אמרי בינה אורח חיים עו

בביטול בעלמא סגי יש לומר אף להסוברים דהבדיקה היא מדאורייתא בלא ביטול היינו ע"כ הטעם כיון דמצוי חמץ בבית ומשתמשין כל השנה וכמו שכתב בפנ"י ריש פסחים אבל אם בדק כדינו רק שהספק נולד במה שנטל העכבר דדלמה אכלה ודלמה לא ימצא כלל בזה י"ל לכ"ע הבדיק' הוא רק מדרבנן ובהא דהכל נאמנים אף להסוברים דהבדיקה הוא מדאורייתא מ"מ כיון דאינו מתכוין לזכות בהחמץ שבבית בזה לא אוקמי רחמנא ברשותו במה שלא היה מקודם שלו. ומ"ש עוד המק"ח בדיני בדיקה וביטול דפוסקים הסוברים דבדיקה היא דאורייתא דדמי להא דמבואר יו"ד (סי' פ"ד) פירות שדרכן להתליע במחובר צריך בדיקה מדאורייתא כיון שהוא דבר המצוי תמוהין דבריו הא מבואר במ"מ הל' מ"א דדומה לבדיקת ריאה ושם הוא ג"כ מדרבנן. וע"כ חמץ ענין אחר מדכתיב לא ימצא

עוד כתב שם בביאור פלוגתת ר"י ורבנן דר"י סובר אין ביעור חמץ אלא שריפה הוא אף אחר שביטלו מ"מ לא יצא מכלל שאר איסור הנאה ויליף מנותר דבעי שריפה אף דלענין ב"י מהני ביטול מ"מ כמו שאר איסורי הנאה בעי ביעור מטעם תקלה יש מהם בשריפה ויש מהם בקבורה ובחמץ בזה פליגי ר"י ורבנן ולכך כ' הרמב"ם דמדאורייתא בעי שריפה או פירור לחמץ ידוע כדי לקים המצות עשה דתשביתו דאם לא יבטל יקיים מ"ע בחמץ שלו כמו שמחוייב לקנות בגד לקיים מצות ציצית ולדעתי דאם נאמר דרק מטעם תקלה אחר הביטול פליגא ר"י ורבנן איך יליף מנותר הא בנותר יש מצות עשה בפרטיות חיוב אקקרפתי דגברי משא"כ בחמץ ובחמץ מועיל ביטול. גם אם לא יבטל למה לא יברך כששורף החמץ. גם הא לא מצינו מ"ע מיוחד' לשרו' כלאי כרם וערל' ובכ"כ כתיב פן תוקד אש אבל לא מצינו למוני מצות שימנו למצות עשה פרטיות לשרוף והרמב"ם פירוש המשנה סוף תרומה כתב באמת דמקבלה היא וא"כ איך נילף מנותר דשאני נותר דהיא מ"ע וחיוב הגוף ולנתק הלאו קאתי בפרט ר"י דסובר דלוקים על לאו שאב"מ ע"כ שריפת נותר הוי ניתק לעשה י"ל דלכך החמירה התורה בשריפה דוקא משא"כ חמץ לאחר הביטול רק מטעם תקלה בעי הביעור מנ"ל דלא די בפירור וזורה לרוח ועיין שעה"מ הל' גירושין (פ"ד) משם משאת משה דערלה וכ"כ אינו מפורש בתורה שמצותן בשריפה כנותר ופיגול עי"ש וא"כ לאחר ביטול כיצד נילף מנותר גם י"ל כיון דנותר אחר שריפ' אפרו מותר הואיל דנעש' מצותו דלמא חסה התורה שיהי' מותר האפר של הקדש מש"כ בחמץ ומכל זה ודאי נראה דכל פלוגתת ר"י ורבנן הוא אם לא ביטל ומ"ש בפלוגתת רבה ורב יוסף פסחים (דף כ"ח) דאיירי בלי ביטול ולאו מטעם תקלה לחוד ואינו מקיים תשביתו רק כשמשבית מן העולם לגמרי וכן בע"ז דכתיב אבד תאבדון ורבה סובר דהשבתה מיקרי כשאי אפשר לבא לידי שום אדם לכך אם זרקו לים אף שהוא שלם מיקרי השבתה ומיד הוי כמושבת אם אי אפשר לבא לידי אדם ויש להתבונן בדבריו א"כ אם מבאר סוף היום זמן של פסח לר' יוסף לבעי פירור דוקא ומה מהני מה שבסוף יהי' יומס תוך המים כיון דאינו מושבת בשעת מעשה ועוד א"כ מה הוכיח הש"ס ע"ז (דף מ"ה) סוגיא דזוז"ג ממה דאמרי לי' רבנן לר' יוסי אף היא נעשה זבל והתורה אמרה לא ידבק בידך מאומה מן החרם דסובר זוז"ג אסור דלמא לעולם זוז"ג מותר רק כיון דיכול לבא לידי הנאה לא נתקיים עדיין המצוה דאבד תאבדון ואף דמצד עצמו שוב אינו יכול לבא לידי הנאה רק בצירוף גורם אחר מ"מ כיון דבע"ז כתוב לא ידבק בידך מאומה כ"ז שיכול לבא לידי צורך והנאה לא נתקיים מצות אבוד. ואולי יש לומר דעיקר קושיית הש"ס דאי זוז"ג אסור שפיר עדיין לא נתבער הע"ז ע"י זה ולא נתקיים מצות העשה דאבד תאבדון אבל אי זוז"ג מותר ע"כ דחשבינן כליתא לאיסור וממילא הוי כמו דאין עוד שוב מציאות האיסור בעולם כיון דאי אפשר להנות בו בלא צירוף גורם דהיתר והוי כנתבער האיסור ע"י שחיקה זאת. ובזה מיושב קושיית הפנ"י בתוס' פסחים שם דדלמא בחמץ כיון דהזבל מגדל הצמחים אחר פסח ואז מותר לא איכפת לן במה דנעשה זבל ע"ש ולמ"ש אתי שפיר טובא דאם זוז"ג אסור ניהו דלכשיגדלו הצמחים ע"י זבל חמץ יהי' מותר מטעם דאז כבר פרח ממנו האיסור חמץ מ"מ כיון דיש מציאות האיסור עוד בעולם שיכול לבא לידי הנאה הוי כלא נתבער עדיין מן העולם ולא נתקיים המ"ע ועיין בזה

סי' ב' הא דמדאוריי' בביטול בעלמ' סגי מבואר בר"ן ריש פסחי' וביתר ביאור ארוך בדברי רמב"ן חידושי פסחי' דלשון ביטול אינו הפקר וכמו ענין ע"ז דשנינו נכרי מבטל ע"ז שלו ושל חבירו ואינו הפקר דאינו מפקיר דבר שא"ש וכן נמי ביטול רשות שהזכירו לענין עירוב אינו מפקר ביתו רק שעוקר דעתו ועוד דביטול מותר בשב' ולהפקיר אסור בשבת ועוד אמאי מהנ' מבטלו בלבו והאריך עוד בקושי' לכך העלה וז"ל אלא כך אני אומר שהביטול כשמועיל להוציאו מתורת חמץ ולהחשיבו כעפר שאינו ראוי לאכילה והיתר זה מדברי ר"י הוא דאמר שני דברים אינן ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאלו הן ברשותו לומר דכיון שלא הקפידה התורה אלא שלא יהא חמץ שלו ברשותו ואיסורי הנאה אינן ממון ולא קרינן בו לך הדין הוא שלא יעבור עליו בכלום אלא שהתורה עשאתו כאלו הוא ברשותו לעבר עליו בב' לאוין מפני שדעתו עליו והוא רוצה בקיומו לפיכך זה שהסכימה דעתו לדעת תורה ויצא לבטלו ושלא יהי' בו דין ממון אלא שיהי' מוצי' מרשותו לגמרי שוב אינו עובר עליו דלא קרינן בו לך כיון שהוא אסור ואינו רוצה בקיומו ול"מ לרבנן אלא אפילו לר"י (הגלילי) [נראה שהוא ט"ס וצ"ל ר"י דהבי' לעיל דסובר הפקר ל"מ עד דאתי לרשות זוכה מ"מ בכאן מודה וכבר הבאתי דברי רמב"ן בהגהותי לדברי חיים שם ולא הרגשתי דהוא ט"ס ר"י הגלילי] כיון שנתיאש הימנו מפני איסורו יצא מרשותו וא"ב דין גזל כו' והכא עדיף טפי נמי מהפקר דלא הדר איהו זכי בי' דהא שוי כעפר ול"נ לי' בגויה והאריך עוד הרבה והביא דברי הספרי לא יראה לך בטל בלבך דכיון שנתיאש מחמת איסורו ומוציא מדעתו מכלל ממון ואינו בעינו כשלו אלא כעפר שאינו שוה כלום ואין בו דין ממון כלל יצא ידי חובתו ואינו צריך להוציא בשפתיו וכן לענין ע"ז כל שנתייאש מע"ז שלו בלבו הוי ביטול ומותר וכ"ז מהטעם שכתבתי שאין אדם עובר אלא על חמץ שלו שהוא רוצה בקיומו ודעתו עליו הא נתייאש ממנו ונתן דעתו עליו שאינו רוצה מחמת איסורו ולא יהנה בו לעולם אינו עובר משל ממון אבדה כיון שנתייאש ממנו בלבו יצא מרשותו וכל הזוכה בו קנאו אף חמץ בזמנו ממון אבוד הוא מבעלים ויצא מרשותו ביאוש עי"ש עוד ולכאור' מנ"ל לר' ישמעאל דהפי' לא יראה לך הוא מה שהי' שלו ודעתו עליו מעיקרא ונימא דהוא חידוש מה דהתורה קראתו לך אף דא"ב דין ממון דילמא הוא דוקא אם מוחזק כשלו ודעתו עליו כשרואה ומחשבו כדבר שלו ויש בו ממון ואינו מחשבו כעפר בעלמא אז עובר אבל אם אינו מחשבו כדבר שלו רק כעפר בעלמ' בזה אינו עובר ומהני הביטול בלב אף אחר זמן איסורא כשמוצא חמץ בביתו אם אינו מחשיבו כשלו חידשה התורה רק לא יראה לך שלא תחשבנו כשלך ואף בזמן איסור אם אינו מחשבו כשלו אינו עובר וצריך לומר דלכך דקדק הרמב"ן שהתור' עשאתו כאילו הוא ברשותו לעבור עליו בב' לאוין מפני שדעתו עליו והיינו אם דעתו מעיקרא עליו כמ"ש אח"כ על רש"י דפירש דאף כשלא ביטל אינו עובר אלא כשנתן דעתו ורוצה בקיומו לאחר זמן הביעור וכ' והפריז על המדות אלא כל שלא נתן דעתו על החמץ לבטלו עובר הוא דדעתי' עלוי' מעיקרא קאמר והיינו זה ידענו ממה דכתב' התור' לא ימצא בבתיכם ושם לא כתי' לך ואף דשם חייבה התור' שלא ימצא אף שאינו שלו אם קבל עליו אחריות מ"מ מדכתיב לא ימצא משמע אם ראוי לימצא דעובר בשביל דעתו דמעיקר' אף דאינו מחשבו כשלו וממילא אין הפי' לא יראה לך שלא תחשיבנו כשלך דאף אם אינו מחשבו אחר זמן איסור כשלו ג"כ עובר מדכתיב סתם לא ימצא וגם מדכתיב לא יראה היינו לא יהיה לך חמץ במקום הראוי לראי' אע"פ שאינו יכול ולא כתיב לא תראה חמץ רק יראה וכמ"ש הרא"ש (דף ו') וע"כ מה דכתבה התורה לך היינו למעט של אחרים וא"כ מה נ"מ בין של אחרים לשלו הא גם שלו אינו שלו הואיל דאסור בהנא' ע"כ דעשאו הכתוב כשלו ואוקמי' ברשותי' ומזה יליף בספרי כיון דדרש מקודם לא יראה לך רואה אתה לאחרים רואה אתה לגבוה אתה רואה בפלטי' ממילא דרשינן לא יראה לך בטל בלבבך דאם ביטלו קודם זמן איסור וא"ר בקיומו ומחשבו כעפר די ולא אוקמי' רחמנא ברשותי' בע"כ

והנה לטעם זה דרמב"ן נראה אף בחמץ שקבל עליו אחריות אף דגלי לן קרא מלא ימצא דעובר מ"מ לא עדיף ממה שהי' שלו ממש דגלי לן לא יראה לך היינו אם מחזיקו כשלו ורוצה בקיומו אבל אם מחשבו כעפר סגי הואיל דא"ר בקיומו כן נמי אף באינו שלו דעובר מטעם קבלת אחריות היינו אם מחשיבו ורוצה בקיומו ודעתו עליו להחזיקו בשווי ממון אבל אם גומר בדעתו שא"ר בקיומו וכעפר יחשב ואף א"ר שיתקיים אף אם ע"י העדר ואיבוד החמץ יתחייב לשלם ממון לבעליו די ויוצ' בזה מצות עשה דתשביתו. וכן נראה מדברי המג"א (סי' ת"מ ( דכתב דאם קיבל אחריות על חמץ של נכרי רשאי להניח לו ליקח בפסח ולכאורה הא כיון דכבר עבר על בל יראה יחייב לנתק הלאו ולשרפו וגם הא כבר חל עליו המ"ע דתשביתו ג"כ ע"י קבלת אחריות דילפינן גז"ש דשאור שאור כמ"ש האחרונים וכיצד יניח שהנכרי יקחנו ויתבטל המ"ע אלא ודאי דסובר דלא עבר על דאורייתא דמסתמא עשה הישראל כדינו וביטל חמצו ואף זה בכללו אף שאינו שלו מ"מ נכלל כל מה שיש לו שייכות וזכות אליו באיזה חמץ שיהי' כשהי' זכות בקיומה לתועלתו עשאו בביטולו כעפר וא"ר בקיומה ולכן לא עבר מדאורייתא ואף דמ"מ מדרבנן הי' צריך לבער מ"מ בזה לא קנסינן שיצטרך למחות ביד הנכרי ולשלם לו כדי לשרפו וגם כיון דילפינן שאור שאור לגז"ש כמו בלא יראה דכתיב לך ומהני ביטול כשמחשבו כעפר וא"ר בקיומו ואין זה ענין הפקר כלל רק כמו ביטול ע"ז כמו כן בלאו דלא ימצא שהוא פקדון בקבלת אחריות הוא דוק' אם מחזיקו כממון ורוצה בקיומו אבל כשמחשבו כעפר אף דאינו שלו מ"מ מהני ביטול ממציאות חמץ וכמו בע"ז דנכרי מבטל אף ע"ז של חבירו וראיה מפירכת הש"ס פסחים (דף ה') לר"ש דסובר דבר הגורם לממון כממון דמי לא ימצא למה לי לימ' אי לא הו' כתי' לא ימצא הו' אמרינן מדכתי' לך גלי רחמנ' דרק על שלו ממש דמחזיק כשלו עובר הואיל דיש לו תקנ' בביטול שלא