אמרי בינה אורח חיים עה

ורק עצם ההילוך מסבב לו הכיכר הנאסר וזה לא איכפת לן דמצות לאו לה"נ ובנתיבות המשפט (סי' רע"ו) כ' ג"כ כשמערב לדבר מצוה שיש בו הנאה או שמחוייב בדבר כגון להציל ואילו לא הי' לו כיכר זה הי' מוכרח לקנות בפרוטה שאר דברים לצורך עירוב ומערב בזה הרי נהנה במה שמשתכר פרוטה ואסור ולא אדע הא אם מערב בדבר אחר נשאר לו העירוב ואינו מכלה אותו ומה משתכר הא אף בשופר ולולב של ע"ז אי לאו דכתותי מיכתת שיעורי' הי' כשר מאיסורי הנאה אף דודאי הי' צריך לקנות ולהוציא ממון ולא עוד אלא אף בדבר הצריך להוציא מכיסו ממון כשר לדבר מצוה כמבואר בתוס' חולין (דף ק"מ) דאף לכפרה הי' כשר לקרבן מאיסור הנאה דמצות ללה"נ ועיין מל"מ (פה) מאיסורי מזבח וכן בשוקל שקלו מהקדש דמעל מבואר ברמב"ם ורע"ב (פ"ב דשקלים) דהוא משום דיש לו הנאה מה שאין ממשכנין אותו אבל משום מצוה ל"ה מועל דמצות ללה"נ ומה דצ"ע בזה בדברי ש"ס דמעיל' (דף י"ט) בחטאת דאין ממשכנין ואעפ"כ מעל יבואר אי"ה במ"א ק"ו בעירוב דגוף הנאה מהסעודה ל"ה רק גרם ואף שהי' צריך לקנות בפרוטה לא צריך לכלות הדבר מן העולם והי' נשאר לו דודאי רשאי בכל אנפי לערב באיסור הנאה ועי' מ"ש בהגהותי בדברי חיים דיני ר"ה (סי' ד') ואי"ה יבואר עוד בזה כי הדברים צריכים גדר דאם נאמר אף היכא דמשתרשי לי' מותר במקום מצוה אמאי במקום שנוטלין שכר אסור לגבי מודר הנאה כמבואר בנדרים (דף ל"ד) וגם לס"ד דאסור להחזירו משום פרוטה דר"י כתבו התוס' שם דאף דל"ה רק כמבריח ארי מ"מ בידים אסור דהוי כמו שנותן פרוטה מהמודר להעני הרי אף דגוף הרוחה הוא משום מצוה אעפ"כ אסור ואמאי בחיוב קרבן לא נימא דפורע באיסור הנאה ובחיו"ד אבאר בזה

ודע אף דמבואר בראשונים דגרם הנאה מותר מאיסור הנאה אין הכונה דבכל אנפי מותר ריוח ממ"א דהא למכור איסורי הנאה אסור מדאוריית' ואף דהדמים מותרים בדבר שאינו תופס דמיו ומטעם שאין זה דמיו כמבואר בירושלמי ) סוף פ"ב דקידושין וא"כ אינו אלא גרם הנאה ומ"מ אסור וכמו כן ליתן במתנה לנכרי איסור הנא' אסור מה"ת אף דהחזקת טובה אינו אלא גרם הנאה הרי דאסור לגרום לו הנאה מאיסור הנאה רק עיקר הטעם במקום מצוה מותר אף שיגרום לו הנאה אח"כ ואף דבהנאת הגוף אמרינן מצות לה"נ היינו כשנהנה מגוף הדבר אבל לגבי גרם אזלינן בתר עיקר המצוה ודנין לגרם הנא' כדבר דלא אפשר וקמכוין וכן מבואר מדברי רמב"ן ורשב"א יבמות שם דלא איכפת לן בהנאה שניתרת לעלמ' דמ"מ עכוב' משום המצו' דרמי' עליה ומצוה לאו הנאה והיינו משום דרמיא עלי' לעשות המצוה אף בלעדי הנא' דלעול ניתנו ולכך הגרם הנא' הוי כמו לא אפשר וקמכוין. ואף לדעת תוס' פסחים (דף כ"ה) אסור היכא דהוי פס"ר וכן בנדרים דהוא קונם ואיסור חפצא לכ"ע אסור בפס"ר כמו שיבואר אי"ה בחיו"ד היינו היכא דנהנה מגוף הדבר ולא בגרם ותמהני שראיתי בס' אבני מלואים אה"ע (ח"א סי' כ"ח ס"ק ס') שהניח בצ"ע בהא דמבואר בש"ס עירובין ) (דף ל' ( דאם מערבין אף לדבר הרשות אסור להניח עירובו בבית הקברות ואמאי הא גוף העירוב מצוה הוא כמו בנודר ממעין אע"פ שטבילתו מכשרתו לכמה דברים וגם טבילה בזמנה אינו מצוה אפ"ה כיון שאינו נהנה מגופו של איסור הנאה מותר ומ"ש בעירוב: וכן בשוחט בסכין של ע"ז דאסור בבהמה מסוכנת כמבואר בחולין (דף ח') ומ"ש בטביל' באיסור הנאה דג"כ בא לו הנאה אח"כ עי"ש ולמה שכתבתי ל"ק כלל דשם לאו מצוה דרמיא עליו ובפרט עירוב דלאו שם מצוה הוא כלל וכן שחיטה להסוברים דהוי מצות עשה מ"מ במסוכנת עיקר הכונה הוא שלא לשם מצוה רק שלא יפסיד משא"כ לגבי טבילה אף אם טבילה בזמנה לאו מצוה מ"מ עיקר הכונה שיהי' טהור ואף בלא הי' לפניו אכילת הטהור ג"כ הי' טובל כדרכו ולכך לא איכפת לן בהנאתו שגורם לו המצו' אבל היכא דעיקר מטרת חפצו הוא ההנא' אזלינן בתר עיקר מחשבתו ואף גרם הנאה אסור באיסור הנאה וזה פשוט ועיין בלשון ריטב"א ר"ה שם

דיני פסח

סי' א. דעת הטור דאף אם בדק ומצא אח"כ תוך הפסח חמץ עבר על ב"י ועיין מג"א (סי' תל"ד ס"ק ה) דאם לא ביטלו אעפ"י שלא ידע הוי כאוכל חלב בשוגג. והקש' הב"ח מדפריך בש"ס פסחים (דף ו) וכי משכחת לה לבטליה הא עכ"פ עבר מכבר א"כ מהאי טעמא הבודק צריך שיבטל ולענ"ד הא הש"ס קאמר פרורין אע"ג דמשתמר אגב ביתו מ"מ כיון דאין הבע"ב מקפיד לא חשיבי ולכך קאמר שמא ימצא גלוסקא יפה ודעתו עליה ופירשו תוס' ולא בטל מאליו והיינו כיון דחביבי לי' להשתמר אגב ביתו עבר עליו בשוגג ופריך וכי משכחת לבטלה והיינו כיון דמעיקרא לא ידע רק דמשתמר מאליו אגב ביתו א"כ כיון דלכי ידע מבטלה מהני ניחותא דהשתא על מעיקרא במקום אנן סהדי ומצוה ואמרינן כיון דהשתא ניחא לי' לבטלה ולמחשבה כעפר גם מעיקרא אם היה יודע הי' מבטל לי' ואף דרבא סובר במ' ב"מ (דף כ"א) דניחתא דהשתא לא מהני מ"מ במקום מצוה מהני ועיין קצוה"ח (סי' רס"ב) ומתרץ דלמא משכחת לה לבתר איסורא ולאו ברשותי' קיימא ול"מ מבטל דאמר ר"א ב' דברים אינם ברשותו כו' והיינו כיון דבל"ה א"ב ורחמנא אוקמי ברשותו ואחשבה לחמץ כשלו אינו מועיל הביטול אח"ז איסורו ואינו יוצא מרשותו א"כ איך נוכל לומר דיצא מרשותו מעיקרא מה דהשתא ל"מ ובזה לא נוכל לומר דניחותא דהשת' יהי' מועיל על מעיקרא כיון דגם מה דניחא לי' השתא שלא יהי' ברשו' אינו מועיל דבע"כ אוקמי רחמנ' ברשותו מה שלא ביטל מעיקרא ועיין מ"ש הנתיבות המשפט סי' הנ"ז להשיג על הקצוה"ח שם א"כ שפיר עבר למפרע ג"כ אף דלא ידע מ"מ הוי כעבר בשוגג דבעי כפרה ועיין מק"ח (סי' תל"א) דבכה"ג אף מתעסק הוי איסורא

אך דעת תוס' ר"פ כל שעה לפי מה שהבין הפ"ח מדבריהם וכן מילא אחריו המק"ח דכל זמן שלא ידע אינו עובר למפרע אף אם לא בדק כיון שא"י היכן החמץ ואינו מצויה בידו והקשו ע"ז מדקאמר בש"ס דף ד' בהא דהכל נאמנים על ביעור חמץ מטעם דבדיקות חמץ דרבנן דמדאוריי' בביטול בעלמא סגי המניהו רבנן בדרבנן משמ' להדיא דעכ"פ מדאורייתא בעי ביטול אף דא"י היכן הוא ונראה אף אם נאמר כן בדעת תוס' [ועיין פנ"י ריש פ' כ"ש שכ' בכונת תוס' דלא [כפ"ח היינו דסברו ג"כ כיון דחזינן דהתורה לא הקפידה דוקא שלא יהיה בביתו מציאת החמץ דהא באמת אם מבטל ומחשבו כעפר מהני הביטול או מטעם דכתיב לא יראה לך ומהני ביטול מטעם הפקר או מדכתיב לך בטל בלבך וכמ"ש הספרי וכמו שביאר הרמב"ן ריש מס' פסחים דהתורה חשבו שלא יחשב חמץ כדבר שלו רק למחשב כעפרה דארעא קודם זמן איסור לכן אף מה שהוא דבר חשוב כמו גלוסקא יפה ומינטר אגב ביתו מ"מ כיון שא"י היכן הוא ואינו מצוי בזה לא ציותה התורה לחפש אחריה ולא אוקמי רחמנא ברשותו ולכך פריך הש"ס רק לכי משכחת לבטלה כיון דאז מצוי בידו וכמ"ש תוס' שם אבל אם לא היה ידעינן דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי והיינו חושבים דהתורה גזרה על ישראל שלא יהי' חמץ ברשותו של אדם כל ימי חג הפסח אף אם הי' מבטלו מקודם א"כ אף אם אינו מצוי מ"מ כיון דמינטר אגב ביתו אף דלא ידע היכן הוא ג"כ היה עובר ושפיר קאמר בש"ס כיון דמדאורי' בביטול בעלמא סגי מזה ידענו דעיקר מצות התורה הוא שלא יעבור בב"י היינו שלא יראה החמץ כשלו ואוקי התורה ברשותו מה שהי' שלו אם לא היה חמץ חידשה התורה ואוקי ברשותו לעבור עליו בלאו אבל מה שהסכימה דעתו לדעת התורה ומבטל קודם זמן האיסור ומחשבו לעפר לא אוקי רחמנא ברשותו וא"כ ממילא אף מה שהוא בביתו כיון דלא ידע היכן הוא לא אוקמי רחמנא ברשותו וז"ל הרמב"ן שם שהתורה עשאתו כאלו הוא ברשותו לעבור עליו בשני לאוין מפני שדעתו עליו והוא רוצה בקיומו עיי"ש הרי דוק' מה שדעתו עליו ורוצה בקיומו אוקמי ברשותו אבל במה שאינו רוצה בקיומו לא, ממיל' אם אינו יודע היכן הוא ואינו מצוי ג"כ אינו עובר וממילא הבדיקה אינו כ"א מדרבנן ולכן הכל נאמנים וכן בפסחים (דף י') בשני צבורין קאמר שפיר הש"ס כיון דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי לכך אינו עובר ג"כ כשאינו יודע היכן הוא אבל אם לא היה לנו גלוי דעת תורה דביטול מהני והיינו סוברים דבע"כ אוקי רחמנא ברשותו של אדם ודאי היה צריך לבדוק ולחפש אחריו ג"כ דאם יש בביתו אף דלא ידע היכן הוא היה עובר והתוס' דכ' דאינו עובר משום בל יטמין משום דא"ז מצוי כיון דאינו יודע היכן הוא היינו דזה ידענו רק ממה שגילתה לנו התורה דביטול מהני וכמו שכתבתי. וז"פ

ובמקור חיים מתרץ כיון דתשביתו אינו אלא ביטול לא מחייב לחזור אחר מצות עשה כיון דאינו אלא תיקון דב"י אבל אם היה תשביתו שריפה הי' מחויב לחזור אחריה כדי לקיימה ודבריו תמוהין אף אם הי' שריפה מי סגי דוקא לחייבו לבדוק בית זה ששכר או שהלך בו עכבר הא יכול לקיים המצוה באיזה בית שירצה גם מה שכתב לנ"מ בהא דהכל נאמנים ובהא דשני צבורים אם הי' אח"ז איסור ל"ה נאמנים ובב' צבורים הי' חייב בבדיקה אי לאו מטעם דמדאוריית'