אמרי בינה אורח חיים ז

אורח חיים

סי' א'. חיוב הברכה על טלית של צצית אם קודם שמתעטף או בעת שמתעטף

כתב בתשובת בית יעקב ( סי' ס"ה) דלדעת הר"י בתוספות מסכ' יבמות (דף צ' ע"ב) דלא מתחייב בציצית עד אחר שנתעטף ומה"ט הא דעקרו חז"ל מסדין הציצית דהוי שב ואל תעשה א"כ אין לברך קודם העיטוף וכ"כ השא"ר (סי' ל"ב) ולענ"ד אף לדעת הר"י מ"מ יש לברך קודם העטוף דהנה השא"ר הקש' שם הא מה שאינו פושט אח"כ הטלית בלא ציצית אף דלא מתחייב בשעת העיטוף מ"מ אח"כ הוי קו"ע הואיל דתחלתו א"א אלא ע"י מעשה ואף תחלת מעשה של התירא גורם לאיסור של אחר שעה להיות נחשב כעושה מעשה בידים. כמו בנזיר שנכנס בשידה תיבה ומגדל ובא חבירו ופרע עליו את המעזיבה דאף דבשעת כניסה של היתר לא עבידא האיסור דאתי אח"כ אפ"ה חשבינן ליה אח"כ כעושה מעשה מחמת תחלת המעש' של כניסת ההיתר מכ"ש הכא מהראוי שיחשב הא דעומד מלובש בלא ציצית ע"י תחלת המעשה דעיטוף כיון דבשעת העיטוף יודע שבודאי אתי עליו החיוב דמצות ציצית ע"ש ובאמת בתוספות שבועות ( (דף י"ז) כתבו דכה"ג בטומא' הוי אין בו מעשה עי"ש וכן פשיטא ליה לבעל חות יאיר ( סי' צ"ה) ומה"ט תמה שם על התה"ד המובא ברמ"א יו"ד ( סי' שע"ב) שאם הגידו לכהן שמת בביתו והוא ערום שצריך לרוץ מיד אף בלא לבוש שאין מצוה דאורייתא נדחית מפני כבוד הבריות ואמאי הא הוי שב ואל תעשה ורמז שם לדברי תוס' יבמות הנ"ל ג"כ. אולם ברמב"ם הל' נזיר (פרק ו') מבואר דהשהיה חשוב כמעשה. ועיין בזה במל"מ הלכות ביאת המקדש. עוד הקשה לדברי הר"י אמאי אמרו בש"ס דכלאים בציצית דהוי בעידנא דמעקר הלאו מקיים העשה הא אדרבא הלאו הוא בשעת העיטוף והמצוה מתקיים רק אח"כ עי"ש

והנה לכאורה י"ל בקושיא הראשונה בשלמא שם מצטרפין המעשה הראשונה לשהיה דעכשיו כיון דאם היה אז המעזיבה נפרע הי' חייב לכך מה ששהיה עכשיו חייב משא"כ הא דעומד מלובש בלא ציצית בלתי באפשרות לעשות האיסור ע"י מעשה של האיסור ולא נוכל לצרף הלבישה למה ששהיה כיון דמעולם בלתי אפשר שמעשה הלבישה יהי' אסור משא"כ בנזיר מה שהוא שוהה מצרפינן להמעשה דמעיקרא כיון דגם אם הי' אז המעזיבה פתוח היה חייב ועיין ריטב"א מכות דף כ"א) וראיה לזה מהא דמבואר בסנהדרין ( (דף ס"ה) ר"ל אמר ידעוני לפי שאין בו מעשה ופרש"י דהכנסת העצם לתוך פיו כיון שאינו מדבר בשעת מעשה אלא לאחר המעש' שהוא בפיו מדבר העצם מאליו לא חשיב מעשה וחזינן אף דאח"כ עושה קצת מעשה שמדבר ואינו מסלק העצם מתוך פיו מכל מקום כיון שאינו עושה אז מעשה לא הוי כמעשה ולא מצרפינן ההתחלה במה שמכניס העצם לתוך פיו למעשה ומ"ש מהא דפרע אח"כ אחר את המעזיבה אלא ודאי הוא הדבר אשר דברנו דהיכא דא"א לחבר יחד ההתחל' עם הסוף אף דהתחלת המעש' גורם להאיסור לא חשיב כמעשה משא"כ בנזיר דאפשר היה לחבר שניהם יחד מצרפינן ההכנסה עם מה ששהיה לבסוף

אולם בלחם משנה (פ"ו מהלכות ע"ז) הכריח בדברי הרמב"ם דכתב דידעוני במעשה חייב קרבן דס"ל דתרי מיני ידעוני הן. חד בכישוף בלא שימת עצם בפיו וזה אין בו מעשה אבל אם הניח עצם בפיו חייב ולא ס"ל לחלק בין עשה מעשה בשעת האיסור לאם עשה מעשה קודם ועי"ש אולם י"ל שם מתחיל בעבירת הלאו בעת שימ' העצם בפיו כיון דא"א בלא"ה ואפשר דזה גופו חלק מן האיסור שאסר' התורה ואם הניח העצם וסלקו אע"ג דאינו נסקל מ"מ עבר באיסור תורה כמו חצי שיעור דאסור אף במידי דלאו מאכל כמו כן כאן התחל' העבירה הוא לכך כל שעשה מעש' בהתחלה חשיב כיש בו מעש' משא"כ בציצית כיון דעיקר המצוה הוא לאחר שמכוסה בהבגד אף דא"א לבוא לידי חיוב עד שילבוש בגופו הבגד מ"מ אינו חלק מן המצוה והוי שפיר שוא"ת. והש"א כתב הא דסדין בציצית חשוב שוא"ת כיון דאין הלבישה אסורה מצד עצמה רק מחמת חסרון המעשה של מצות ציצית דרמי רחמנא עלי' והביא ראיה מדברי רמב"ם ( הלכות חגיגה) דהבא בעזרה ביום א' ולא הביא עולה עבר על ל"ת דלא יראו פני ריקם ואינו לוקה שהרי לא עשה מעשה הרי דאין המעשה הגורם לחיוב צווי של תורה היא העבירה אלא חסרון הקיום היא העבירה ולא הוי קו"ע רק שוא"ת ועי"ש והבאים אחריו השיגו עליו דהא בשחט הפסח ועוד החמץ קיים לוקה וכן בהקריב קרבן בלא מלח לוקה וכן בשילח עבדו בלא הענקה כתב הרמב"ם ( פ"ג מהלכות עבדים) דאינו לוקה דהוי נל"ע ובאמת אין מכל אלו סתירה דבהלכות עבדים לא כתב דלכך אינו לוקה משום דהוי נל"ע רק כתב סתם דלאו זה הוי נל"ע דנפקא מינ' דחייב עוד בהענק'. וגם בלא דברי הש"א מה מעש' שייך בהענק' ועי"ש במל"מ וגם בהענקה הזהירה התורה על השילוח בלאו דלא תשלחנו ריקם וכן בשוחט הפסח על החמץ הקפידה התורה על המעש' דכתיב לא תשחט על חמץ דם זבחי משא"כ בראית פנים ריקם לא כתיב רק ולא יראו פני ריקם ולא הקפידה תורה על המעשה דביאתו לעזרה וכ"כ בציצית אף אם נאמר דהחיוב חל על שעת לבישה וכמו שכתבו להוכיח מדברי רמב"ם (פ"ג מהלכות ציצית) שכתב אם יתכסה בכסות הראוי לציצית יטיל לה ציצית ואח"כ יתכסה בה ואם נתכסה בה בלא ציצית הרי בטל מ"ע עכ"ל אעפ"כ כיון דלא כתוב בתורה שלא ילבוש בגד בלא ציצית רק כשילבש יעשה אין הלביש' חשוב כמעש' ומהקרב' קרבן בלא מלח נמי אין ראי' דשם כיון דלא נעש' ההקרבה כתיקון לאו שם קרבן עליו [ועיין טור ח"מ (סי' של"ח) באם היתה בהמה חסומה מכבר ובא ודש בה דלוקה וכן אם חסמה אחר ובא אחד ודש בה דלוקה דשם כתיב לא תחסום שור בדישו והיינו שלא תהיה חסומה בשעת הדישה כמבואר בב"מ (דף צ') והא דחסמה בקול אי עקימת שפתיו ל"ה מעש' אינו לוקה נימא עכ"פ דהדישה הוי מעשה זה אינו דבקול לאו חסימה היא והתורה גזרה על החסימה שלא יהא בשעת דישה. וע"ש בש"מ דהוה ליה להש"ס למנקט דש בקול בשעת חסימה וי"ל דבזה חייב על החסימה ואכ"מ בזה]

אך באמת קשה לדמות שיהי' חשוב שוא"ת אם נאמר דהלבישה ג"כ אסור בלא ציצית להך דראית פנים דשם י"ל כיון דגזירת הכתוב דלאוין שיתחייב מלקות בעינן שיהי' דומיא דחסימה כמבואר במסכת מכות בעי שיהי' דומה ממש לחסימה שמעשה שעש' יהי' גוף האיסור אבל לענין שיהיה כח ביד חכמים לעקור המצוה בקו"ע אם המעשה אסור מה"ת יהי' באיזה אופן שיהיה מצד הסברא חשיב קו"ע ומדברי הרז"ה והרשב"א והר"ן פרק ר"א דמילה דסברי אי אישתפך החמין של אחר המילה קודם המילה דאינו רשאי למול אף דמעשה המילה רמיא עליו לעשות ואח"כ יהיה פקו"נ ויהיה נדחה שבת ורשאי להחם, מ"מ אסור לגרום שיבא לידי דחיית שבת בפני פקו"נ ודעת רמב"ן דאין למצוה אלא שעתה ודעתם דאסור והביא הר"ן ראיה מריש ביצה דאם שחט יחפור בדקר ויכסה מ"מ לכתחל' אסור לשחוט ועי"ש וכ"כ הש"ך להלכה ביו"ד (סי' רס"ו) ועיין בש"מ ביצה (דף ח') דכתב דכל שעושה ע"ד שידחה הלאו לבסוף וא"א לו בלא"ה ה"ז כדוחה אותו בתחלה ע"ש ומשמע דזה איסור דאורייתא א"כ ה"נ אם נימא דחיוב ציצית הוא אף בעת שלובש איך יהי' זה שוא"ת כיון שיעבור איסור שלא יקיים העשה דציצית החיוב עליו שלא יעשה מעשה לגרום לבטל עשה והוי כקו"ע. ובאמת גם לדעת התוס' יקשה דכתבו דאח"כ כשמתכסה בא החיוב ולכך הוי שוא"ת הא מ"מ מה"ת אסור ללבוש בגד בלא ציצית כדי שלא יעבור אח"כ על עשה וכיון דאסור מן התורה ללבוש איך עקרו בקו"ע

לכן יש לומר דבאמת רבנן עקרו בשוא"ת בסדין בציצית היינו שיהיה מותר להשהות הבגד עליו בלא ציצית וממילא כיון שאין עליו חיוב מצוה בשעת לבישה רשאי להשהות עליו אח"כ שזה עיקר האיסור שלא לבטל מ"ע דציצית ועי"ז באמת האיסור חל עליו ג"כ בשעת לבישה שלא לגרום לבטל עשה אבל כיון שעקרו העשה של אח"כ להיות מלובש בו ממילא ליכא שום איסור בשעת לבישה ולפי"ז הא מבואר בתוספות מכות (דף כ"א ע"ב) הא דאפי' לא שהה אלא להפשיט וללבוש חייב ובלא שהה לא מחייב כיון דאין שהות לפשוט וללבוש אין כאן עבירה אחרת דעדיין הלבישה הראשונה קיימת ועי"ש. א"כ כמו כן בלובש בגד בלא ציצית אם לובש ופושט אינו חייב בציצית דאשר תכסה בה כתיב כשאתה מכוסה בו רק אימתי חל החיוב עליו כשאינו פושטו ופחו' מכדי שיעור פשיט' ליכ' איסור בקו"ע אף אם נצרף מעש' הלביש' כמו בנזיר שנכנס בשידה תיבה ומגדל ובא חבירו ופרע עליו המעזיבה מ"מ גם שם חייב רק אם שוהה שם אח"כ כדי שיעור וא"כ בציצית ג"כ התירו חז"ל בשוא"ת שלא יתחיל לפשוט ובפחות מכדי שיעור פשיטה אינו מתחיל החיוב וכיון דזה מותר ממילא אינו צריך לפשוט מעליו מעולם דתמיד הוי עד"ז שב וא"ת דמיד כשלובש רשאי להשהות עליו פחות מכדי שיעור פשיטה דזה הוי שוא"ת וא"כ לא נצטרף זה לשיעור פשיטה וכן לעולם ולפ"ז מובן דברי תוס' יבמות שם דהקשו ע"ז הרי מדמברכין להתעטף משמע דחייב מיד וכו' ובה"ג הביא נמי ראיה מדמברכין להתעטף דציצית חובת גברא כו' ואין בזה שייכות לדבריהם הקודמין ולהנ"ל יש לומר דבלא הוכחת הבה"ג נוכל לומר דלכך מברכין להתעטף דהיינו דהחיוב שיהיו הציצית ג"כ עליו בשעת העיטוף דזה נמי חשוב למצוה כיון דבלא ציצית אף שלא צותה התור' רק אשר תכס' בה אחר שתהי' מכוסה בה חל החיוב מ"מ אם אין בהבגד ציצית אסור להלביש א"ע בהבג' בלי ציצית כיון דיגרו' איסור בטול עש' לכך כתבו התו' כמו שבה"ג הביא ראיה מזה דציצית חובת גברא אף דיש לומר דלכך מברכין להתעטף להראות דעכ"פ חיוב רמיא ממיל' עליו שהציצית יהיו עליו קודם העיטוף רק שהי' קשה לו הלשון אשר קדשנו במצותיו וצונו להתעטף בציצית דמשמע דעיקר המצוה היא ע"ז דוקא שיהיו הציצית בבגד של ד' כנפות כן נמי קשה על דעת הר"י דמלשון הברכה משמע דעיקר מ"ע היא על שעת לבישה אך מ"מ דעת הר"י דאף דעיקר המצוה היא אחר הלבישה מ"מ כיון דאח"כ יהי' חל עליו החיוב ממילא אסור ג"כ ללבוש שלא יגרום לעבור העשה ולפ"ז אין ראיה מרמב"ם הלכות ציצית הנ"ל שחולק על הר"י דבאמת עיקר העשה וקיום המצוה הוא כשמלובש בהבגד רק ממיל' החיוב עליו להטיל ציצית קודם שמכס' בה כדי שלא יגרום אח"כ לבטל העש' ולפ"ז י"ל אף לדעת הר"י שפיר