אמרי בינה אורח חיים עד

וכאלו לא יצאו עכ"ל ויש להתעורר מש"ס עירובין (דף נ"ה ע"ב) דמשמע משם דהעננים ל"ה כמוקף חומה ואולי לדעת רוקח זה מה דקאמר בש"ס כיון דכתיב בהו על פי ה' יחנו כו' כמאן דקביע להו דמי ודלא כפירוש רש"י שם אולם לדברי רמב"ן דהא דחזרו לאחריהם ל"ה ע"י הילוך ברגלהם בל"ס כיון דיוד פעמים חזרו על כל דיבור ודיבור כמבואר במכילתא ולכך ל"ה כיצאו חוץ לתחום. עוד מבואר מדברי רמב"ן דבמים כ"ז שהולכת הספינה אף למטה מיוד ל"ק שביתה והביא ראי' משביתת אוקיינוס דמינד נייד כ"ש ספינה דניידא וכ"ז שמהלכת הספינה אין אנו קורין בו אל יצא ולא שבו איש שאין לזה מקום ולא שביתה כ"ז שמהלכת והוי כנהרות המושכין דאינן קונין שביתה במקומן וקונין שביתה ברשות הזוכה משם אלפים כן נמי היוצא ליבשה מספינה ההולכת אף בפחות מיוד ומודדים רק ממקום שהספינה עומדת. ודעת ראב"ד באדם מהלך שאינו קונה שביתה אא"כ עומד משום דניד לי' עיי"ש אולם מדברי רמב"ם וש"ע (סי' רמ"ח וסי' ת"ד) מבואר דבפחות מעשרה קונה שביתה בספינה ועיין טור ח"מ (סי' רס"ח) דדעת ראב"ד אף לענין קנין דד"א במהלך אינו קונות לו ועין ש"מ ב"מ (דף ט') והטור משם אביו הרא"ש ז"ל חולק עליו ועיי"ש בסמ"ק ובודאי לדידהו אף במהלך קונה שביתה

והנה מדברי רמב"ן דהקשה מהא דגשמים מאוקיינוס דהוי י"ב מיל ספק דאורייתא מבואר דעתו דתחומים י"ב מיל דהוי דאורייתא הוא אף ביו"ט דבש"ס שם איירי ביו"ט וכן מבואר מדברי רמב"ן מלחמות ביצה דכ' הא דאין מראין סכין לחכם ביו"ט משום גזירה דיצא חוץ לתחום י"ב מילין ודלא כמ"ש הפ"ח כמה פעמים דביו"ט אינו אסור אלא מדרבנן משום דלא מיקרי מלאכה ועיין תשב"ץ (ח"ב סי' רי"ג) דכתב דלכך לא גזרו על תקיעת שופר בשבת משום גזירה דיצא חוץ לתחום דאין מבטלין מצות עשה דאורייתא משום חשש שלא יעבור על מצות ל"ת גרידא שאפילו לעבור עליו בידים מותר דהא קייל"ן אתי עשה ודחי ל"ת ותחומין אפילו אי דאורייתא א"ב כרת אפילו בשבת אלא בלאו וכ"ש ביו"ט דכל המלאכות שבו אינן אלא בלאו ועוד דמילתא דל"ש היא שיצא אדם חוץ לשלש פרסאות ללמוד אצל בקי ואין לחוש לכ"ז אבל העברת ד"א לא מינכרא עיי"ש וע"כ הא דקאמר דלעבור בידים מותר אף דל"ה בעידנא צריך לומר דס"ל עשה דרבים עדיף דל"ב בעידנא וכמ"ש המג"א (סי' תמ"ה) משם הש"ל ויבואר אי"ה דיני פסח אולם קשה עליו הא מבואר בש"ס דשופר של ר"ה אין מעבירין עליו את התחום משום דיו"ט עשה ול"ת ואין עשה דוחה את ל"ת ועשה והוא בעצמו כתב שם מתחילה דאי תחומים דרבנן איך נבטל מצוה דאורייתא משום גזירה שיעבור על דברי חכמים ואעפ"י שהעמידו דבריהם במקום עשה ואמרו אין מעבירין עליו את התחום זה לעבור עליו כשאין השופר בכאן אבל לבטל מפני חשש שיצא חוץ לתחום אין להחמיר כ"כ באיסורי דרבנן. וא"כ אם הוא מדאורייתא ודאי הוי עשה ול"ת ואולי י"ל למ"ש לעיל סי' י"ב) לדעת רבינו יונה שבריטב"א יבמות (דף ה') דהעשה דשבתון לא קאי רק על אבות מלאכות ולא על ל"ת כמו מחמר וא"כ ממילא תחומין דהוא מאל יצא אינו רק בחומר ל"ת ולא בחומר עשה והא דקאמר הש"ס על אין מעבירין עליו את התחום משום דהוי עשה ול"ת הוא אם תחומין דרבנן ורק משום לתא דהוצאה הוא ומשום סיג וגדר עשאו חז"ל כחומר עשה ול"ת אבל אי תחומין די"ב מילין דאורייתא ואינו רק כחומר ל"ת שפיר דחי העשה דשופר לל"ת. אולם יש להתבונן ביו"ט דליכא חיוב מיתא וע"כ קאי העשה על כל איסורי מלאכה דיו"ט וצ"ל לדעת ריטב"א דאף ביו"ט לא קאי העשה רק על אבות מלאכות שהם בשבת בחיוב סקילה ולא על מה שאינו אב מלאכה ותחומין אף י"ב מיל אם הוא מה"ת אין בו אלא ל"ת

סי' ל"ה. בש"ע (סי' ת"ט ס"ט) אחד או רבים שאמרו לא' צא וערב עלינו ועירב עליהם באיז' רוח שרצ' ה"ז עירוב כו' שהרי לא יחדו לו רוח ובמג"א שם כתב דבדרבנן קי"ל יש ברירה וזה דעת הראב"ד בהשגות וכ' המ"מ דכן הוא האמת ואפי' לא ידעו עד שחשכה יוצאים באותו עירוב ולכאורה א"כ אם זה שאמר צא וערב אינו מברר אחר כך ואומר שרוצה להחזיק בתחום ביתו או שאמר פעם א' שאינו רוצה להחזיק בתחום זה שעירב עליו ושוב אח"כ חזר בו ל"ה רשאי לילך כיון דאז כשנודע לו לא התרצה נתבטל הדבר ואינו חוזר וניעור אולם צריך להבין למה לו לבריר' כיון שעש' לשליח בסתם סמך את עצמו על השליח שכמו שיעשה כן יקום ודומה למתני' דפסחים (פ"ח) האומר לעבדו צא ושחוט עלי את הפסח שחט גדי יאכל שחט טלה יאכל ואע"ג דרגיל להיפך כיון דלא פריש לי' עלי' סמך הרי דהיכא דעוש' שליח בסתם ואינו מברר לו אמרינן דעלי' סמך ומסכים לכל אשר יעשה וה"נ דכותה וכיון שחל אינו יכול להתבטל ומצאתי בס' שעה"מ (הל' עירובין) שעמד על זה דאפי' למ"ד אין ברירה מודה כדמוכח מסוגיא דפסחים וכן בפ"מ במ"ז שם עמד ע"ז אולם לא הרגישו דנפקא מינה לדינא בין אם הטעם משום עלי' דידיה סמך או משום דיש ברירה

ונראה דיש לדקדק במתני' שם למה נקט דוק' עבדו ולא נקט סתם האומר לשלוחו כמו דנקט במתני' דתרומות (פ"ד) האומר לשלוחו צא ותרום גם יש להבין למה שם במס' תרומות קאמר תורם כדעתו של בעה"ב אם אינו יודע דעתו של בעה"ב תורם כבינונית פחת עשרה או הוסיף תרומתו תרומ' ולמה בפסחי' לא קתני ג"כ דישחוט כדעת בעה"ב ואם אינו יודע שחט גדי יאכל שחט טלה יאכל ובתרומ' אם יודע דעת בעה"ב אף דלא אמר צא ותרום לדעתי אע"פ שלא אמר לו כמו שאמר לו כמו דמבואר שם בירושלמי דדייק כן מדקתני אח"כ אם אינו יודע הא אם יודע לא וא"כ למה לגבי פסח לא קתני כן אולם נראה דלכך נקט עבדו להורות דאף עבדו דרגיל לדעת דעתו של אדונו במה רוצה מ"מ כיון דא"ל סתם עלי' דידי' סמך בכל מה שיעש' ולכך אף ברגיל בגדי ושחט טלה יאכל ולא הוי שינוי מדעת רבו וע"כ הטעם אף דבתרומ' אם יודע דעת בעל הבית ועושה להיפך לא מהני תרומתו היינו אף שלא אמר לו מ"מ כיון שיודע דעתו אמרינן דודאי רק על דעתו של בעה"ב עושה אותו שליח ואף דלא פירש לו מ"מ מה"ת נימא דסמך עליו בכל מה שיפריש כיון דיודע דעתו ואף מדלא פירש לו נימא דמסתם סמך עליו זה לא אמרינן כיון דמה יפסיד אם יפריש יותר לא יתרצה אח"כ כיון דעשה שינוי ולא יועיל הפרשתו ולא יפסיד אבל בממנה אותו לשחוט לו את הפסח בזה אף דיודע דהשליח יוד' במה רגיל מ"מ כיון דלא פירש לו וה"ל לחוש לזרז את העבד שידע ויזכור מה לשחוט כיון דאם יעשה שינוי ממה שרגיל בו יפסיד וגם יביא חולין לעזרה ולא יהי' לו פסח לצאת ידי חובתו לכך אשמועינן מתני' כיון דאם יהי' לו קפידה יפסיד הרבה אמרינן כיון דלא פירש לו מה ישחוט סמך עליו והתרצה לכל אשר יעשה כדי שלא יבא לידי קלקול ולכך אף אם רגיל לדעת דעתו של רבו במה רגיל מ"מ כיון שלא פירש לו לא הוי שינוי בשליחותו משא"כ בתרומה דלא יפסיד אם יתבטל שליחותו לכך אם יודע דעת בעה"ב ועושה להיפך הוי שינוי ולפ"ז לא קשה דבאומר צא וערב עלי בסתם מה"ת נימר דסמך עליו בכ"מ שיניח העירוב יהי' שילוחו וכי בשופטני עסקינן שיתן הברירה לשלוחו בכ"מ שיניח ערובו יהי מועיל אמרינן דדעתו היה שיברר הוא אח"כ אם יתרצה יהי' מהני ערובו ואם לא לא יפסיד וכיון דבדרבנן אמרינן יש ברירה אמרינן דלא סמיך עלי' דשליח כיון דלא פירוש לו לאיזה רוח שיערב עליו וגם אינו יודע דעתו משא"כ לגבי פסח כיון דאף ביודע דעת רבו ג"כ אם עשה להיפך מהני ע"כ הטעם משום דלא יבא לידי פסידא וגם ישחוט חולין בעזרה סמך ע"כ דעתו עליו וגם גבי תרומה כיון דיודע שא"י דעתו ולא פירש לו סמך עליו דאין אדם עוש' דבר לבטל' כיון דאם לא יסמוך עליו לא יהי' מועיל כלל דבדאורי' א"ב ואף בתרומ' דרבנן בדבר שעיקרו מה"ת א"ב בזה ודאי סמך דעתו על השליח בכל אשר יפריש יהי' מהני בשליחותו משא"כ בעירוב דיכול לברר אח"כ דבדרבנן יש ברירה אמרינן לאומד דעת דלא עלי' דשליח סמך רק כאשר יברר ולפ"ז אם אחר שנודע לו לא התרצה בערובו נתבטל מכל וכל וצ"ע

אגב ראיתי בשעה"מ שם שהתפלא על הש"ס דפסחים שם במעשה דמלך ומלכה דאמר אנן לא נאכל לא מן הראשון ולא מן השני הא ר"ג סובר יש ברירה כמ"ש ריטב"א קידושין (דף כ"ו) בהא דעישור שאני עתיד למוד והא דאין נימנין על ב' פסחים הטעם משום דא"ב כמ"ש תוס' ורש"י שם והניח בצ"ע ולא ידעתי קושיתו הא י"ל דדוקא בעישור שאני עתיד למוד דמברר דבריו מה שיברר בזה סובר ר"ג דיש ברירה כיון דמתנה ומפרש דבריו משא"כ בממנה עצמו על שני פסחים דאינו מברר ואף אם יברר י"ל דדוק' בתול' בדעת עצמו משא"כ בעבד דממנ' לרבו על ב' פסחים אף אם נאמר דהוי כמתנה ומפרש דבריו איז' שירצ' רבו יהי' לפסח מ"מ הוי כתולה בדעת אחרים י"ל דסובר ר"ג דזה גרע ואמרינן דאין ברירה

סי' ל"ו. בש"ע (סי' תט"ו) אין מערבין ע"ת אלא לדבר מצוה כו' או לבית המשתה וכ' בס' תו"ש למה דקיי"ל באומר שבועה שלא אהנה מכיכר זה דיכול לערוב בו ע"ת כיון דאין מערבין אלא לדבר מצוה ומצוה לאו להנות ניתנו בכה"ג כשהולך לסעודת מצוה של נשואין להנות ממשתה ולשמח חתן וכלה אף דהוי מצוה כיון דאית לי' הנאת הגוף ג"כ אסור כמו המודר מן המעיין דאסור לטבול בימות החמה עי"ש בדבריו

ולא נראה דהא הרשב"א והר"ן סוכה (דף ל"א) הקשו איך אמרינן מצות ללה"נ הא יש לו שכר בעוה"ז ובעוה"ב וכ' דל"ח נהנה באיסורי הנאה אלא בנהנה גופו כמו בטובל בימות החמה אבל בגרם הנא' ממ"א ליכ' איסור כמו בימות הגשמים אף דיש לו הנא' ומכשרתו הטביל' לכמה דברים לית לן בי' וכן בחליצ' בסנדל של איסור הנאה אף דגורם לה להתירה מן היבום ולזכות בנפשה ומרויחה טובא ל"ח הנאה באיסור וכ"כ הר"ן והרשב"א נדרים (דף ל"ה) ובריטב"א ר"ה דף כ"ח) והכי נמי דכותה אע"פ שיהי' לו הנאה שיכול לאכול ולשתות בסעודה למחר מ"מ אין זה הנאה מגופו של הכיכר הנאסר אלא גרם