוי שאמר לישראל אם לא אפרע לך יהי' שלך מעכשיו עובר בב"י ולמד מק"ו מאחריות כיון דיש ספק בענין שאפשר שיהי' שלו לגמרי וע"כ הא דישראל שאמר לגוי מעכשיו דאינו עובר אף שיש כ"כ ספק בענין שאפשר שיהי' שלו לגמרי דתנאי התלוי ביד ישראל אמרינן שבודאי ישראל לא יעשה כן אבל בדבר התלוי ביד הגוי ואפשר שיהי' של ישראל עובר. וא"ש במעמלה"ח כיון דתלוי ביד גוי א"ל יחזור יהי' למפרע ש"י עובר אולם המעיין ברדב"ז יראה דעיקר דבריו ע"ד הרמב"ם נאמרים דכ"ז שהתנאי תלוי הוי כפקדון וכ' דכן יש לדקדק מדברי הרמב"ם בישראל שהרהין חמצו ע"ש בלשונות הרמב"ם (סי' מ"ג) ולא אתי עלה לחלק בין תנאי התלוי ביד ישראל לקיימו א"ל וכיון דאנן פסקינן בנכרי שהלוה לישראל דלא כדעת הרמב"ם דסובר דצריך שיגיע זמנו קודם הפסח רק במעכשיו סגי דאינו עובר כן נמי במתנ' עמלה"ח ואף דיש לחלק בין תנאי התלוי ביד ישראל או התלוי ביד גוי מ"מ דעת המג"א וכונתו על הא דמבואר (סי' תמ"א) בישראל שהלוה לנכרי וסובר שם המג"א (ס"ק ה') דבפסח אין הישראל מחוייב לבערו דעדיין הוא ברשות הגוי דשמא יפדנו ודלא כדעת הט"ז ול"א כיון דאין ביד הישראל שלא יהיה שלו ודלמא לא יפדנו הגוי ויהי' למפרע ש"י ובכ"ז א"ח לבערו אף די"ל לאוקמי על החזק' שלא יעשה הגוי מעש' ולא ישלם כמבואר בפוסקים ח"מ (סי' רמ"א) ואה"ע (סי' ל"ח) לחלק בין תנאי דקום ועשה לתנאי דשב ואל תעשה דבקו"ע צריך להביא ראיה שקיים התנאי דמוקמינן על החזקה דלא עשה מעשה וה"נ הי' לנו לומר דמסתמא לא יקיים הגוי התנאי ומ"מ א"ח לבער כיון דעכ"פ עכשיו עדיין לא נתברר ועי"ש במקו"ח שכ' בטעם הדבר כיון דביד ישראל לומר אחר כך הרני כאילו התקבלתי ולמחול החיוב והכי נמי במעמל"הח בידו למחול התנאי ולומר הרני כאילו התקבלתי ומה"ט לא חיישינן נמי דילמ' יאבד או יגנב אצל הגוי ולא יתקיים התנאי כיון דבידו לומר הרני כאילו התקבלתי ובס' חמדת שלמה או"ח (סי' י"ב) כתב בישראל שהלוה אף אם מצי לומר מחולים מ"מ כיון דבלא שום מעשה יהי' ממילא שלו אין לך גול"מ גדול מזה וי"ל דדעת המג"א דעכ"פ כיון דעכשיו לא נתברר ואינו מיוחד לו שהוא של ישראל דדילמא יפדנו הגוי אינו עובר מספק כיון דלא קרינן בי' לך המיוחד לך רק בחמץ גלי לן קרא דאף גול"מ עובר מדכתיב לא ימצא וזה דוקא במה שאינו בידו שלא יהי' שלו וגורם לממון אבל כיון דבידו לומר מחולין לך ושלא יהיה שלו שוב אם נאמר דמ"מ הוי גול"מ כיון דיכול להיות שלו בלא שום מעשה הוי כמו גורם דגורם דאינו עובר וממילא ק"ו היכא דאינו ברשות ישראל ונותן להגוי במתנה עמלה"ח דאינו עובר והמעיין ברדב"ז יראה דעיקר סברתו דתוך זמנו הוי כפקדון והביא ראיה מדברי הרמב"ם בנכרי שהלוה לישראל דצריך שיגיע זמנו קודם פסח וכיון דכל הפוסקים חולקים בזה על הרמב"ם ממילא היכא דנותן מתנה עמלה"ח כשמקיים הנכרי התנאי אחר הפסח מותר החמץ

עוד כתב המג"א אפילו לדברי רדב"ז דוקא כשתולה המתנה בחזרה שאמר ע"מ אבל אם אמר הרני נותן לך ותחזירנה לי נמצא שאין המתנה תלוי בהחזרה שאף אם לא יחזירנה לו הוי מתנה פשיטא דשרי מדינא רק משום חומרא דחמץ והח"י תמה עליו דהא מבואר יו"ד (סי' ש"ה) באם אמר הילך חמשה סלעים ותחזור לי דאין בנו פדוי. והמפרשי' אחזו שער לומר שדברי המ"א א"ש ע"פ דברי הט"ז וש"ך שם דדוקא אם אמר שיחזירנו לו מיד לכך אין בנו פדוי אבל כאן אומר על אחה"פ שיחזירנו לו וכ"כ הדגול מרבבה. אולם באמת דברי הרמ"א שם ביו"ד נובעים מתשובת רשב"א והמעיין בדבריו יראה דרק היכא דנותן על תנאי חזר' דתנאי מילתא אחרית' היא דהוי כמו תנאי בד"א ומה"ט יוצ' באתרוג במתנה על מנת להחזיר דהוי קנין עולם רק מצד תנאי צריך שיחזור ויקנה לו אבל כשחוזר ממילא ל"ה נתינה וע"ש בביאורי הגר"א ז"ל שביאר כן דעת הרמ"א שם דאף אם אומר שיחזירנו לו אחר זמן ג"כ אין בנו פדוי וא"כ אמאי מהני כאן לגבי חמץ. ברם י"ל דדעת המ"א הוא כשאומר שיחזירנו לו אחר הפסח הכונה שיחזור ויקנה לו בהקנאה ומצד חיוב אתי עלה היינו שהנכרי התחייב שיחזירנו לו בהקנאה רק אף דבדרך תנאי אסור כיון דתלוי ועומד בימי הפסח דדילמא לא יקיים התנאי ויתבטל המתנה למפרע ובכל תנאים שבעולם אין כופין לקיים התנאי משא"כ אם אינו תלוי המתנה בתנאי רק בבירור מצד חיוב לא יתבטל המתנה לעולם וזה א"ש לגבי חמץ אבל לגבי פדיון הבן במה יתחייב הכהן להחזיר כיון דמקבל הה"ס לשם פדיון אין הכסף יכול לעשות חיוב שיחזירנו לו וע"כ דמשייר לו שיחזרנו לו שלא בתורת חיוב להקנות בהחזרה לכך אינו פדוי דבעינן נתינה מעליא בלא שום שיור. אולם יש לגמגם הא ודאי הגוי אינו מקבל אחריות אף אם יאבד שיתחייב להחזיר דמיו רק אם יהי' בעין א"כ להמבואר בקצוה"ח (סי' ר"ג) משם מהרי"ט דחיוב שאינו באחריות וחיוב הגוף רק להעמיד אותו דבר אם יהי' בעין ל"מ דהוי רק קנין ממש א"כ שוב הוי חמצו של ישראל תוה"פ ואף במעמלה"ח ג"כ יקשה הא מ"מ הוי גול"מ דיצטרך הנכרי להחזיר אחר הפסח לא גרע מגול"מ וצריך לומר כיון דעדיין לא זכה רק חיוב התנאי מוטל על הגוי ל"ה רק גול"מ ולא איכפת לן כשאינו בביתו של ישראל וכן כ' בס' מח"א הלכות מ"א וזה א"ש כשהוא דרך תנאי לבד אבל אם נאמר דחייב להחזיר בחיוב גמור וכיון דאינו חייב בדמיהן באחריות רק אם הוא בעין ל"מ בתורת חיוב גמור והוי קנין ממש דמעכשיו הוא של ישראל ממש ועובר אף אם אינו ברשותו ועיין קצוה"ח (סי' רמ"א) מה שהוליד חדשות דהיכא דלא הותנה כדיני תנאי אף דמעשה קיים מ"מ מטעם שכירות חייב לקיים התנאי וכ' דבאתרוג לכך אינו יוצא כיון דאינו יכול לסלק בדמיו אמרינן למפרע גובה וה"נ דכוותי' לגבי חמץ ואף דבכ"מ מטעם שכירות אינו חייב גוף החפץ דל"ה אלא דמים וכסף אינו קונה כמבואר מדברי ראשונים ר"פ השוכר את הפועל וח"מ (סי' של"ב) ע"כ צ"ל דע"י חפץ עדיף כמו דמוכח מדברי נ"י פ' הזהב וכאשר ביאר על נכון הקצוה"ח (סיר"ד סק"ד) דפירי מחייב את הפירות. אולם ד' הקצוה"ח (סי' ר"ג) דחיוב בלא אחריות ל"מ אינן נראין לדינא וכמ"ש הנתיבות שם ובמ"א הארכתי והבאתי ראי' ברורה מדברי ראשונים ר"פ הכותב מובא ברמ"א אה"ע (סוף סי' צ"ב) דאף דל"מ תנאי וסלק הבעל מירושת אשתו אחר הנשואין מ"מ אם מחייב א"ע להחזיר ליורשיה מה שיירש ממנה צריך לקיים ושם ודאי הוי חיוב בלא אחריות ואכ"מ בזה

עוד יש מקום לומר בדברי המג"א דאף מתנה בשיור סגי לגבי חמץ ואינו דומה לאתרוג דל"מ כמו שכתבתי בזה בהגהותי בד"ח דיני מתנה (ס"א) ולעיל (סי' ח' דף ז') דשם צריך שלא ישייר לעצמו שום דבר דאל"כ הוי אתרוג של שותפין דא"י וכיון דע"כ צריך שלא ישייר לו