אמרי בינה אורח חיים עב

דהוי פס"ר דל"נ לי' דמה הנאה יש לו בכבויו וכ' ושמא בפתילה שצריך להבהבה ואי נמי דמתהני בשיור השמן והפתילה ולמ"ש בפתילה שצריך להבהבה ליכא ראי' לאסור לר"ש פס"ר במלאכה דרבנן הא מדברי רבא מוכח להדיא דאסור בפס"ר אף בדבר דל"ה רק תולדה דגוזז מדרבנן ודוחק לומר דבמקום הזה אורחי' בכך

וזה זמן רב נתקשתי לדעת תוס' דלרבי יהודה בשבת דבר שאינו מתכוין ל"ה רק איסור דרבנן מהא דמבואר בכורות (דף ל"ד) אמר ר"י אמר שמואל הלכה כר"ש הי ר"ש אילמא ר"ש דמתניתין עד השתא לא אשמעינן שמואל דש"מ מותר ור"ח בר אבין מתני בלא גברי רב אמר הלכה כר"י שמואל אמר הלכה כר"ש והיינו דלמה לי לאשמעינן תו הכא הא דברי אמוראים הנ"ל אמורים דשמואל אמר הלכה כר"ש בגרירה כמו דמבואר שבת (דף כ"ב) וגם לא מצינו להדיא מחלוקתן דר"י ור"ש רק לגבי שבת א"כ היינו נוכל לומר דמה דאמר שמאל הלכה כר"ש הוא לגבי שבת דאף לר"י אין איסור דאורייתא אם אינו מתכוין בזה אמר הלכה כר"ש אבל בשאר איסורי תורה אפשר דס"ל כר' יהודא דדבר שאינו מתכוין אסור דהוא מד"ת ושם בבכורות הוא שאר איסורין כמו הקזה דבכור דאינו מתכוין משום הטלת מום אלא משום רפואה ושם לא בעינן מלאכת מחשבת ולר"י הוי איסור דאורייתא הוצרך לאשמועינן דגם באיסור לאו הלכה כר"ש ואולי י"ל להמבואר חידושי ר"ן סנהדרין (דף פ"ה) דמבאר שיטות תוספות דס"ל באיסור כרת ומיתה דחייבה התורה עונש בשוגג גלות או חטאת דבהנך לכ"ע אינו מתכוין כמו מתכוין כי פליגי רבי שמעון ור"י בחייבי לאוין דל"מ בתורה עונש בשוגג ר"י סובר אינו מתכוין כמתכוין ור"ש מתיר מה"ת ולענין שבת דבעינן מלאכת מחשבת לכ"ע פטור אינו מתכוין רק לר"י דאוסר מה"ת בחייבי לאוין אינו מתכוין גזר בשבת ג"כ עכ"פ מדרבנן ולר"ש דומה שבת לשאר חייבי לאוין לכך מותר לגמרי עיי"ש ולפי זה ממילא ממה דאמר שמואל דהלכה כר"ש לגבי שבת ידענו דהלכה כמותו דבכל חייבי לאוין ג"כ הלכה כמותו דאם היה סובר דהלכה כר"י בשאר חייבי לאוין ממיל' ל"ה פוסק כר"ש בשבת דהא בהא תליא דאם בשאר חייבי לאוין היה איסור תורה לא היה פליג על ר"ש וגזרינן בשבת אף דבעי' מלאכת מחשבת אטו שאר חייבי לאוין דבזה לא פליג ר"ש על ר' יהודא ובפרט למ"ש תוס' בכורות שם סוף ד"ה אילמא דמדאורייתא אחזו דם חשיב כמום שאינו יכול להתרפאות ורק מדרבנן אסור לשחוט עלי' דאתי לאחלופי בתם וכיון דבשבת כבר פסק כר"ש מכש"כ בשאר איסורין שהוא דרבנן דהלכה כמותו. ועיין ריטב"א יומא (דף ל"ד) דהקשו על שיטות תוס' דלר"י בשבת הוא איסור דרבנן אינו מתכוין מהא דאמרינן המתעסק בחלבין ועריות חייב לפי שכבר נהנה טעמא דנהנה הא לא"ה פטור לר"ש משום דהוי דבר שאינו מתכוין דומיא דשבת ולמ"ש הר"ן דר"ש מודה היכא דחייבו התורה עונש בשוגג אתי שפיר דזה שאמר שכן נהנה הוא נתינת טעם דהתורה חייבו על הנאה לכך אף אינו מתכוין חייב אך יקשה לדברי הר"ן דהיכא דענשה התורה על השוגג לכ"ע אף דשא"מ חייב בשאר איסורין הא שמואל לא הוציא ממתעסק דחייב רק חלבים ועריות שכן נהנה אבל שאר חיובא מיתה לא וכן ברמב"ם (פ"א) משגגות לא הוציא מכללא דמתעסק פטור רק חלבין ועריות לחייבו מבואר המפטם בשמן המשחה אף מתעסק פטור אף דנהנה מן הסיכה מ"מ אין זה הנאה הקולטות כל הגוף כמו חלבין ועריות ואמאי הא כיון דענשו הכתוב על שוגג אף אינו מתכוין חייב וכן בשחוטי חוץ דמתעסק פטור הא לגבי חיוב עונש על שוגג לכ"ע דבר שאינו מתכוין אסור לדברי הר"ן וכן מס' פסחים (דף ל"ג) תאמר במעילה שאם נתכוין להתחמם בגזי חולין ונתחמם בגיזי עולה שמעל ופירש רש"י דגבי מעילה וחטאת בשגגת כ"ד כתיב ולא כתיב בה מיעוט' כדכתיב בשבת מלאכת מחשבת ובשאר מצות אשר חטא בה פרט למתעס' תפ"ל דהיכא דענשה התורה על שוגג אף אינו מתכוין אסור וצ"ל דזה דפטור בכל מתעסק הוא מחיוב קרבן אבל עונש יש באמת רק מקרבן פטרה התורה מדכתיב בה ובשבת מלאכת מחשבת שלא יהי' אף איסור ובשאר איסורין פטור רק מחטאת ממיעוטא דבה אבל איסור יש וכמ"ש רע"א ז"ל בתשובה (סי' ח') והוציא שמואל מזה רק חלבין ועריות שכן נהנה דבשתי אלה שהנאת כל הגוף הוא חייב אף במתעסק אבל בשאר איסורי מיתה אף דדבר שאינו מתכוין אסור בהו מ"מ מן קרבן פטור ממיעוטא דבה ולא קשה כלל קושית הריטב"א יומא ועיין תוס' סנהדרין (דף ס"ב ע"ב) ד"ה להגביה דלדברי התירוץ השני שם יש מקום לקושית הריטב"א. עוד הקשה הריטב"א שם דהא גבי מוכרי כסות בכלאים כרבנן דאוקי פרק כל שעה בפלוגתא דר"ש ור"י בדבר שאינו מתכוין דשבת אלמא דין שאר איסורין בדבר שאינו מתכוין כדין שבת וליכא למימר דר"ש דיליף משבת אבל לא ר"י דכל כה"ג הו"ל לפרושי והיכא תלי לה טעמא בכל דוכתא בפלוגתא דר"י ור"ש דשבת ולא דחי דדלמא ר"ש בשאר איסורין דאסור משום דלא כתיב בהו מלאכת מחשבת א"ו שבת בנין אב לכל התורה ולכאורא אינו מובן הא מס' בכורות הנ"ז מתיר ר"ש דבר שאינו מתכוין לגבי בכור דהוא שאר איסורין וצ"ל דכונתו דמ"ל לש"ס דר"ש במתניתין וברייתא תרי ענינא הם כמו שכתבו תוס' שם דלמא בקרא פליגי וס"ל מטיל מום בבעל מום שרי. ובאמת המעיין בתוס' סנהדרין שם בסוף דבריהם יראה שיטה אחרת דמעיקר הדין אין שום חילוק בין איסור לאו לאיסור מיתה רק כונת הש"ס שם דחיישינן שמא מתוך שיטול הקוץ כשמתחיל להסיר שמא יתהפך דלא סגי אי לא הוי פס"ר ולא יניח בשביל כך היינו שלא יהי' זריז להפסיק באמצע מלאכתו וכתבו אבל שאר דבר שאינו מתכוין דלא פס"ר הוא שרי ולטול קוץ בשבת מודה שמואל אף על גב דמחייב במלאכה שאינה צל"ג דקסבר מקלקל בחבורה פטור ולפי"ז אין חילוק בין שבת לשאר איסורין ואין ענין אינו מתכוין למלאכת מחשבת ולר' יהודא לעולם אסור רק מה שכ' לחוש לשמא יתהפך באופן שיהי' פס"ר ושאר דבר שאינו מתכוין דלא פסיק רישא שרי לא נתבאר בדבריהם מאיזה טעם או משום דבאיסור לאו לא חשו חז"ל לזה שיזדמן אח"כ באופן דלא סגי אי לא הוי פס"ר ולא יניח בשביל כך רק באיסור שגגת חנק חשו או י"ל דבאמת מה לי איסור לאו מה לי איסור מיתה רק כאן למשקיל סילוא שכיח הדבר שיתהפך וכן למפתח כוותא ובשאר מקומות היכא דלא הוי פס"ר אם יתהפך הדבר שיבא ללא סגי יניח מלאכתו אולם מכמה מקומות בתוס' לא משמע כן דהא בלא פס"ר מותר כשאינו מתכוין אף אם עושה מלאכתו במקום שאין עיניו שולטות לראות אלא נראה דבאיסור לאו לא חשו לזה שיזדמן רק באיסור מיתה

ועיין פסחים (דף פ"ד ע"ב) נייתו גומרתא וניחות עליה ונפקא למוח דידיה ונמנו עליה דהא תניא השורף בעצמות כו' אין בו משום שבירות עצם אלא מאי אית לן למימר אביי אמר משום פקע ופירש רש"י שמא מחמת הגחלת יפקע במ"א ואין זה שריפה אלא שבירה ומדכ' רש"י שמא יפקע הרי דאינו בודאי שיפקע ע"י גומרתא במ"א וא"כ הוי דבר שאינו מתכוין ואף אם יפקע לא יעשה איסור כיון דל"ה פס"ר ושם הוי שגגת לאו וי"ל דחשו לשמא יעשו באופן דיהי' פס"ר ואף דל"נ לי' מ"מ לרוב הפוסקים עכ"פ אסור מדרבנן בפרט בשאר איסורין שאינן איסור שבת ובזה יש לישב קצת קושית האחרונים בש"ס פסחים בחמשה שנתערבו עורות פסחיהן ונמצא יבלת באחד מהן דקאמר ניתו ונתנו על שלמים דמה יעשו בעצמות שיש בהן מוח דאסור לשברן מספק פסח א"כ מביא ספק קדשים לבית הפסול ולמ"ש אתי שפיר דהא באמת הוא חשש רחוק דשמא יפקע רק בדרך כלל אסרו למנות על מוח שבראש דבאם ימנו על כך לפעמים יבאו לאיסור ע"י גומרתא שיפקע אבל באם הוא על תנאי שלמים הוי ס"ס שמא לא יפקע כי הוא רק על צד הקרי והזדמן ואף אם יפקע הוי דבר שאינו מתכוין ועוד ספק דלמא שלמים הוא ואין בו איסור שבירת עצם ואף לרבא דאמר משום הפסד קדשים דמפסיד בידים דלמא אכיל נורא ממוח ומוטב שיפסל מאיליו הא ג"כ אמר רק דלמא והוי אינו מתכוין אף אם יזדמן כיון דלא הוי פס"ר רק אסרו לעשות תמיד כן כי אם יהי' ע"ד ההוה יקרה לפעמים כן שישרוף בידים לכך אין נימנין אבל באם ע"צ ההזדמנות קרה שנתערבו אם הי' תיקון ע"י התנאי דשלמים ל"ה עיכוב בשביל עצמות שיש בהן מוח דיכול להניח גומרתא ולהיות זהיר וזריז שלא יפקע ולא ישרוף ממוח כיון שהוא ע"ד המקרה וההזדמנות לא יעקרו חז"ל רק אם בכל ק"פ יעשו כך חשו לזה שיהי' לפעמים דלא סגי שלא יהי פס"ר וכתבתי כה"ג לעיל בסי' הקדום בהא דחשו חז"ל למיעוטא דעגלים ובמים שאלה"ס

ויש מקום לומר דזה ג"כ כונת הרמב"ם ז"ל (פכ"א ה"ד משבת) שכ' ואסור לכבד את הקרקע שמא ישוה גומות ועמד על זה הריב"ש מובא בכ"מ שם מדכ' שמא מבואר דלא אסרו הכיבוד משום פס"ר א"כ למה אסרו הא קי"ל כר"ש ולמ"ש י"ל דהא באמת דברי תוס' שבת (דף צ"ה) המכבד והמרבץ דר"א מחייב חטאת וחכמים אומרים דאינו אלא שבות ומסיק בגמרא דלר"ש שרי לכתחילה ולדעת רוב הפוסקים קאי רק על מרבץ וכ' התוס' כיון דע"כ לרבנן מיירי דל"ה פס"ר שיעשה גומות דאי פס"ר היכא שרי לר"ש לכתחל' ואמאי מחייב ר"א חטאת וכ' דבהא פליגי דר"א סבר דהוי פס"ר ורבנן סברו דלא הוי והדוחק מבואר דאיך יפלגו במציאות אם הוי פס"ר א"ל לכך מפרש הרמב"ם דטעמא דרבנן דחששו שמא יכבד לפעמים באופן שיהי' פס"ר והיינו שמא יעש' גומות אף דאינו מכוין לזה מ"מ דילמא יעש' לפעמים בכבדות באופן דלא סגי דל"ה פס"ר לכן אסרו חכמים ובאמת הא דר"א מחייב חטאת היינו ג"כ כיון שכונתו ליפות הקרקע אם עושה ע"ד שהוא פס"ר אז חייב וחכמים דאומרים דאינו אלא משום שבות היינו דאסרו לעולם דבר ההוה דשמא יהי' באופן דלא סגי דלא הוי פס"ר ובתוס' פסחים (דף ס"ה) מפרשים משם הר"י פלוגתא דר"א ורבנן דר"א סבר סתם מכבד מכוין להשות גומות אע"פ שא"צ להשות מחייב לר"י הואיל והשו' גומות לבסוף ורבנן סברי דאינו מכוין אלא לכבד בעלמא וליכא אלא שבות. ופי' המהרש"א לענין מתכוין נמי הי' מחייב ר"ש אלא שפוטר ר"ש בי' כיון שאין צריך להשות גומות אע"פ שמתכוין משום דהוי משאצ"ל ויש להבין אם מכוין להשות גומות אשוויי גומות זה מעשה הבנין וכיון דמכוין לזה הוי צל"ג וכבר עמד ע"ז שם בדו"ח אולם נראה דבספר מרכבת המשנה חקר בעוש' מלאכה וא"צ רק ברצון פשוט בלי שום טעם