אמרי בינה אורח חיים פ

להדיא מדברי רמב"ן חידושי פסחים שכ' בגזל חמץ ועבר עליו הפסח דאסור אע"פ שלא עברו עליו הבעלים בב"י מדקתני גזל חמץ ועבר עליו הפסח אומר לו הרי שלך לפניך אלמ' אסור הוא בהנא' בין לו בין לאחרי' [ודלא כנו"ב מהד"ק] אע"פ שלא עברו בעליו בב"י וא"ת כיון שגזלו חייב לבערו ועבר עליו מש"ה אסור והלא אין קנס זה אלא לבעלים הראשוני' והם לא עברו עליו בכלום אלא ש"מ דקנס זה בין בשוגג בין במזיד בין באונס בין ברצון בין לו בין לאחרים עי"ש (בדף ל"א) הרי דלא משום דעבר הגזלן נאסר רק בשביל דהוא חמץ של ישראל וממילא אף בנכרי שגזל חמץ מישראל מ"מ כיון דגוף החמץ הוא של ישראל נאסר בהנאה בכל ענין אף דל"ה מי שיעבור עליו וא"כ י"ל של קטן ג"כ אסור. אך מ"מ אינו מוכרח די"ל דוקא היכא דאם היה ביד הישראל הי' חייב לבערו בזה אסרוהו חז"ל לעולם משא"כ בשל קטן דאין לו מעולם לממון זה בעלי' שיתחייב לבערו בזה לא אסרוהו חז"ל והדבר צריך ראי' ואף בקטן שהגיע לחינוך ואף אם נאמר דהוי הקטן בר חיוב ודלא כדעת רש"י ברכו' (דף מ"ז) מ"מ כיון דל"ה רק מדרבנן י"ל דדומה לחמץ נוקשה דאינו אסור בהנאה אחר הפסח כיון דלא עבר בב"י כמבואר (סי' תמ"ז) ועי"ש במ"א (ס"ק מ"ו) דאינו דומה להפקיד חמצו אצל נכרי דנוקשה עצם החמץ הוא רק מדרבנן בביעור עי"ש וה"נ כיון דשל קטן אינו צריך ביעור מדאוריי' אף דנאמר דמצות חינוך חל על הקטן עכ"פ מדרבנן לא אסרוהו חז"ל בשביל זה אחר הפסח וצ"ע

וראיתי בפ"מ בא"א (סי תמ"ז ס"ק ו') שכתב דיש נ"מ במכר חמצו לגר בכסף ולא משך והי' מונח ברה"ר ומת הגר מן התורה מעות קונות ומדרבנן עבר המוכר בב"י וכנראה שם מדבריו דכיון דלא עבר מה"ת אינו אסור אחר הפסח ולכאורה כיון דבידו לחזור מן המקח שפיר קאי ברשותי' דמוכר מטעם הואיל אי בעי חוזר מהמקח ומחוסר ממון ליכא דכנראה אם חוזר מהמקח ונשאר המעות חוב עליו זוכה מן ההפקר א"כ אינו מחוסר ממון שפיר שייך הואיל ועובר המוכר בב"י אף מדאורייתא דאף דמד"ת מעות קונות מ"מ כיון דחכמים עקרו נתבטל הקנין לגמרי ואינו קונה עד דמשך עיין במ"ש דיני מו"מ וא"כ הוי כחמצו של ישראל ולא גרע מגורם לממון וכנראה הקונה חמץ בפסח בקנין דרבנן לוקה מה"ת דעובר בב"י דמ"מ שלו הוא וכן ראיתי מפורש בפ"מ בפתיחה להלכות פסח (פ"א אות י"ג) וא"כ הכי נמי דכוות' כיון דעכ"פ מדרבנן לא יצא מרשותו דמוכר עובר בב"י מה"ת ואף להחולקים על הרדב"ז המובא במג"א (סי' תמ"ח) גבי מתנה על מנת להחזיר מ"מ מודי' בזה ואף לדעת הב"ח דבשביל הואיל לא נאסר אחה"פ מודה בזה כמובן ויבואר עוד לקמן אי"ה

סי' ד. חמץ של נכרי שביד ישראל וקבל עליו אחריות דעובר כ' הרמ"א (סי' ת"מ) דאפילו חזר והפקידו ביד נכרי אחר ודעת המג"א דאם קבל הגוי השני אחריות שרי דהא י"א דאפילו חמצו של ישראל שהפקידו ביד גוי וקבל עליו אחריות שרי ואף דלא קי"ל הכי מ"מ בחמצו של גוי שרי ומיהו צריך שהגוי יקבל עליו אחריות מגנב' ואבדה והח"י חולק על זה דהוי כחמץ שלו שהפקידו אצל גוי דעל ישראל לבערו דהוי כשלו והמקו"ח כתב כדעת המג"א דהא הגאונים מתירים אף בשלא קיבל עליו הגוי אחריות ואנן לא קי"ל משום דכיון דקי"ל בכ"מ גול"מ לאו כממון דמי ובחמץ גלי לן קרא לא ימצא וחידשה התורה בזה דבעינן שיהי' בבתיכם א"כ מוכח עכ"פ דהגל"מ צריך דוקא שיהי' בבית ישראל וצריך שיקבל עליו אחריות כמו לדעת הגאונים בחמץ שלו דצריך שיקבל אחריות

והנה מלבד דכבר עמדו על דברי הטו"ז בזה שכ' כן דהמכילתא דדרש מבתיכם פרט לחמץ של ישראל ביד גוי אזיל אליבא דר"ש דגול"מ כממון דמי משא"כ לדידן קאי רק על גול"מ הא איכא ג"ש שאור שאור וילפינן לא יראה לך מלא ימצא דשם כתיב בתיכם והמקו"ח בעצמו הקשה כך (ס"ק ה') על הטו"ז בלא"ה הא כ' המ"א דצריך דוקא שיקבל עליו הגוי אחריות דגניבה ואבידה, וכנראה לדעת הגאונים אף דכתב הטור בשיטתו כיון שקבל הנפקד אחריות משמע דסובר דתליא בטעם זה דקבל הנפקד אחריות מ"מ הא הב"י כ' דכן דעת רמב"ן והר"ן ותמהו ע"ז בשא"ר ובפ"מ במ"ז דהא המעיין בר"ן יראה דלא תליא בטעם זה רק אף בלא קבל אחריות ג"כ אינו עובר משום דגבולין דומיא דבתיכ' בעינן והא ראי' דהא הר"ן כ' דברי רמב"ם ישראל שהפקידו אצל עכו"ם דעובר וכתב דלא ידע מנין לו זה ואי כונת הר"ן דוקא בקבל עליו אחריות דלמ' הרמב"ם איירי בלא אחריות ואף סתם פקדון המשמעות הוא באחריות מ"מ הא כמו דלעבור הישראל על פקדון של גוי אינו עובר לדעת רמב"ם עד שיקבל עליו אחריות גו"א כן נמי במפקיד ע"ש עוד. אולם הא בלא"ה עמדו ע"ז מה מהני אחריות של הגוי הא גוף הממון הוא דישראל ועוד הקשה הפ"מ להרא"ש דמסיק הואיל דהשאיל לו ביתו לשמירת ממונו ביתו קרינן בי' א"כ חמץ של ישראל המופקד ביד גוי וקבל אחריות ומונח ברה"ר נאמר דאינו עובר עליו וזה לא שמענו. אולם אם נאמר דגם לד' הגאונים כמו שסובר הטור דצריך קבלת אחריות סגי אף באחריות דש"ח יש דרך לישב את כ"ז ונחזיק את דברי הפ"מ סתם פקדון הוא באחריות לכה"פ להתחייב בפשיעה ואף דלענין לגרום חיוב בחמצו של גוי שהפקיד ביד ישראל לא חשבינן לאחריות דדפשיעה ודין שו"ח למיחשב כגול"מ מ"מ לענין חמצו של ישראל כשאינו ברשותו י"ל דסגי בקבלות אחריות דשומר חינם בלבד ובזה לא יהי' דברי רמב"ן עה"ת פ' בא סותרין לדברי הטור ורבינו ירוחם דנקטי הטעם מן קבלות אחריות אשר אינו מבואר ברמב"ן אולם באמת המעיין ברמב"ן יראה דכ' רק שלא נקיי' חמץ שלנו ברשותינו בין בבתינו בין בגבולינו אבל אם הפקדנו אותו ביד גוי בבית שלו אין אנו עוברי' עליו בב"י ובי"מ שא"ל תאמר כן על חמץ שלו עובר בכ"מ ואפי' הפקידו ביד גוי במדה"י ועל של נכרי אינו עובר עליו אפי' בביתו של ישראל א"כ למה נאמר בבתיכם ול"נ בגבולך אין בין בתינו וגבולינו לבתי הגוים וגבוליהם שום הפרש אלא שלא הזהרנו כלל מה"ת אלא מרשותינו עכ"ל ומזה דן השא"ר והפ"מ דסגי בהוצא' מרשותינו מן מיעו' דבתיכ' ול"ב כלל שיקבל עליו אחריות אולם נאמר דהטור ור"י סברו בדעת רמב"ן דוקא אם הפקדנו ביד גוי בבית שלו בזה אינו עובר ותפסינן מיעוטו דבתיכם למעט רק כשהוא ביד גוי בפקדון וסתם פקדון הוא בקבלת אחריות עכ"פ כשומר חנם ולא כשמונח ברה"ר או ביד גוי כשלא קבל עליו אחריות כלל

ואבאר טעם הדברים לפי קט שכלי הדל דהא באמת כ' הרא"ש כיון שהשאילו הנפקד ביתו לשמירת ממונו קרינן בי' ביתו וע"כ אף דשכירות ושאלה לא קניי' מ"מ היינו דלא אלים קנין דשכירות להפקיע קנין הגוף של המשכיר ומקרי בית המשכיר ג"כ אבל בית השוכר מקרי דשכירות ליומא ממכר לענין קנין פירות וכאשר ביאר הדברים במק"א בפנים שונים והדברים מבוארים בחידושי רמב"ן כתובות שבחמש שיטות להרשב"א בקונטרס אחרון השייך לדף נ"ט ברם צריך להבין הא עכ"פ בלא קנין ל"ק השוכר אף לק"פ וצריך לומר כמ"ש האחרונים בדברי רשב"ם ב"ב וטור ח"מ (סי' קפ"ט) דחצרו דנפקד אינו קונ' הפקדון להנפקד דרשותו של המפקיד הוא להשתמש בו וקונה רשות זה בשמושו של החפץ המונח בו והתחלת שימוש עדיף כיון דאינו קונה הגוף רק הרשות ומהני במקום חזקה כמו אכילת פירות אף דל"ה קנין חזקה מ"מ לק"פ מהני ומהני קנין כזה לדבר הקלוש אף לגוי מישראל וישראל מגוי אף דלקנות הגוף ל"מ בהו חזקה. וכן מוכח מש"ס פסחים ביחד לו בית דאינו זקוק לבער והקשה בש"ס למימרא דשכירות קניא ולמה לא הקשו ביותר הא אף אם שכירות קניא קנין מיהו בעינן ויחד לו בית משמע אף בלא קנין אלא ודאי דבהתחלת השימוש מה שמשתמש באותו מקום שמשמר לו חפצו הוי קנין לרשות זה לצורך זה ואף בגוי מהני קנין וכן משמע בש"ס שם יכול יטמין כו' ת"ל לא ימצא ופריך הא אמרת רישא שלך אי אתה רואה ומה פריך דלמא מגוי אינו רשאי לקבל פקדון דמונח ברשותו דישראל כיון דלא קנייא לי' הרשות לגוי ע"י חזקה דשימוש והוי ביתו ורשותו דישראל והא דקאמר שלך אי אתה רוא' אבל אתה רואה של אחרים היינו דישראל דנקנה לי' המקום להמפקיד לא קרינן ביתו דנפקד אלא ודאי דאף לגוי נקנ' לי' רשותו למחשב כרשותו ע"י חזקה דהתחלת השימוש [וקצת יש לומר דלכך הקדים הש"ס לפרש הברייתא הא דנכרי שכבשתו דלרבא של אחרי' קאי לשל נכרי לכך הקש' אח"כ הא אמרת שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים] עכ"פ מבואר דאף נכרי מישראל קונה הרשות בהתחלת השימוש כן נמי ישראל מגוי קונה הרשות ע"י התחלות השימוש ושפיר כ' הרא"ש דקרינן ביתך וכ"כ בס' מח"א דינו שכירות אולם הקשה שם על הרא"ש מש"ס ביצ' (דף מ' (יש ליישב להמעיין ויבואר אי"ה בדינו מקח וממכר בארוכה. עכ"פ זה פשוט דטעמא דרא"ש דחשיב ביתו כ"ז שזה הרשות משמש לו ומשמר חפצו של בעלים

ולפ"ז י"ל דגם הגאונים ורמב"ן ור"ן סברו סברא הזאת לכך אם מוצא מרשותו לבד לא סגי דבכ"מ שהוא מונח חשוב כרשותו לענין זה דדוק' שיהי' בבית שלו בקה"ג וזולתו נמע' מדכ' בתיכם זה לא ס"ד למעט מדכתיב בתיכם דא"כ מי שיש לו בית רק בשכירות היעלה עה"ד דאינו עובר על חמצו המונח א"ו בתיכם הוא רשותיכם כמו דמצינו בנעוריה בית אביה קבלו חכמינו זכרונם לברכה הפירוש ברשות אביה כן נמי בתיכם הוא רשותכם רק בא למעט אם מונח ברשות של אחרים היינו כשהפקידו אצל נכרי וסתם פקדון הוא בקבלות אחריות ולא דסיבות קבלות אחריו' גורם להוציא משל בעלים זה ודאי אינו סברא כלל דמ"מ גוף הממון הוא של בעלים רק דסיבת קבלות אחריות גורם דהנפקד משתמש בזה המקום שמונח בו החמץ לצרכו כיון דצריך שישתמר זה הממון דאם יאבד יתחייב באחריותו עכ"פ כשו"ח א"כ צריך שיניח במקום אשר משתמר שוב צורך השימור שהמקום עושה הוא לצורך עצמו וכל מה שטרח בעה"ב להניח במקום המשתמר הוא בשביל עצמו דאם יאבד יתחייב לשלם א"כ לא חשיב כלל רשות של המפקיד ולפ"ז אם מונח בר"ה לכ"ע לא ממעטינן מבתיכם כיון דכל היכא דמונח ברשותי' דמרי' הוא ויד בעלים עליו הוי כמונח ברשותו דאין רשות אחרים מעכב עליו רק היכא דמונח בבית גוי בתורת פקדון בזה אף דלא קבל עליו רק אחריות דפשיע' מ"מ כיון דצריך לשמור אין זה רשותו של המפקיד רק רשותי' דנפקד אבל בלא קבל עליו אחריות כלל י"ל דכ"ע מודים לסברת הרא"ש כיון דהשאיל לו ביתו לשמירת ממונו