אמרי בינה אורח חיים עא

וקשה לי מהא דמבואר בתוס' סנהדרין (דף פ"ה) דכ' ממה שסתם ר' במתני' מחט ליטול בו את הקוץ משמע דליכ' מאן דפליג בזה וע"כ או מטעם דמשאצ"ל פטור או מטעם דמקלקל בחבורה פטור למאן דסובר דמשאצ"ל חייב א"כ ר' אליעזר דסובר בשכח ומל את של אחר השבת בשבת דחייב ומבואר בכריתות (דף כ') הנח לחבור' הואיל דמקלקל בחבורה חייב מתעסק נמי חייב וכיון דסובר מקלקל בחבורה חייב ע"כ דסובר משאצ"ל פטור דזה מוכרח לדבריהם ממתני' דמחט של יד והא לדעת תוס' ר"א דמחייב בנוטל צפרניו זב"ז או בשיניו וכן שערו ושפמו ע"כ דסובר משאצ"ל חייב וצ"ע

ודע דהא דנראה באם מקיז דם לאדם או לבהמה לרפואה בשבת דחייב כמו דנראה מדברי המג"א (סי' שי"ו ס"ק ט"ו) שכ' ונ"ל דחובל לרפואה חייב לכ"ע עיין (סי' שכ"ח) וכ"כ שם (ס"ק ג') הוצאת שן מלאכה דאורייתא דהא חובל לרפואה ומשמע מדבריו דאין חולק בזה ולא אדע מאי טעמא ל"ה משאצ"ל לדעת התוס' הא בנוטל צפרניו פטור למאן דסובר משאצ"ל פטור אף דעי"ז נתיפה גופו מ"מ כיון דלא צריך רק לסלק הדבר ואינו טוב יותר מאם לא הי' מקודם לדעת תוס' הוי משאצ"ל ופטור ומה לי חובל לרפואה הא מ"מ א"צ לדם רק לסלק מאותו מקום ובאמת אף לדעת הריב"ש דבגוזז אם עי"ז מתיפה העור הוי מלאכה הצל"ג י"ל דוקא בגוזז דילפינן ממשכן ושם הי' כן מלאכת הגזיז' משא"כ חובל אי משום מפרק או נטילת נשמה לא הי' ע"ד כן אולם הרמב"ן בחידושי שבת הנ"ל כ' להדיא דמילה ודאי מלאכה הצל"ג הוא שהוא צריך שיהי' אדם זה מהול ומהדומה לזה הנוטל צפרניו אם בכלי וכן שפמו חייב משום תולדה דגוזז ואע"פ שא"צ לגוף הצפרנים נקראת מלאכה הצל"ג וכן הזורה והבורר ומאן דשקיל אקופי מגלימא כולן דומות למילה מבואר דלאו דוקא גוזז רק כל דבר המתיפה ונתקן על ידו הוי מלאכה הצל"ג אולם לדעת התוס' מבואר להדיא דאינו כן וכן מבואר בבעל המאור דמלאכת זורה ובורר עיקרן שם מלאכתן הוי משאצ"ל וכך חיובן משא"כ מלאכות אחרות ואם כן אף בחובל לרפואה ל"ה מלאכה דאורייתא ומאן דשקיל אקופי מגלימא שהביא רמב"ן לא אבין הא שם החיוב הוא משום גמר מלאכה דהוי מלאכת מכה בפטיש ועיקר התיקון הוא בגלימא הוי כמו מלאכה הצל"ג דמה דשקיל האקופי לא הוי מלאכה רק מה דנלקח מהבגד משא"כ בחובל לרפואה דלית בי' גמר מלאכה רק או משום מפרק או משום נטילת נשמה בזה למאן דבעי מלאכה הצל"ג בעינן שיהי' צריך למלאכה בעצמה ואמאי חייב אף אם יתיפה הגוף עי"ז ועיין תוס' כתובות (דף ה') ד"ה לדם הוא צריך שכ' להוציא הדם שלא יתלכלך פעם אחרת הוי משאצ"ל ובס' בית יעקב שם הקש' הא במציצה יהי' ג"כ משאצ"ל דא"צ לדם רק שלא יסתכן הולד וכתב כיון דמשביח בריאות התינוק ע"י נטילת דם חייב כמ"ש הריב"ש בנטילת צפרנים שנתיפה הדבר בנטילתן חייב ולא אדע מה הועיל בשיטת תוס' דס"ל באם א"צ להדבר הנגזז ל"ה מלאכה הצל"ג ויקשה מן מציצה ולרמב"ם דחובל הוא משום מפרק הוא ג"כ רק אם צריך להדם וכמ"ש התוס' גבי סוחט והר"ן סוף פ' שמנה שרצים דאם א"צ למשקין הנסחטין ליכא חיובא וכן י"ל ג"כ דעת רמב"ם ולכך שוחט א"ח משום מפרק כיון דא"צ לדם ועיין ב"י (סוף סי' ש"ל) ומג"א שם (ס"ק י') ובתוס' שבת שם דמפרק ליכא אם א"צ לו להנסחט וא"כ חובל לרפואה ע"כ החיוב הוא רק משום נטילת נשמה וכן המוצץ הדם והוי משאצ"ל ודברי הלח"מ (פ"ח ה"ט) שכתב בדעת רמב"ם דחובל א"ח משום נ"נ דליכא חיוב נ"נ אלא לרבות במיתה בהחלט תמוהין דאם א"צ לדם ליכא מפרק וע"כ יש בו נ"נ והרמב"ם אתי לאשמועינן דבחולב או חובל וצריך לדם דיש בו תרתי חיובא דנ"נ וגם מפרק ובא"צ לדם ע"כ מודה דיש חיוב נ"נ אף דאינה מתה בהחלט עכ"פ לדעת התוס' באמת מציצה דמילה ל"ה רק איסור דרבנן למאן דפוסק משאצ"ל פטור

עוד ראיתי שם בנ"א במלאכת קוצר שהביא דברי מג"א ורש"י דתולש בפיו פטור וכ' דתליא בהא דשבת (דף ק"ז) בהושיט ידו לתוך מעי בהמ' ודלדל עובר דחייב משום עוקר דבר מגידולו לפ"ז גם בתולש בפיו חייב משום עוקר דבר מגידולו דזה דומה לנטילת נשמה ושולה דג ממים דאין חילוק בין אם הוא ביד או בד"א אבל לדעת רמב"ן דלא שייך עוקר דבר מגידולו י"ל דתולש בפיו פטור ודבריו מגומגמים הא לשיטת הירושלמי עוקר ד"מ הוא תולדה דקוצר וחייב אף בשאינו גד"ק כמ"ש רמב"ן ורשב"א וכיון דאין דרך קצירה בכך בפיו א"ח משום עוקר ד"מ דזה לאו אורחיה בכך משא"כ הושיט ידו לתוך מעי בהמה ודלדל עובר דרך עוקר ד"מ בסוג זה כך הוא ואורחי' בכך והרמב"ן דכ' ש"ס דילן לית לי' עוקר ד"מ תולד' דקוצר רק בגד"ק הא אם הי' שייך עוקר ד"מ אף בדלדל עובר ושולה דג ודאי גם הרמב"ן מודה דזה אורחי' בכך ומ"ש עוד ראי' לדעת רמב"ן (מדף ע"ג) מאן דשקיל פיסא ונתר תמרי דאמר ר"א אין דרך תלישה בכך ש"מ אע"ג דעכ"פ עוקר דבר פטור משום דקוצר אינו אלא במה שדרך לקצור ולא ידעתי לכוין דבריו ודאי לענין קצירה אין דרך קצירה בכך וגם אף דעוקר דבר מגידולו מ"מ כיון דלאו אורחי' בכך הוי כלאחר יד על מה יתחייב וכיצד יתחייב על עוקר ד"מ דזה לדעת הירושלמי תולד' דידי' כיון דעכ"פ לאו אורחי' בכך אבל לעולם י"ל בהושיט ידו למעי בהמה ודלדל עובר ושולה דג ממים דזה אורחי' בכך חייב משום עוקר ד"מ וזה תולדה דקוצר

והנה בקוצר וא"צ לעצים אם עכ"פ מדרבנן אסור תליא לכאורה במחלוקת הר"ן הנ"ל לגבי סחיטה דאם הולך לאיבוד דעכ"פ אסור מדרבנן אולם דעת הרשב"א והמ"מ והריב"ש מובא במג"א (סי' ש"כ ס"ק כ"ג) משמע דאין בו איסור כלל ועי"ש במג"א (ס"ק כ"א) שכ' אבל חיובא ליכא לכ"ע ובס' תו"ש שם כ' דאינו מדוקדק דלדעת רמב"ם דפסק כר"י ודאי איכא נמי חיובא בפס"ר דלא ניחא לי' אולם המ"א כונתו על האמור שם בש"ע בסותם נקב החבית באם הולך לאיבוד דבזה לכ"ע ליכא חיובא ואף לר"י דמשאצ"ל חייב מ"מ באם אינו צריך לדבר הנסחט אין בו דש וכמו שכתבו תוס' והר"ן רק דעת הש"ע שם דעכ"פ מדרבנן אסור ובאמת לכאורה משמע מש"ס שבת (דף פ"א) דעכ"פ אסור מדרבנן בהא דאמר ר"ה אסור לפנות בשדה ניר בשבת כו' ואלא משום עשבים והאמר ר"ל צרור שעלו בו עשבים מותר לקנח בו והתולש ממנו בשבת חייב חטאת ופי' רש"י דמותר לקנח דאינו מתכוין לתלוש ומותר דהלכה כר"ש בגרירה ומה צריך לזה הא אף לר"ש דדבר שאינו מתכוין אסור מ"מ קוצר לא הוי מלאכה רק אם צריך לדבר הנקצר כמו דהוכיחו תוס' הנ"ל וא"כ אף אם יתלוש העשבים כיון דא"צ להם ל"ה קוצר א"ו דעכ"פ מדרבנן אסור ופריך על ר"ה מר"ל דמר"ל ידענו דל"ה פס"ר ואמאי אסור לפנות בשד' ניר אבל אם נאמר דכשאינו צריך לדבר הנקצר אין שם מלאכה אף מדרבנן למה צריך להש"ס להקשות על ר"ה מר"ל א"ו דעכ"פ אף בא"צ אסור מדרבנן וכמ"ש הר"ן וראיתי שם בדו"ח שהקשה הא ר"ה תלמיד דרב ורב ס"ל כר"י דדבר שאינו מתכוין אסור וכ' דאף לר"י בשבת דבר שאינו מתכוין ליכא רק איסור דרבנן והי' מותר לקנח מפני כבוד הבריות א"ו דסובר דהוי פס"ר אולם הקש' דילמא באמת הוי פס"ר רק דר"ל מתיר דלא ניחא לי' בתלישת העשבים והוי רק דרבנן ומותר מפני כה"ב ור"ה ס"ל כר"י בכולה דמשאצ"ל חייב וגם מהא דאסר ר' יוחנן לקנח בחרס משום דדשא"מ אסור כדמבואר בש"ס שם וע"כ אף דל"ה רק איסור דרבנן מ"מ שבות זה חמור כיון דשורש איסורו תלוי בדאורייתא א"כ ר"ה דסובר דשא"מ אסור מש"ה אסור לקנח ולמ"ש אינו דומה להא דלר"י אסור לקנח בחרס דשם שורש האיסור אם מתכוין תלוי בדאורייתא דהוי השרת נימין דהוא מטעם גוזז ואף דא"צ להשערות הוי שם מלאכה משא"כ בצרור אף אם מכוין אין בו שורש מלאכה דאורייתא באם א"צ להעשבים ושפיר פריך הש"ס לר"ה דאף אם יסבור דשא"מ אסור מ"מ בכה"ג דלאו שם מלאכ' דאורייתא הוא אמאי אסור גם בלא"ה י"ל דהא ר"ה אוסר אף לפנות בשדה ניר והי' ס"ד מטעם תלישת עשבים דאם יקנח בו נתלשים וע"כ משום דשמא יבא לחיוב מלאכה דאוריי' אוסר ופריך מר"ל להוכיח דע"כ ל"ה פס"ר דאם הי' פס"ר הי' אוסר ול"ה מתירין משום כבוד הבריות וע"כ דל"ה פס"ר ולמה יהי' אסור אף לפנות משום דשמא יקח צרור שיש בו עשבים לקנח דהא אף אם יקח אינו ודאי שיתלוש ואף אם יתלוש יהי' כלאחר יד דאינו תולש בידים דאין דרך קצירה בכך

ועיין עוד בדו"ח מס' עירובין (דף צ"ג) בהא דכ' תוס' שם בהוכחת הש"ס על ר"י דאסור לקנח בחרס הא אמר ר' יוחנן הלכ' כסתם משנ' ותנן נזיר חופף ומפספס דאף דאיכ' סתמא אחרינ' ביצ' (דף כ"ג) הוא מכח מה אולמא דהאי סתמא ואין לרבי יוחנן לפסוק בשום אחת בלא ראי' והקשה דמ"מ עכ"פ מספק צריכים להחמיר דאסור לקנח בחרס וכתב דמזה ראי' ברורה למ"ש תוס' שבת (דף מ"א) ורש"י שבת (דף קכ"א) דגם לר"י אינו אסור דשא"מ רק מדרבנן בשבת לכך פריך הש"ס דמס' יהי' מותר לקנח בחרס דהוי ספק דרבנן והיינו אף דאין לעשות ספק דרבנן לכתחלה כמ"ש המ"מ (פ"ו מעירובין) מ"מ מפני כה"ב לא הי' לאסור וי"ל אף אם דשא"מ אסור מד"ת גם באיסורי שבת מ"מ שפיר פריך הש"ס כיון דלאו ודאי הוא שישיר שערות יהי' מותר לקנח בחרס מטעם ספק ספק' חדא דילמ' לא יתעבד מלאכ' כלל ולא ישיר נימין ועוד אף אם ישיר דילמא כהך סתמא דדשא"מ מותר וכה"ג הוי ס"ס מעליא ועוד הא החיוב דהשרת נימין הוא גוזז ולדעת רמב"ן ורשב"א הנ"ל בחיים אין בו עוקר ד"מ רק בגידולי קרקע ואדם אינו גד"ק ולא שייך תלישה מחיים רק גוזז וגם אף התליש' הוי כלאחר יד ושפיר פריך הש"ס על רבי יוחנן דלמה אוסר מס' לקנח בחרס. ובאמת יש להבין לשיטת הרמב"ן דבאדם חי ליכא קוצר רק גוזז ואין אורחי' לתלוש מחיים אמאי אמר רבא שם (דף פ"א ע"א) אסור לשמש בחרס בשבת כדרך שמשמש בחול ופי' רש"י ותוס' משום השרת נימין ואף דרבא סובר דשא"מ מותר מ"מ במשמש צרור הוי פס"ר וכן פסקינן בש"ע (סי' שי"ב) ומה איסור יש בהשרת נימין כיון דלאו דרך גוזז הוא וצריך לדחוק דמ"מ יותר טוב שיעשה כלאחר יד ובמג"א (סי' שי"ד) מביא כמה ראיות לאסור פס"ר אף באיסור דרבנן ומכאן מבואר להדי' ועי' רשב"א שבת (דף ק"כ) בהא דנר שאחורי הדלת דקאמר בש"ס בהא אפי' ר"ש מודה שמעינן מהא דאפי' במלאכה דרבנן ובדשא"מ אי פס"ר הוא אסור אפי' לר"ש דהא הכא אינו מתכוין ומשאצ"ל הוא ואפי' הכי אמרינן דמוד' ר"ש בפס"ר וזה לפי תירוץ הא"נ שכ' מקודם לכן להקשות