אמרי בינה אורח חיים סט

לתפור דכמו דקורע ע"מ לתפור ומוחק ע"מ לכתוב אינו חייב שתים משום כותב ומשום מוחק וה"נ כשקוצץ וזומר להצמיח אינו חייב אלא משום צומח לחודיה עי"ש ולא הבנתי דבריו הא בקורע ע"מ לתפור ומוחק ע"מ לכתוב כיצד יתחייב תרתי משום מוחק וכותב אם אינו כותב בשבת ובאמת אם תופר הקרע שקרע וכותב על המחיק' שעש' חייב תרתי משום מוחק ומשום כותב דקורע ע"מ לתפור ומוחק ע"מ לכתוב דקתני חייב היינו אם נמלך אח"כ ואינו תופר ואינו כותב ג"כ חייב על מה שקרע במחשבת לתפור ומחק ע"מ לתקן וחייב על מחשבתו שחשב אז לקרוע ולמחוק ע"מ לתקן כמו סותר ע"מ לבנות אף אם אינו בונה אח"כ והא דקתני ע"מ לתפור ולכתוב הוא משום דבעי למתני שיעורא דשני אותיות ושתי תפירות וכמ"ש תוס' שבת (דף ל"א) אבל אף בנמלך אח"כ שלא לתקן ג"כ חייב. תדע דאל"כ הוי התראת ספק אם התרו בו שלא לקרוע ושלא למחוק דדילמא ימלך ולא יתקן ול"ש בזה לאוקמי אחזקה כמו בנזיר דל"ה התראת ספק פן ישאל על נזירותו דשם צריך שיעשה מעשה לישאול משא"כ כאן אדרבא צריך שיוסיף מעשה תפירה וכתיב' אלא ודאי דשם מלאכ' נגמרה במחשבתו לתקן וכמדומה שראיתי כן בס' בש"ר להוכיח דחייב אף אם לא תיקן וכן ראיתי להדיא בספר יראים במלאכת סותר שכ' במקלקל ע"מ לתקן שאע"פ שאם הניחו כמו שהוא סתור עתה הי' הדבר מקולקל אחרי שע"מ לתקן הוא עושה חייב עכ"ל ובודאי אם גמר התיקון ג"כ בשבת חייב שתים על מה שסתר ע"מ לתקן ועל התיקון ומה ראיה לנידון דקוצר וזורע דבעינן דוקא צריך לעצים הא אף באינו צריך לעצים מ"מ שם קציר' היא והוי מלאכה שאצל"ג ויתחייב שתים

גם במוחק אם ע"י מה שמוחק נתקן מצינו דחייב תרתי משום כותב ומשום מוחק כמבואר בירושלמי שבת (פ"ז) יש שהוא כותב נקודה אחת וחייב עליה משום כותב ומשום מוחק ויש שהוא מוחק נקוד' אחת וחייב עליה משום כותב ומשום מוחק האיך עבידא הי' ד' ועשאו ר' ר' ועשאו ד' חייב משום כותב ומשום מוחק וי"ל דאף בש"ס דידן דף ק"ד ע"ב) בברייתא דקתני הגיה אות אחת חייב ואמר ר"ש כגון שנטלו לגגו של ח' ועשאו שני זייני"ן ורבא אמר כגון שנטלו לתגו של ד' ועשאו ר' דבאמת מה דקתני חייב היינו משום כותב ומשום מוחק וא"כ ה"נ בקוצר ע"מ להצמיח יתחייב שתים דל"ה מקלקל כיון דצריך לתקן כמו בד' ועשאו ר' וראיתי בס' דו"ח לרבינו עק"א ז"ל שכת' דמדברי תוס' מבואר דקורע שלא ע"מ לתפור אין הטעם משום מקלקל אלא דהקריעה בעצמותה ל"ה מלאכה אלא בע"מ לתפור והקשה הא בקורע על מתו חייב הרי כל דליכ' קלקול חייב אף שאינו ע"מ לתפור וכדקתני במתניתין הקורע בחמתו וכל המקלקלין פטורים דמשמע דרק מטעם מקלקל פטור וכן מבואר ברמב"ם עכ"ד והביא דברי הכ"מ (פ"י משבת) בפותח בית הצואר דחייב משום מכה בפטיש ואינו חייב משום קורע כיון דאינו ע"מ לתפור ובגליון משניות הביא דברי העו"ש (סי' שט"ז) שהקשה כן על הב"י דבמקום דקרע בעצמו הוי תיקון לא בעינן על מנת לתפור אולם באמת יקשה הדברים דהא כן מבואר להדיא ברש"י מס' מכות (דף ד') וברמב"ן וריטב"א דבפותח בית הצואר החיוב רק משום מכה בפטיש ולא משום קורע ואמאי ובס' עו"ש שם כתב והכא היינו טעמא משום דכל מה שהוא לתקן הבגד וצריך בעשייתו אינו בכלל קור' ואינו מובן עכ"פ הא מבואר כל דליכ' קלקול חייב אף באינו ע"מ לתפור וביותר יקשה על הרמב"ם דפוסק מלאכה שא"צ לגופה חייב וא"כ למה בקוצר והצמיח בעינן דוקא להיות צריך לעצים גם כנראה בס' מעשה רוקח משם ר"א בנו של הרמב"ם במלאכה זו דפותח בית הצואר וז"ל האי מילתא פירשה אבא מארי ז"ל פירוש דמסתבר כו' דהאי פותח בית הצואר אינו שיחתוך מן הבגד מקום שיכנוס בו הצואר במספרים או בסכין כדרך שעושים החייטים דהא משנה ערוכה היא כל המקלקל ע"מ לתקן שיעורו כמתקן וחייב ומאי אתא רב ללמדנו א"ו פי' הדבר כך הוא דדרך החייטין כשגומרין הבגד ומתקנים בית הצואר שלו עד שיהי' ראוי ללביש' מסיר המטלית שחתכ' ממקום בית הצואר על בית הצואר ותופר' תפירת עראי שיהיה ניכר שזה הבגד חדש וכשירצה בעל הבגד ללבוש מסיר אותה החוטים שתפר בהם אותה המטלית ולובשו סד"א שאותה התפירה שהוא עראי יהי' פטור עלי' קמ"ל וע"ז הקשה רב כהנא מ"ש ממגופת חבית ומשני זה חיבור תפירת מטלית זה עם בית הצואר חיבור יפה הוא שכן דרך כל החייטין ואפילו היתה התפירה דרך עראי ואינה מתוקנת כ"כ שלא תתן דבריך לשיעורין אבל חיבור המגופה לחבית אין חיבור כלל שאין חיבור החרס חיבור אא"כ נצרף ונהיה כולו גוף שוה עכ"ל מדברים אלו נראה דהחיוב הוא משום קורע הואיל דל"ה ע"מ לקלקל רק שזה תיקונו ועיקר מאי דאתי רב לאשמועינן דתפירת עראי ג"כ הוי חיבור וא"כ יקש' אמאי התנה הרמב"ם בזומר דהוא דוק' בצריך לעצים נימא דקצירה בעצם הוי מלאכה אם אינו ע"מ לקלקל

ונראה דהא מבואר ברמב"ם (פ"א הח"י) משבת כל המקלקל ע"מ לתקן חייב כיצד הרי שסתר כדי לבנות במקומו או שמחק כדי לכתוב במקום שמחק כו' חייב מבואר דסותר צריך שיהיה כדי לבנות במקומו וכמו דמתרץ עולא דעת רבי יוסי במכבה דפוטר בכולן חוץ מן הפתילה דלעולם כר"י ס"ל דמשאצ"ל חייב וקסבר סותר על מנת לבנות במקומו הוי סותר ע"מ לבנות שלא במקומו ל"ה סותר, ובמשכן כיון דכתיב על פי ה' יחנו כסותר ע"מ לבנות במקומו דמי כמבואר שבת (דף ל"א) וקשה מאד א"כ אמאי כת' הרמב"ם שם (ה"ז) במכבה מפני שצריך לשמן או לפתילה או שלא יבקע הנר דחייב שהכבוי מלאכ' והרי נתכוין לכבות הא עכ"פ הוי סותר על מנת לבנות שלא במקומו ומצאתי בס' קרמ"ר שעמד ע"ז וכ' דס"ל להרמב"ם דאף ת"ק סבר סותר ע"מ לבנות שלא במקומו דפטור רק במכבה מתקן מיד משא"כ בסותר שהתיקון יבא אח"כ בעינן על מנת לבנות במקומו והכלל דס"ל בשאר המקלקלין חדא מתרתי בעינן או שיהי' ע"מ לבנות במקומו כגון קורע ע"מ לתפור ומוחק ע"מ לכתוב או שבשעת הקלקול בא התיקון כגון קורע בחמתו ומכבה כחס על הנר או על השמן דבאלה התיקון בא מיד ולפ"ז בקוצר דעוקר דבר מגידולו הוי כסותר ע"מ לבנות שלא במקומו דהא המלאכה נעשית במה שקוצר ונבדל מן עיקרו דפסקה ליניקתה וזה הוי קלקול גמור ובזה לא נעשה שום תיקון אם אינו צריך למה שקוצר ואף דהוא ע"מ לבנות שיצמיח ע"י זה יותר והוי כזורע מ"מ זה התיקון הוא שלא במקומו ואינו נעשה מיד בשעת הקלקול אף דלענין זורע חייב אף דלא נעשה מיד התיקון זה מלאכתו כך הוא ע"ד זה אבל מלאכת הקצירה דהוא עוקר דבר מגידולו אם אינו צריך למה שקוצר הוי קלקול והתיקון לא נעשה מיד רק אח"כ שיצמיח ואינו חייב בזה בשביל קוצר ואם באמת התיקון הוא מיד ע"י הקצירה חייב אף אם א"צ למה שקוצר

; ובזה מובן דעת הרמב"ם דפוסק דאסור למרוט נוצות מעוף ביו"ט לפנות מקום השחיטה דנמצא תולש ביו"ט כמבואר בדבריו (פ' ג' מיו"ט) ודעת רמב"ן מובא ברא"ש בכורות וברשב"א ור"ן שבת פ' כלל גדול דמותר ושורש מחלקותן דדעת רמב"ן דתולש כנף העוף חייב משום גוזז בין בחי בין במת וכיון דיצטרך לעשות מלאכת תולש עכ"פ לצורך אוכל נפש מה לי אם יעשה אחר שחיטה או קודם שחיטה וסובר דאין לחייב בחי אם תולש כנף בתרתי משום גוזז ומשום עוקר דבר מגידולו דעוקר דבר מגידולו לא שייך אלא בגידולי קרקע ועיין ברמב"ן הל' בכורות דהאריך בראיות מסוגיא דבכורות דל"ש עוקר דבר מגידולו רק בגד"ק והתולש מן החי אינו חייב רק משום גוזז ובמהרי"ט אלגזי שם תמה עליו דהא מפורש שם טעמא דכנגדו ביו"ט מותר ולא אסרינן לי' משום עוקר דבר מגידולו הוא משום דתולש לאו כגוזז וכיון דלאו אורחי' כתלישה כלאחר יד הוא ופטור ומשום שמחת יו"ט התירו ובתולש מן הקרק' נמי כל שתלוש שלא כדרכו חשיב כלאחר יד. ובאמת ראיית רמב"ן הוא מדקתני התולש את הכנף כו' חיי' ג' חטאות ומתרץ בש"ס בכורות שם שאני כנף דהיינו אורחיה ובכ"ז החיוב הוא רק משום גוזז דאל"כ כיון דפרט שלשה חטאות היה לו לומר ארבעה א"ו דוקא משום גוזז ולא שייך עוקר דבר מגידולו רק בג"ק ולס"ד דש"ס שם היה סובר דשייך עוקר דבר מגידולו אף בבע"ח ולבסוף דמסיק תולש לאו היינו גוזז בי"ט שרי דהוי כלאחר יד דסובר הרמב"ן דלענין גוזז דדרכו רק בכלי הוי תולש ביד כלאחר יד אבל לענין קוצר דדרכו לתלוש אם נאמר דגם מבעלי חיים כשתולש יש בו חיוב תולדות קוצר בזה ל"ה התלישה כלאחר יד דהוי כאורחיה והנראה דלא גרס שם בש"ס וביו"ט ה"ט דשרי דהו"ל עוקר דבר מגידולו כלאחר יד רק סתם דהוי כלאחר יד ומזה הוכיח דלא שייך קוצר רק בגד"ק דאל"כ לענין עוקר דבר מגידולו הו"ל כאורחיה וכן מבואר להדיא חידושי ר"ן ורמב"ן מס' שבת [ובחידושי חמדת שלמה מס' שבת (דף ק"ז) תמה על הרשב"א שם ולא הי' לפניו דברי חידושי רמב"ן ור"ן שבת] והוסיף עוד הרמב"ן דל"ל דבעוף מחיים אסור משום תולש דבר מגידולו והאי דנקיט משום גוזז לחייבו לאחר שחיטה נמי דחדא תולדה לשני אבות ליכא לעולם ועוד א"כ בבהמה לתסר דהא אורחיה הוא לתלוש ביד דבר מגידולו ולאו אורחיה דגזיזה אלא בכלי אלא כיון דמשו' גוזז הוא כאורחי' חייב כגון בעוף ובבהמה הוי כלא"י ופטור ומשום תולש ליכא דל"ה אלא בגד"ק הא בבע"ח משום גוזז איכא משום תולש ליכא ומעיקרא קס"ד דכל ביד תולדה דתולש הוא וכל בכלי תולדה דגוזז והשת' אמרינן דרק משום גוזז וליכא למיסר משום תולש כלל עכ"ד ועי' חידושי ר"ן (דף צ"ד) במחלוקת חכמים ור' אליעזר הנוטל צפרניו זה בזה דבכלי דברי הכל חייב דהוא משום גוזז וי"מ משום עוקר דבר מגידולו ולא מחוור דההיא תולדה דקוצר ואין קצירה אלא בגיד"ק ועוד שאין לחייב משום קוצר אלא כשהוא צריך לעצים משא"כ בזה עכ"ד והיינו דמלאכת גוזז היה אעפ"י שא"צ לגיזה הואיל וצריך ליפות עצמו בגיזה או שישאר העור בלי שער כדי שיהי' ראוי לעיבוד. אולם דעת רמב"ם הוא דבאמת בחיי עוף ובהמה שייך תרתי מלאכת קוצר ותולדתה עוקר דבר מגידולי וגוזז דתולדתה הוא התולש כנפיו ביד וכ"כ להדי' בס' יראים במלאכת קוצר תולדה דרבנן הנוטל צפרניו זב"ז חכמים אוסרים משום שבות מבואר דבכלי דחייב הוא משום תולדות קוצר ובמלאכות גוזז כתב דעיקרו גוזז צמר או שער מעל גבי בהמה ותולדה דאורייתא גוזז או תולש כנף של עוף חי ותולדה דרבנן התולש צפורניו ביד שהוא משום שבות וכ' ולמעלה הזכרנוהו בתולדות קוצר דהא מילתא דמיא לקוצר וגוזז הלכך הוי' תולדה לתרוויהו עי"ש וס"ל דיש שני אבות לתולד'