אמרי בינה אורח חיים פא

ביתו קרינן בי' ועדיף עוד יותר מאם מונח בר"ה דשם עכ"פ אינו ביתו כלל ובכ"ז קרינן ביתו. ובאמת המעיין בדברי רמב"ן יראה דלא ממעטינן מבתיכם רק פקדון ביד גוי אבל פקדון ביד ישראל לא דדקדק אם הפקדנו ביד גוי בבית שלו ואי בלא קבל עליו אחריות כלל למה נקט דוקא ביד גוי אלא ודאי משמע כיון דעכ"פ צריך שיקבל עליו אחריות קצת כדי שלא נאמר שרשותו דנפקד נקנ' להמפקיד בהתחלת המלאכ' דהשימוש וכשקבל עליו אחריות עושה השימור לצורך עצמו שלא יתחייב בזה לא נקנ' הרשות להנפקד ולכך נקט ביד גוי בבית שלו אולם הא דעת רמב"ן דאינו חייב לבער ע"י אחריות פשיעה בלבד א"כ למה נקט דוקא ביד גוי הא מה"ת אף ביד ישראל אינו עובר ונרא' דמבתיכם לא ממעטינן בית ישראל דבכל מקום שהוא קרינן בתיכם רק בית גוי דוקא ולפי זה ודאי נראה דלא סגי במוציא מרשותו לרה"ר דלא ממעטינן רק בית גוי וכשקבל עכ"פ אחריות דלא נקנה הרשות להמפקיד וכנ"ל ובזה מיושב כל הערותיו של הפ"מ ובעל שא"ר ודברי הב"י נכונים שהסיב דברי הר"ן והרמב"ן לדברי הטור דלכולם שפה אחת דבעינן שהנפקד יקבל עליו אחריות דאל"כ הוי ביתו דמפקיד והא דכ' הר"ן דיחד לו בית שרי אף בקבל עליו אחריות דהוי על חמצו של גוי בביתו של גוי דשרי שאפי' חמצו של ישראל שהוא ברשות גוי אינו עובר אף דשם צריך קבלת אחריות ובחמצו של נכרי ויחד לו בית איירי דהאחריות על ישראל כונתו דהא דצריך באחריות בשל ישראל בבית גוי לא דאזלינן בתר קבלת אחריות דודאי קבלת אחריות אינו מוציא גוף הממון מן הבעלים רק זאת הוא הגורם שלא למחשב הרשות של הגוי לרשות ישראל כיון דאינו משתמר בשביל ישראל להיות בהתחלת מלאכה רק בשביל עצמו שלא יאבד ואינו קונה הישראל את הרשות למחשב בתיכם וממעטינן כזאת מדכתיב בתיכם ויותר מסתבר למעט היכ' דגוף החמץ אינו של ישראל רק דקבלת אחריו' גורם שיעבור עליו שזה דוקא בלא יחד לו בית אבל ביחד לו הבית אינו עובר אף מדרבנן אף דהא לא נקנה להגוי רשותו מ"מ הא מבואר ברמב"ן על התורה דזה נלמד מן היקש בתים וגבולין דמה בגבולין מות' מדכתי' לך שלך אי אתה רוא' אבל אתה רואה של אחרים אף בבתים נמי מותר ועדיף לי' זה דאף מדרבנן אינו עובר וע"כ דסובר דזה גזירת הכתוב וק"ו עוד משלו שמונח ברשות אחרים ומה שהוכיח הר"ן דעובר עכ"פ מדרבנן בשלו שהוא בפקדון ביד גוי מנכרי שהלו' לישראל על חמצו ושם איירי בלא קבל עליו אחריות למ"ש אינו ראי' דשם י"ל דלא שייך לומר שהשאיל לו ביתו לשמירת ממונו כיון דהלוה עליו ונתן עיניו על המשכון אף דאינו על אחריותו מ"מ רוצה שישתמר ושלא יאבד כדי שיהי' בטוח מעותיו וא"כ משתמר לצרכו ולא נקנה הרשות להישראל על ידי השימוש דשימור כיון דלצורך עצמו משמרו וכמו בקבל אחריות דסברו הואיל דמשמרו לצורך עצמו שלא יתחייב לשלם לא הוי כהתחלת השימוש בשביל הישראל כן נמי במשכון אף שאינו באחריותו מ"מ אין הרשות משומר בשביל הישראל לבד רק בשביל עצמו ג"כ ולא הוי ביתו ורשותו דישראל ואמאי עובר א"ו דמדרבנן עכ"פ עובר והא דיחד לו בית טפי שרי אף דקבל אחריות ובמה נקנה לו הרשות להגוי כיון דהשמירה הוא לתועלת הישראל י"ל כיון דמ"מ גוף החמץ הוא של הגוי ורוצ' יותר בהחמץ בעינ' מן האחריות מקנ' לו הישראל רשותו ואינו חפץ בזה שיקרא ביתו ורשותו בשביל אחריות השמירה ולפ"ז הי' מקום לומר דאף בלא קבל הגוי הב' מן הישראל הנפקד רק אחריות מפשיעה ג"כ שרי דאף דלא קי"ל כדעת הגאונים מ"מ כיוון דגוף החמץ אינו שלו רק דקבל עליו אחריות הוי שוב כחמצו של גוי בביתו של גוי ולא מצינו דאסרו בזה מדרבנן ואף דלא קי"ל כר"ת ויחד בית לא סגי היינו כיון דמ"מ הוא בביתו דישראל אבל כשהוציא מרשותו והשימוש מן רשותו של הגוי שמונח אצלו הפקדון לא נקנה להמפקיד הישראל כיון דמשתמש לצורך הגוי וגם גוף החמץ אינו שלו י"ל דלכ"ע מותר

וראיתי בס' מחנה אפרים הל' מאכלות אסורות (פ"ח) שכתב דאף בלא קבלת אחריות מותר כיון דאינו מצוי בידו וכ"ש כשקבל עליו הגוי הב' אחריות וכ' דהכי דייק לישנא דרבא דא"ל בעירו חמירא דבני חילא מבתייכו משמע שלא חייבם אלא לבערם מביתם עי"ש דהעל' דאף לדעת רש"י דיחד ל"מ בקבלת אחריות הוא משום דשכירות לא קנייא ובביתו של ישראל עומד משא"כ בפקדון אולם מדברי האלפסי נראה דשוין הן וכמו דלגבי חמצו דנכרי ס"ל דל"מ יחד לו בית מדלא הביא כלל הדין דיחד לו בית וכמ"ש הראשונים בדעתו ובתשובת רשב"א כן נמי אף בהפקידו אח"כ בבית הנכרי ל"מ דהביא דברי רבא על הא דאמר אי קביל עלי' אחריות אסור דהו"ל כדידי' כדאמר להו בעירו חמירא דבני חילא כיון דאילו מגנב או מתבר ברשותייכו קאי ובעיתו לשלומי כדידכו דמי מבואר דהוי ממש כמו שלו דל"מ אם מפקיד לרשות אחרים ולכן השמיט תיבת מבתיכם וכן דעת הח"י דיחד בית לא מהני רק תיכף ומיד שהפקידו בידו ולא כשכבר קבל בפקדון דהוי כדידי' שהפקידו ביד גוי וראיתי בפ"ח שהביא דברי הב"ח דאם קבל אחריות ולא יחד מקום אלא קבלו ממנו בסתם אינו מועיל הפסק מחיצה י"ט לד"ה דשמא הגוי לא חפץ שיהי' מונח חמצו אלא ברשות ישראל וא"כ לא זכה הגוי באותו זוית וחזרה לישראל כמו בנותן מתנה ואמר המקבל א"ר בם דל"ק וחזר להנותן והפ"ח כתב דשאני הכא דאפקי' רחמנא בלשון לא ימצא שמצוי בידך יצא זה שאינו מצוי בידו ולכאור' משמע כן מדברי הרא"ש דדעתו גם כן כר"ת דיחד לו בית מהני אף בקבל עליו אחריות לכן כתב בהא דבעירו חמירא דבני חיל' מבתייכו ומשמע אף דקבלו מקודם סתם בלא יחד להם בית סגי גם אח"כ בהוצא' מרשות אולם מ"מ אינו מבואר דיחד מהני רק שאני בהוציא מרשותו לגמרי וכן נראה כדעת הב"ח מדברי בעה"מ דסובר ג"כ בריש פסחים דיחד בית מהני כדעת ר"ת ובסוגיא דנכר' שהלוה לישראל כתב וז"ל ודוקא כשלא קבל עליו ישראל אחריות אי נמי כשיחד לו הנכרי הבית כל ימי הפסח אע"ג דקבל אחריות א"נ כגון שהחזירו הישראל לרשותו של נכרי כל ימי הפסח שאין האחריות עליו עכ"ל ודקדק כשיחד לו הנכרי הבית כל ימי הפסח משמע דכיון דלא יחד לו מעיקרא רק אח"כ ל"מ בלעדי דעת הנכרי לכך כ' דיחד לו הנכרי הבית ומ"ש שהחזירו כו' שאין עליו אחריותו מילתא דפשיטא נקט דודאי כשהחזירו לבעלים אין שוב אחריות עליו אבל באמת מהראוי לומר דאף אם נשאר אחריות על הישראל דג"כ שרי כיון דהוי ביתו דגוי ממש וישראל מנכרי לא קני משכון שוב לא שייך לומר דהשאילו הנכרי לישראל ביתו לשמירת ממונו קרינא ביתו דישראל כיון דאין החמץ שלו והנכרי משמר את שלו דרוצה הוא בהחמץ שישאר בעינא אף דאינו על אחריותו מ"מ שלו הוא וחפץ בו והוי ממש כמקבל אחריות על חמצו של גוי בביתו של גוי ממש וכמ"ש המג"א

והנה למה שהעלה השא"ר בדעת הגאונים דבהוציאו מרשותו לחוד סגי מה"ת רק בחמץ שלו עובר עליו מדרבנן ובשל נכרי וקבל אחריות עליו בהוצא' מרשותו סגי לי' ואינו עוב' עליו אפי' מדרבנן יש להבין לכאור' הא הקשה שם ממתניתין דכיצד מפרישין חלה בטומאה ביו"ט דעובר לר"א בב"י אי משום דטוה"נ ממון אי משום דאי בעי מיתשיל וכדידיה דמי ואמאי יקרא שם ויוציאנו מרשותו וכתב משום דמדרבנן לא סגי בהך תקנתא קאמר דלא תיקרא שם. והא כבר ביאור השא"ר (סי' ע"ז) דלר"א דלא תיקרא שם משום דטוה"נ ממון אף דס"ל דטוה"נ אינו ממון לכל מילי מ"מ לענין לעבור עליו בב"י חשיב ממון משום דמצינו דהחמירה עליו התורה לענין בל יראה בקבול עליו אחריות אע"ג דדהגל"מ בכה"ג לכ"ע לאו כממון דמי משום דאיתא בעינא חידש לן קרא דלענין ב"י כממון דמי ה"נ לענין טוה"נ אף דבכ"מ לאו כממון לענין חמץ לעבור בב"י כממון דמי עיי"ש א"כ די לבא מן הדין כנדון וכמו במה דחידשה התורה מלא ימצא בקבלות אחריות דעובר מ"מ סגי בהוציאו מרשותו אף מדרבנן או מטעם דאינו מצוי בידו וכמ"ש הר"ת או מטעם ג"ש דשאור וכתיב בתיכם וכמ"ש רמב"ן א"כ גם אף בטוה"נ נאמר כן כיון דלאו כממון דמי בכ"מ רק לגבי חמץ הוי כגול"מ יהי' די כשמוציאו מרשותו ובהגהותי בס' ד"ח דיני חמץ ) סי' כ') כתבתי במ"ש השא"ר דיהני ביטול והפקר לטוה"נ די"ל דהא באמת כעת לית להו לבעלי' שום טובת הנאה כי מי יקבל ממנו דיתחמץ רק הטוה"נ יהי' לו על אחר הפסח לכך עובר עליו דבחמץ דבר הגורם לממון כממון דמי אבל להפקיר אינו יכול דאף אם טוה"נ ממון ויש לו לבעלים חלק בגוף החלה מ"מ כיון דכעת אינו שוה כלום אצלו תליא בגול"מ כמבואר פסחים (דף כ"ט) לכך א"י להפקיר כעת עי"ש ואם כן כיון דכעת אינו שוה וחידשה התורה מלא ימצא דג"כ עובר יהי' סגי כשיוציאו מן רשותו כמו בחמץ דאינו שלו. אולם למ"ש דהוצאה מרשותו לא סגי דבכ"מ דמונח הוי כמונח ברשותו רק אם הוא בפקדון אצל גוי א"ש ואף די"ל בקבלות אחריות דגוף הממון אינו שלו ל"ש לומר בזה כל היכא דאיתא ברשותו דמריה הוא וכמו שנראה מדברי השא"ר והמח"א מ"מ לענין גול"מ דטוה"נ צריך לומר דעדיף ובכל גוני היכא דמונח הוא ברשותו

וקצת י"ל ליישב דברי הרי"ף פסחים ) דף מ"ו) דהוכיח מהא דר"א דאמר לא תקרא שם עד שתאפה דסובר הואיל והקשו עליו מנין לו זה דלמא הטעם הוא משום הטוה"נ שיש לו בהחלה ולא משום הואיל אי בעי מיתשיל וכמו דקאמ' הש"ס לימא בטוה"נ פליגי וכיון דטה"נ ממון עובר ושרי לאפות מטעם הואיל אי בעי בצע מכל חדא אבל לעולם הואיל אי בעי מיתשיל ל"א וי"ל דהא בש"מ ר"פ המפקיד כתב משם הראב"ד להקשות לר"ש דדהגל"מ כממון דמי כיון דשומר חייב באחריותו ליחשבי' דבעלי' ואמאי בנגנב מהנפקד חייב הגנב כפל להמפקיד דפקדון כל היכא דאיתי' ברשותיה דמריה איתיה ומבית הבעלים קרי ביה יהיה השומר כבעלים מטעם דגול"מ כמ"ד וכתב וז"ל ואיכא למימר דלא דמי חיוב שמיר' לאחריותה דבהמה משו' דבשמיר' איכ' אנפי דלא מיחייב ואחריות בכל אנפי מיחייב עלה עכ"ל. ולכאור' יקשה הא הש"ס פסחים הקשו אי גול"מ כמ"ד לא ימצא למה לי הא איצטרך כיון דבשמירה איכא אנפי דלא מיחייב ובפרט לדעת רוב הפוסקים דאף חיוב גנבה ואבידה סגי לחייבו אף אם אינו חייב באונסין. וגוף קושיתו ג"כ צריך להבין דאף דסובר ר"ש כממון דמי מ"מ היכא דבאנו להפקיע זכותו דבעלים של גוף הממון י"ל דלזה חשיבי הבעלים העיקרים כדלהם כמו לענין כפל וצריך לומר דסובר כיון דל"ש קה"ג לשנים דאי דמר לאו דמר וכמו"ש הר"ן נדרים פ' השותפין וכיון דלר"ש אמרינן כיון דחייבין באחריותן חשיבי כבעלים כ"כ ראוי לומר דהכפל יתחייב הגנב להשומר וע"ז מתרץ