אמרי בינה אורח חיים עט

לכם. אבל לרב אושעי' אף בפסחו משייר אינש אינו ראיה דלדידי' ע"כ ע"ד כן הקדישו בנ"י את פסחיהן דמי שיתמנה אח"כ על דעתו מפריש ופקע הקדושה מן המעות על החולין ועי"ש בירושלמי לכך הקדישה משעה ראשונ' אם יקבל מעות יצא לחולין בקדושה זאת ועי"ש כל דברי הירושלמי בהלכה ג' ובהלכה ד' דע"ד רב הונא כל מה שיבואו מנוייו הם מתחלה והוי הקדש שותפים ואינו עושה תמורה הרי דלמפרע הוא וזה שמפריש מעותיו תיכף מקדיש עד"ז אם יזכה בטלה של פסח נותן על מנויו של זה ויש להוכיח מזה דהא דיכול לחייב את עצמו ולשעבד לאינו מבורר מהני אף מדאורייתא כמ"ש הר"ן סוף פ"א דגטין ונ"י ב"ב כיון דיכול לשעבד לכולם וכולם ראויים לזכות וכן נמי בזה למנות על פסחו יכול לעשות כן ולמנות לכל מי שירצה אח"כ אבל לשיטת רמב"ן במשתעבדנא לך ולכל מאן דאתי מחמתך דמדאורייתא ל"מ דאין בריר' יקשה מכאן מה מהני במה שיתמנה אח"כ א' ויתן מעות שהפריש ג"כ כיון שזה כבר הקדישו ע"כ צ"ל דלמפרע נחשב המינוי ומה מהני הא בדאוריית' אין בריר' ועי"ש עוד בירושלמי דאם אין מקדישין בתחל' ביו"ט הא דקתני במתני' דשבת וכן ערב פסח שחל בשבת ותני הולך אצל מוכרי פסחים מוכרח דאינו יוצא לחולין וחוזר וקדש דאל"כ יהי' אסור משום מקדש בשבת עי"ש דמבואר דע"כ נעשה ונגמר ההקדש מיד רק מי שזוכ' בו יוצא במינוי זה המעות וחולין ויקשה הא אין בריר' ואיך יהני למפרע ואכ"מ בזה ועיין קצוה"ח (סי' ת"ו) דכ' ע"פ דברי רמב"ם דסובר דהכשר לקבל טומאה הוא דוקא אם ינתן ברצון הבעלים כמבואר (פ' י"ג מטומאת אוכלין) ובכ"מ שם ע"כ הא דמצינו הכשר בקדשים הוא רק לרבי יוסי הגלילי דקדשים קלים ממון בעלים דאל"כ הוי כאין אדם אוסר דבר שאינו שלו עי"ש ולדברי הר"י קורק"ס הנ"ל דאף מע"ש אף אם ממון גבוה הוא מ"מ מקרי לכם משום היתר אכיל' כמו כן לכ"ע בקדשים קלים הוי ממון בעלים לענין זה שיקבל ההכשר

סי' ג. המשכיר בית בחזקת בדוק ונמצ' שאינו בדוק על השוכר לבדוק ואינו מקח טעות דמצו' עושה (ש"ע סי' תל"ז) ועי"ש במג"א דמסתמא ניחא לי' לאינש דליעבד מצוה בין בגופיה בין בממוני' והאי דקא בעי הדר בי' שמא מפני דבר אחר הוא ודבריו נובעים מלשון רש"י פסחים דאמרינן אי ידע בי' אתמול דלא בדק ל"ה הדר בי' דניחא לי' בי' והאי דקא הדר בי' משום מילת' אחרית' דאשכח ביתא אחריתי דשפיר' מינ' ולכאורה כיון דיש לנו ספק מפני מה הדר בי' א"כ אם עדיין לא נתן המעות והוא מוחזק ורוצ' לחזור ואומר טענות ברי שאילו ידע אתמול הוי הדר בי' מהימן אך י"ל כיון דאמדוהו חז"ל דעת איש ישראל דנ"ל שוב אינו נאמן לומר דאתמול כך הי' דעתו דהוי דברים שבלב ועליו להתנות וא"כ למה צריך רש"י לחדש בטעמו דעכשיו הדר בי' משום מילתא אחריתי הא בלא"ה אף אם באמת אין לו שום סיבה למיהדר רק בשביל זה דיהי' צריך לתת שכר לבדוק מ"מ לא הוי מקח טעות או משום דקים לן דאתמול היה ניחא ליה לקיומי מצוה בממוני' וא"נ נגד הסכמת חז"ל שירדו לדעת בני אדם או אף אם באמת דעתו הי' רק לשכור רק בחזקת בדוק מ"מ הוי דברים שבלב והיה לו להתנות אולם י"ל דזה תליא במחלוקת רבינו אפרים והרא"ש פ' אלו טריפות דבמקום שהי' סומך על המוכר דשארית ישראל לא יעשו עול' אין ריעותא במה דלא אתני בפירוש עי"ש ברא"ש פרק א"ט ( דף נ"א) וש"ע ח"מ (סי' רל"ב סי"ב) ותה"ד (סי' ר"ז). ומצאתי בס' אור זרוע הגדול הלכות יבום (סי' תרי"א) שכ' להוכיח דהיכא דהכריעו חכמים דעת בני אדם שאינו נאמן שעש' בענין אחר והוכיח מכאן דאע"ג דמוכר קאמר אדעתא דהכי לא שכרתי והוי מקח טעות אעפ"כ לא סמכינן אדיבורו אלא אדעת חכמים אולם א"כ ל"ה לרש"י לומר סיבת וטעם הדבר שחוזר וגם קשה דילמא דוקא לענין מ"ט הואיל דאמדוהו חז"ל דעת בני אדם דל"ה מום ולא אתני לכך ל"ה מק"ט אבל לענין איסור י"ל אם ידע בעצמו דלא כן הוא נאמן וכתבתי בענין זה במ"א

והנה בודאי צריך לבטל ג"כ וכמו שכתב המג"א (ס"ק ג') דמסתמא הפקירו כשיצא ממנו ובמקו"ח (ס"ק ג') כ' דחמץ שאין ידוע אינו קונה לו חצירו לכך קאמר בש"ס חמירא דידיה של המשכיר אבל ביטול דהוא מטעם שמא ימצא גלוסקא יפה ודעתו עלי' ואז יקנה לו חצירו כיון דדעתו עלי' והמשכיר הפקירו מדעתו לכן צריך לבטל מקודם ודבריו תמוהין הא כ"ז שלא מצ' אינו שלו ומה מהני הביטול ומהיכי תיתי ניחוש שמא ימצא ויתכוין אז לקנות הא דחיישינן בש"ס היינו בחמץ שלו והחצר שלו שפיר חיישינן שמא ימצא גלוסקא יפה ודעתו עלי' היינו שכבר הי' דעתו עלי' ואינו בטל מאליו אבל כאן כיון דכ"ז שלא מצא לא זכה ואח"כ כשידע ג"כ מסתמ' איסור' ל"נ לי' דליקני רק דניחוש שמא ימצא ודעתו יהי' לקנות ולזה ל"מ הביטול דהשתא ועיין מ"ש לעיל (סי' ב')

המג"א לעיל (סי' י"ד ס"ק י') הקשה מ"ש שם דאסור לטול שלמ"ד דחיישינן שמא תקרע וכאן אמרינן נ"ל למיעבד מצו' בממוני' וכ' דכאן הוי דבר מיעוט וזה דוחק מאן ימר דאם יעלה שכר הבדיקה הרבה דיתחייב המשכיר ברם ההבדל מבואר דכאן הוא בעצמו עושה המצו' ורמיא עליו אמדוהו חז"ל דודאי ניחא לי' כיון דזוכ' בעצמו בחובת גוף המצוה אבל שם בלוקח טליתו הוא לא עביד המצוה רק שמסייעו לחבירו דיעשה מצוה לא מצינו בזה דעת חז"ל לומר שירדו לסוף דעתו של בני אדם דניחא להו לאינשי שיעביד חבירו מצוה בממונו אף שיוכל לבא לידי חסרון כיס לכך אסור לכתחלה ליקח שלא מדעתו וז"פ

ואם הוחזק שלא בדקו המשכיר ואמרו אשה כו' או קטן אנו בדקנוהו נאמנים והטעם דבדיקת חמץ דרבנן ולדע' עו"ש וא"ר דאם נודע אחר שש דאין בידו לבטל וצריך בדיקה והמקו"ח העלה דהביטול הוא רק לחומרא כנ"ל וגם מסתמא אינו רוצה שיקנה לו חצירו אולם יורש שירש בית שחרית י"ד א"נ כשלא ביטל לאחר שש ואף קודם שש וביטל צריך לבדוק כיון דהס' נולד בדאוריית' לענין ביטול ונגד זה אינו נאמן דצריך לבטל מדאורייתא צריך ג"כ לבדוק כתקנת חכמים כמ"ש ב"י (סי' תל"ח) ולענ"ד יש לגמגם בזה דכיון דמדרבנן נאמנים מצד עדות כעד בעלמא והוי מצד בירור הדבר רק לענין דאוריית' א"נ א"כ אחר הביטול הוי כבירור שכבר בדק המוריש ואינו דומה לדברי הב"י דשם כיון דנולד לנו ספק בדאורייתא נגרר הדרבנן אחריו ולא הקילו בזה בספקא דרבנן וכאן על הביטול לא נולד לנו כלל ספק דאף אם כבר ביטל המוריש מ"מ חייב היורש לבטל דהא כל הביטול דלהוי כעפרא דארעא הוא כיון דבלא"ה אינו ברשותו רק דעשאו הכתוב כאילו ברשותו מהני אם בלב מסכים לדעת הכתוב כמ"ש הרמב"ן והר"ן ואימתי מתחיל הביטול הוא רק כשהגיע זמן האיסור היינו משש ועד שש עדיין ברשותו הוא וכמ"ש הנו"ב מהד"ק (סי' י"ט) וכשמת המוריש נכנס לרשות היורש א"כ מה מועיל הביטול של המוריש דמעיקרא על זמן שכבר נפסק כחו ובודאי צריך לבטל מחדש א"ו לא נולד על זה שום ספק ולא נשאר לנו הספק רק על הבדיקה וכיון דהיורש כבר ביטל מחדש י"ל דנאמנים על הבדיקה ואף דצריך לבטל מ"מ לא מצינו דבכה"ג יצטרך דוקא בדיקה וכמו דגדול נאמן ע"ז כמו כן קטן נאמן מצד בירור

והנה המג"א הביא דעת תוס' עירובין (דף ל"ב) דהא דקטן נאמן הוא רק על בית שלהם ומשמע מזה קצת דביטול מהני מקטן על חמצו כיון דמבואר בש"ס ע"ז דהכל נאמנים מטעם הואיל דמדאוריי' בביטול בעלמא סגי והטעם נראה למ"ש רמב"ן ור"ן ענין הביטול א"כ הוי דומיא דכתבו התוס' ב"ב ( (דף קמ"ג ע"ב) ד"ה ואם דהיכא דאין מפסידין ולא בא בידם הריוח מחלו שפיר אף קטנים עי"ש ובהג"א שם והכי נמי דכוות' כיון דבאמת אינו ברשותו של אדם ורק עשאן הכתוב לאוקמי ברשותיה מהני דעתו שלא יהיה נחשב כברשותו אולם למ"ש האחרונים להסוברים דאיסור הנאה הוי שלו ולכם קרינן בי' והחידוש של חמץ דאינו שלו הוא מטעם דכיון דחייב בתשביתו והכל מצווין לבערו וכמ"ש לעיל (סי' ב) א"כ זה תינח בגדול דחייב בעשה דתשביתו אבל קטן דא"א במצות אף דאיסורי הנאה הוא מ"מ חשיב שלו וליכא חידוש ומה מהני ביטול דקטן [ומה"ט יש להוכיח דאף נשים דא"ח במ"ע שהזמן גרמא מ"מ במ"ע דתשביתו חייבים ובפ"מ בפתיח' להלכות פסח (פרק א' אות ז') חקר בזה די"ל דאינן מצווים בעשה רק בלאו דב"י ולהנ"ל מוכרח דחייבים גם בעשה דאל"כ ל"ה מהני ביטול דנשים והתורה גילתה לנו יראה לך בטל בלבך וע"כ דגם של נשים אינו שלו וחידוש הוא וכן מבואר להדיא בחינוך מצוה ט' דנשים חייבין ג"כ בעשה דתשביתו וכן אף להסוברים דמצד איסור הנאה לאו דידי' הוא ובחמץ חידשה התורה מ"מ זה בגדול משא"כ בקטן דלאו בר מצות הוא י"ל דהוי דידי' ואינו צריך לבטלו והא דכתבו תוס' דאיירי בבית שלהם היינו בקטן שהגיע לחינוך כמ"ש דע"כ הא דקתני נאמנים איירי בהגיע לחינוך והמשכיר א"ח על זה דלא נתכוין לקנות רק הבדיקה שלא יבא לאכלו ומדרבנן בעלמא הוא לכך נאמנים והא דקאמר בש"ס מהו דתימא לא להמנוהו רבנן קמ"ל כיון דבדיקת חמץ דרבנן הוא דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי לי' הימנוהו רבנן בדרבנן היינו דעכ"פ למשכיר לא איכפת כיון דאינו רוצה לזכות וכמו דחמץ שלו דו מה"ת וסגי בביטול כן באינו שלו אף דהוא של ישראל אינו עובר ומצד הקטן לא איכפת לן

וראיתי בפ"מ בא"א (סי' תל"ד ס"ק ט') בהא דשליח א"י לבטל כ' והה"ד יתומים קטנים ע"י אפטרופסים וחמץ של יתום קטן שעבר עליו הפסח י"ל דשרי דלמאן נקנסי' ולפ"ז אפטרופס ששכח למכור חמץ של יתום והגיע שש יסלק אחריותו מחמץ ויהי' מותר לאחר הפסח ע"כ ונראה דהוא מיירי בלא הגיע לחינוך אבל בהגיע לחינוך חייב לחנכו במ"ע דתשביתו ומ"ש דביטול של אפטרופס לא מהני הנה אף במקום דל"מ בשליח מ"מ מצינו אפטרופס עדיף כמו במקום שחב לאחרים (ח"מ סי' ק"ה). ואף בלא הגיע לחינוך יש לגמגם אף דלא שייך קנס מ"מ כיון דחז"ל אסרו חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח לא פלוג רבנן ואף באונס ושוגג גמור אסרוהו ועיין ח"י (סי' תמ"ח) דמבואר מדבריו דאף חמצו של ישראל שגזל ממנו נכרי קודם פסח ועבר עליו הפסח אסור אחה"פ והמרי"ט אלגזי פשיטא לי' כיון דלא עבר הישראל מותר אחה"פ ודוקא גזלן ישראל האיסור הוא מכח הגזלן וכן נרא' מדברי הא"ר (סי' תמ"ח) (ס"ק ב') וכבר הוכיח אאמ"ו ז"ל במישור בספרו ד"ח (סי' י"א) דהדין עם הח"י כיון דהוא של ישראל אף במקום דאינו עובר עליו הישראל כמו בהשכין אצל נכרי חמצו דג"כ א"ב ומ"מ נאסר אחה"פ עי"ש וכן מבואר