אמרי בינה אורח חיים עח

עליו חיוב השבתת חמץ אף דבלא"ה אסור בהנאה מצד חמץ ויש לדחוק ולדחות ראיות האלה גם יש להוכיח מהא דכיצד מפרישין חלה בטומא' ביו"ט ר"א אומר לא תקרא שם עד שתאפה וקאמר בגמרא דר"א סובר טובת הנאה ממון ואם תחמיץ יעבור עליו וכבר עמדו האחרונים בזה הא יכול להפקיר הטוה"נ ועיין מ"ש אאמ"ו ז"ל בד"ח דיני חמץ (סי' כ) ובמ"ש אני העני שם בסוף הסי' דהא באמת לית לי' בו כעת טוה"נ דמי פתי יקבל ממנו רק הטוה"נ יהי' לו אחר הפסח ולענין ב"י דהגל"מ כממון דמי אבל להפקיר א"י ע"ש ואם נאמר דאם אסור עליו בהנאה בלעדי איסור חמץ שוב אינו עובר הא עכ"פ יכול לאסור עליו בקונם החלה הזה שמפריש ושלא יהי' לו שום טוה"נ מחלה הזאת וא"כ שוב לא אוקמי' רחמנא ברשותיה כיון דגם קודם שנתחמץ נאסר עליו כל הנאות מחל' הזאת ואינו ברשותו ובזה לא חידש' רחמנ' לאוקמי ברשותי' א"ו משמע דבכל חמץ כיון שחל על זה שם איסור חמץ קאי ברשותיה ולעבור עליו בב"י ועדיין צ"ע

ודע דכמה אחרונים הוכיחו מדברי הרמב"ם (פ"ה מאיסורי מזבח) דאיסור הנאה הוי שלו מדכ' שם אין מביאין מנחות ונסכים לא מן הטבל ולא מן החדש ולא מן המדומע ואצ"ל מערל' וכלאי הכרם מפני שהוא מצוה הבאה בעבירה שהקב"ה שונאה ואם הביא לא נתקדשו כו' אבל נתקדשו להפסל כקדשים שנפסלו ע"כ. וסברו דעיקר הטעם משום מהב"ע וטעם זה קאי על כולם אף על ערל' וכלאי הכרם וגם דנתקדשו להפסל ואמאי הא לא מהני ההקדש כלל דקרבנו כתיב וצריך שיהי' שלו א"ו דסובר דאיסורי הנאה חשיב שלו. ועי"ש במל"מ דהביא דברי תוס' חולין (דף ק"מ) דבקרבנות ל"ש הנאה דמצות לאו להנות נתנו וכבר עמדתי בזה ע"ד הרשב"א דשפתיו ברור מללו דאיסור הנאה לאו דידי' הוא ואמאי הוא כשר לקרבן הא ל"מ הקדשו וכתבתי בזה בהגהותי בד"ח דיני לולב (סוף סי' א') עי"ש וראיתי בתשובת חתם סופר או"ח (סי' ק"פ) שכת' דלכך הוי דידיה איסור הנאה כמבואר ב"ק (דף צ"א) שורי הרגת בשור העומד לסקילה הרי דשם בעליו עליו וכן בערלה וכ"כ וחמץ מצד תשביתו והכל מצוין עליו לבערו לכך אינו ברשותו ושאר איסורי הנאה מיקרי של בעלים רק באתרוג לא מיקרי פרי ואף דבתוס' סוכה (דף ל"ה) מבואר דגם בלולב איסור הנאה לא מיקרי דידי' היינו מדכתיב ולקחתם לכם שתקחו לעצמיכם ואין בו קנין לעצמו אבל בקרבן לא כתיב שיקחנו לעצמו שיהי' שלו אלא יקריב קרבנו ולא של אחר וכן יקדיש ביתו ולא בית של אחר אבל כל שאינו של אחר אף ע"ג דגם לו אין בו קנין לא אימעט אלא היכא דכתיב קיחה שאז צריך שיקחו לעצמו שיהיה לו בו קנין עיי"ש באורך:

ונפלאתי מאד א"כ יהי' יכול להקדיש דבר של הפקר אף דלאו דידי' הוא מ"מ כיון דאין כח אחר מעכב לא אימעט מביתו וזה מבואר הביטול מכמה וכמה מקומות ובפרט מדברי כל הראשונים נדרים (דף ל"ד) בהי' מונח כיכר של הפקר דאינו יכול להקדיש טרם שזוכה בו וגם אף אם נאמר דאיסור הנאה שיש לו ברשותו דאף דאין לו בו קנין מ"מ הקדש מהני הא מבואר ב"ק (דף מ"ה) בשור הנסקל לאחר שנגמר דינו הקדשו אינו מוקדש ולהסוברי' דנאסר מחיים הוא מטעם דכיון דאיסור הנאה הוא לאו דידיה הוא להקדישו ועוד הא מבואר מנחות (דף פ"ג) דחטאת אינו בא אלא מן החולין מדכתיב את פר החטאת אשר לו משלו ולא משל מעשר ועיין תוס' ריש מנחות הרי מדכתיב אשר לו בעי שיהי' שלו ממש ושיהיה בו קנין והא דצריך שם לימוד שאינו בא משל מעשר הא בלא"ה מדכת' קרבנו ידענו דבעי שיהי' שלו ומעשר שני לר"מ ממון גבוה הוא ע"כ צריך לומר דמקרבנו ל"ה ממעטינן רק ולא הגזול אבל לא של מע"ש דעכ"פ יש לבעלים זכות בו יותר מאחרים דאין אחרים יכולים לחטוף ממנו ולבעלי' ניתנ' לאכול בירושלם והי' שפיר מקרי קרבנו לכך ילפינן מדכת' אשר לו שצריך שיהי' לו בו קנין ועי' כ"מ הלכות בכורים (פ"ו) משם הר"י קורקוס בטעמא דהרמב"ם דאף דפוסק כר"מ דמע"ש ממון גבוה מ"מ חייב בחלה ועריסותיכם מקרי וכן לענין אתרוג מקרי לכם הואיל דיש לו בו היתר אכילה [ועיין ס' אבני מלואים אה"ע (סי' כ"ח סק"ג) דלדעת זה מוכח דלא כס' יראים דסובר אף דגזל נכרי מותר מ"מ ל"ה לכם לענין אתרוג דהא לדעת רמב"ם תליא בהיתר אכילה וכבר השגתי על זה בהגהותי בד"ח דיני לולב (סי' ב') דשאני היתר אכילה דמע"ש דיש זכות זה רק לבעלים משא"כ הפקר או גזל נכרי אף דשרי מ"מ יד כל אדם שוין בו] עכ"פ אף דכתי' קרבנו הי' יכול להביא ממעות מע"ש לכך ממעטינן מדכתיב אשר לו שיהי' שלו ממש ועי' רש"י חולין (דף כ"ב) משלו ולא משל מעשר דתרי אשר לו כתובים בפרשה ואפי' לר"י דאמר מע"ש ממון הדיוט הוא להכי אתא אשר לו לממעטינן וצ"ע הא לא כתיב להדיא למעט מעשר רק מדכתיב אשר לו ומבואר בש"ס סוף פ"א דשבועות ויומא (דף נ"ה) דרשינן אשר לו ולא משל ציבור ודרשינן לתלתא אשר לו הכתובים בפרשה חד ולא משל ציבור וחד ולא משל אחיו הכהנים וחד לעכב ולא יש קרא יתירא ללא משל מעשר וע"כ ולא משל ציבור ומעשר מחד קרא נפקא לי' דלאו שלו הוא וזה הכל למ"ד דמע"ש ממון גבוה הוא אבל למ"ד ממון בעלים הוא לא ממעטינן ומצאתי בטורי אבן חגיגה (דף ח') דתמה בזה על רש"י ז"ל ולמ"ש י"ל דרש"י סובר ג"כ כשיטת הר"י קורקוס בדעת רמב"ם דהיכא דיש לו בו היתר אכילה חשיב שלו וע"כ הא דממעטינן לענין קרבן מאשר לו ולא משל ציבור וגם לא משל מעשר הוא משום דאם אינו שלו לגמרי ידענו מדכתיב קרבנו דבעי שיהי' שלו וממעטינן מאשר לו אף מה דלא ידענו מקרבנו היינו משל ציבור המוסרים לו לצורך פר שלו אף דקרבנו הוא מ"מ כיון דאינו שלו לכל דבר לאו אשר לו הוא וכן נכלל בזה ולא משל מע"ש אף דיש לו בו היתר אכילה מ"מ לאו שלו ממש הוא לכן סובר רש"י אף למאן דסובר ממון הדיוט הוא מ"מ ממעטינן משום דכבר כתיב קרבנו ומאשר לו ממעטינן אם אינו שלו לכל דבר ומעשר שני אף דממון הדיוט הוא מ"מ צריך דוקא שיאכל בירושלם ויש בזה ליישב קושית תוס' שבועות שם דלעכובי מנין ועיין ריטב"א יומא ואכ"מ בזה עכ"פ לקרבן ודאי מה דלא מקרי לכם לענין אתרוג ג"כ לא מקרי קרבנו מדכתיב לגבי' אשר לו והדרא הקושיא על הרמב"ם למה יהי' הקרבן כקדשים שנפסלו הא ל"ה בגדר קרבן כלל אולם המעיין בתוספתא סוף פ"ח דמנחות ופ"א דמעילה אשר ממנו תוצאות דברי רמב"ם הנז' יראה דטעם זה דמהב"ע לא קאי על איסור הנאה רק על איסורי אכילה דמתחלה פרט התוספתא אין מביאין כו' מן הטבל ומן התרומה וממעשר ראשון שלא נטלה תרומתו ומעשר שני והקדש שלא נפדו ואם הביא הרי אלו פסולין ולבסוף סיים ואצ"ל מן הערל' וכלאי הכרם משמע דבזה לא נתקדשו כלל דלא חל עליו כלל שם הקדש ובתוספת' דמנחות כ' מע"ש והקדש שנפדו ובמעילה הוא שלא נפדה ובודאי יש ט"ס וצ"ל שלא נפדו וכנרא' דערלה וכ"כ בלא"ה פסול ואף אינו חל עליו ההקדש כלל דלאו דידי' הוא ולא נתקדשו אף לפסול רק טבל וחדש דאיסורי אכילה בזה כ' הרמב"ם שהוא מהב"ע ונתקדשו לפסול ומ"ש ואצ"ל ערל' וכ"כ באמת הטעם דלא חל כלל ההקדש ופלא מה שהרמב"ם הכניס זה באמצע ואצ"ל ערלה וכ"כ ואח"כ כתב טעמא דמהב"ע ויהיו כקדשים שנפסלו ובתוספתא כת' זאת טרם שכ' ואצ"ל מערלה וכ"כ ומשמע דבאמת לא נתקדשו כלל שוב מצאתי בתשובת פני ארי' דלמד ג"כ בדעת רמב"ם דבאיסורי הנא' הטעם דלא נתקדשו כלל דלאו דידי' הוא ויש להבין בדברי התוספתא דכייל ג"כ הקדש שלא נפדו ומע"ש הא זה איסורי הנאה הוא והקדש לאו דידי' הוא והוי כגזל ממש ויש לדחוק ואכ"מ

ואם יש לו חמץ של מעשר שני אף דממון גבוה הוא מ"מ ודאי עובר בב"י לא מבעיא לשיטת הר"י קורקו"ס דמע"ש אף דממון גבוה הוא מ"מ הואיל דיש לו היתר אכיל' הוי עריסותיכם ולכם לענין אתרוג וכמו שביארתי לעיל הואיל דעכ"פ זכות זה שיש לו בו לאכול בירושלם אין לאחרים בו ועדיף מהפקר ודאי חשיב שלך לענין ב"י אלא אף אם נאמר דלר' מאיר דממון גבוה הוא אינו יוצא באתרוג ואינו חייב בחלה הואיל דאינו שלו ממש מ"מ לענין ב"י דחמץ ודאי עובר כיון דיש לו בו צד זכות ולא גרע מקבל עליו אחריות דמרבינן מדכתיב לא ימצא ואף גול"מ כממון דמי לענין בל ירא' מכ"ש בזה דיש לו זכות בו יותר מאשר יש לאחרים ודאי חייב לבערו. ותמהני מאד שראיתי בפנ"י פסחים (דף י"ג ע"ב) בהא דאין מביאין תודה בחג המצות ופריך פשיטא והקשה לראב"י דיליף שאור דאכילה משאור דראי' א"כ אם קדשים קלים ממון גבוה מותר באכילה ובצל"ח שם הוסיף עוד דמצות תשביתו לא שייך ג"כ ולר"ש דאחר שש ליתא רק בעשה דתשביתו מותר באמת לאכול וכן בשביעי של פסח למ"ד נדרים ונדבות קרבין ביו"ט הי' יכול להביא תוד' ולאכול בלילה דאינו עובר בב"י דהוי ממון גבוה וכך כתב בסוף ספר הפלאה משם בעל מחנה לוי ודבריהם תמוהין הא לא גרע מגול"מ דכממון דמי לגבי חמץ ומכ"ש בזה דעכ"פ יש לבעלים זכות זה לאכול והוי' כדידהו לענין ב"י ואף אם נאמר דלענין אתרוג וחלה לא מקרי לכם מ"מ לענין ב"י ודאי עובר ומכ"ש לשיטת הרמב"ם וכפי דברי הר"י קורקו"ס דאף לענין חלה ואתרוג מקרי לכם הואיל דיש להם יותר זכות ממה שיש לאחרים מכ"ש דעובר בב"י

וקצת יש להביא ראיה לדברי הר"י קורקו"ס מפסחים (דף צ') הממנה אחרים עמו על פסחו כו' מעות שבידו חולין ומוקי כרבי שע"מ כן הקדישו ישראל את פסחיהן ועי"ש בתוס' דקמ"ל קרא דדעתו לכך ועיין רמב"ם הל' ק"פ (פ"ד ה"י) חזינן דאחרים יכולים לימנות עמו בפסח אף דהוא כבר הקדישו וכנרא' ק"פ צריך שיהי' שלו ממש מדכתיב משכו וקחו לכם ובירושלמי (פ"ק דקידושין) יליף מזה דמשיכה קונה בבהמ' דקה וכן משמע מרש"י קידושין ר"פ האיש מקדש בהא דאיש זוכה וכן ברש"י גטין (דף כ"ה ע"א) דבעי קנין וברע"ב סוף פ' איזהו מקומן א"כ איך יוצא זה הממנ' על פסח זה שכבר הוא הקדש ובמה יחשב לכם וע"כ כיון דעכ"פ יש לו זכות בו הוי לכם אולם זה לאביי שם דסובר בפסח לא משייר אינש והפריש סתם ולדידי' כבר חל ההקדש ואעפ"כ יוצא בו אחר הממנה עמו אחר כך הרי דבשביל היתר אכילה הוי קרבנו ועי"ש ברש"י דלאביי זה שהפריש לפסחו ואח"כ המנ' אחרים עמו מתנ' בעלמא הוא דיהיב לי' ואף דמבואר קידושין (דף נ"ד) דלר"מ דמעשר שני ממון גבוה אינו יכול לתת במתנה היינו שם מדכתיב מעשרו אם אינו שלו אינו מוסיף חומש אבל לענין ק"פ מקרי