אמרי בינה אורח חיים סח

איש. וע"ש בנו"ב דהביא דברי סמ"ע ח"מ (סתכ"ה) דכ' מדמשלם דמי ולדות מכלל שאינו חייב מיתה עלי' והגאון רי"פ השיג עליו דלמא קרא איירי בלא כלו חדשיו והוי כטריפה וכ' דעדיף כיון דאם ל"ה הורגו אולי היה משלים ימי עבורו והי' נולד כדרכו א"כ איך ישלם דמי ולדות מספק נימא דהיה עתיד להיות בן קיימא וחייב מיתה ופטור מתשלומין א"ו שאף ב"ק ליכא חיוב מיתה קודם שיצא לאויר עולם ודבריו מגומגמין דודאי בהכרח צריך לומר דאם עדיין לא כלו חדשיו פטור בבירור מחיוב מיתה כיון דעדיין ל"ה נפש אף אם כלפי שמיא גליא שהי' עתיד לצאת ב"ק מ"מ בתר השתא אזלינן ולכך חייב ממון אבל בכלו חדשיו שפיר י"ל דמיקרי נפש. אולם באמת הא מבואר בש"ס סנהדרין (דף פ"ד ע"ב) דאי לא כתיב מכה איש הו"א אפילו נפלים אפילו בן שמנה הרי דאף בן ח' מקרי נפש רק כיון דגלי לן קרא דבעינן ראוי להיות איש שוב קים להו לחז"ל דכ"ז שלא יצא לאויר העולם אף בכלו חדשיו מ"מ ליכא חיוב מית' עליו ועין שם תוס' ד"ה הוה דמשמע מדבריהם דנפל ב"ח אף שהוא גרע מן טריפה מ"מ יותר מקרי נפש מבן ט' דכלו להו חדשיו ועדיין במעי אמו דתלוי חיותו באמו. ובל"ה תמהני על המזרחי דכ' דהוי ה"ס דיש לחלק בין רובא דהאידנא לרובא דלאח"ז הא מבואר בש"ס נדה (דף מ"ו ע"ב) דאי מופלא סמוך לאיש דאורייתא הקדיש הוא ואכלו אחרין לוקין ע"י וכתבו תוס' דל"ה ה"ס דשמא לא יביא ב' שערו' עד ב' שנים וכתבו דאזלינן בתר רוב שמביאים ב' שערות בזמנן עי"ש הרי דאף על העתיד לבא אזלינן בתר רוב ודוחק לחלק דשם אלו דנין על השתא כח הגדלות שיש לו מרוב ובודאי יתראו הב' שערות בזמנן משא"כ בעובר דתליא במקרים והוי כשמא ימות דהדוחק מובן מאיליו ואכ"מ בזה

ויש להבין מה דקאמר בש"ס שבת דבן ח' הוי כמחתך בעפר בעלמא הוא הא מדברי ש"ס סנהדרין הנ"ז מבואר דמדכתיב ואיש כי יכה כל נפש הוה אמינא אפילו נפלים אפילו בן ח' הרי דמקרי נפש ולמה לא יתחייב החובל בו בשבת דאטו במלאכת שבת כתיב מעוטא כמו לגבי רציחה דמיעט' רחמנ' מדכתיב מכה איש ולכך הי' ס"ד דאף ההורג הקטן פטור ואיצטרך למכתב כל נפש להורות דבעינן שיהי' ראוי להיות איש וכיון דאם לא הי' כתיב איש היינו מחייבים אף על ב"ח כיון דמ"מ מקרי נפש וא"כ לענין שבת אמאי לא יהי' כחובל נפש ועיין חידושי רשב"א שבת דף (קל"ו) דכ' דודאי ב"ח גרע מטריפה דהא מחתך מן הטריפה בשבת חייב משום חבורה והשוחט הטריפה חייב משום נטילת נשמה כדמוכח פסחים פרק א"ד רק לענין זה הוי ב"ח כטריפה לטהרה מידי נבלה בלחוד דעיקר שחיטה אינה אלא להכשיר באכילה ואפ"ה אהני לה שחיטה לטהרה מידי נבלה דלמאכל שיש לה רוח חיים מהני לה שחיטת סמניה לטהרה מידי נבלה ה"נ אע"ג דמת הוא שחיטת סימניו מטהרין אותו מידי נבלה. ואכתי צריך להבין כיון דקרי נפש ורוח חיים יש בה למה לא יתחייב השוחטו בשבת משום נטילת נשמה והחובל בו יתחייב. וע"כ צריך לומר דמלאכת מחשבת בעינן לענין שבת דומיא דמלאכת המשכן ושם אולי ידעו חז"ל דל"ה נטילת נשמה רק מדבר שהוא ב"ק ולא מנפל ואף דבש"ס חולין (ד"כ) קאמר וכי מתה עומד ומולק הרי אם חשבינן כמת' ל"ש מצות מליק' וכאן הוא כמת ממש ואיך שייך מצות שחיטה בזה צ"ל דדוקא בחי שהי' שלם וכשנפסק רוב ב' שוב לא מתכשר בו מצות מליק' משא"כ בב"ח דיש בו רו"ח מהני שחיט' לטהר' אף דלענין שבת חשיב כמת' וע' רמב"ן ורשב"א (דק"ז) בהושיט ידו למעי בהמ' ודלדל עובר שבמעי' דחייב אינו משו' עוקר דבר מגדולי רק משום נטילת נשמה דומיא דחובל דהוי נטילת נשמה מאבר אחד וא"כ כיון דחזינן דאף במה דהוא במעי אמו חייב משום נטילת נשמה אף דלא מקרי נפש למ"ש תוס' סנהדרין הנ"ז דקוד' שנולד לא הי' שום הו"א לחייב ההורגו ולאחר שנולד הי' הו"א לחייבו אף על ב"ח אי לאו דכתיב מכה איש כיון דמקרי נפש א"כ אם יתחייב לענין שבת על נטילת נשמה דעובר למה לא יתחייב על בן ח' וצריך לומר דעכ"פ הוי כירך אמו ודלדל העובר הוי כאבר מאמו וחייב משום נטילת נשמה ועיי"ש במאירי דכ' וז"ל ומ"מ גדולי הדורו' מפרשי' אותה אף במת ואינו חייב משום נטילת נשמה שכל שלא נולד אינו ראוי לומר בו נטילת נשמה כדכתיב ולא יהיה אסון ונמצא שאם הכה את האשה והפילה אינו חייב משום נטילת נשמה עכ"ל והדברי' נפלאי' דמה עניין חיוב מיתה לחיוב' דשבת הא גם שם באמת הו"א חייב אי לאו דגלי לן קרא דמכה איש רק בתשלומין הוא חייב או כמ"ש תוס' שם כיון דעדיין לא נולד גרע אבל מ"מ נטילת נשמה הוי או למ"ש תוס' שם דהו"א דגזרת הכתוב היא לחייבו בממון היכא דלא נתכון לולדות. אבל לענין נטילת נשמה דחיוב שבת למה לא יתחייב. וצ"ל דסובר דבאמת כ"ז שלא נולד ל"ה נפש כלל וגרע מבן ח' חי שכבר נולד וכיון דלדידן בבן ח' חי אף דמקרי נפש לית ביה חיובא דשבת בנטילת נשמה כמו כן עובר דלא נולד ועדיין במעי אמו הוא אף שדלדלו ממקומו ומת אינו ראוי לומר בו נטילת נשמה וגרע מטריפ' דכבר יצא לאויר העולם וצ"ע בזה

וקצת יש לומר דמש"ה השמיט הרי"ף הך דרב אדא בר אהבה דלמה דמסיק הש"ס כתנאי חזינן דר"י בר"י וראבר"ש ס"ל דשחיטתה מטהרתה תו ל"ה כבשר בעלמא ורק לרשב"ג מוכרח דס"ל מחתך בבשר בעלמא הוא אבל אנן לא קיי"ל כוותיה ובסתם ולדות מהלינן משום דאזלינן בתר רובא ובן ח' גמור אסור למולו באמת וסמך הרי"ף על סוגיא דסנהדרין הנ"ז אשר מבואר דמקרי נפש והי' ה"א דההורגו חייב לולא דגלי קרא מכה איש ולשיטת הרמב"ם באמת קשיא סוגיא דסנהדרין

והנה קיי"ל כר"ע בכל מלאכה שאפשר לעשותה מע"ש אינו דוחה שבת ואין עושין חלוק ואם אין לו כורך על אצבעו דרך מלבוש ומביא דרך חצר אחרת (ש"ע של"א ס"ח) וכתב המג"א דדרך רשות הרבים אסור ובגליון רע"א שבת אות קנ"ח כתב דממה שר"ן הביא דברי רמב"ן להוכיח דבנשפך המים שלאחר המילה יכול למולו ולהח' חמים ומבי' דרך רה"ר ותמהני הא המ"א סמך ע"ד הב"י שם ובי"ד סי' רס"ו דהרגיש בדברי הר"ן וכתב דדרך רה"ר דקאמר לאו רה"ר ממש אלא היינו לאמר דכי היכא דבה"ר איכא איסורא בכורך על אצבעו ה"נ איכא איסורא אפילו מחצר אחרת שלא נשתתפו. ובס' אלי' רבא כ' בשם הב"ח הא דמצרך לעשות בשינוי היינו קודם המילה אבל לאחר המילה מותר בלא שינוי ותמהני עליו הא הב"ח סמך בדבריו עמ"ש ביו"ד שם ושם כ' רק רחיצת חמין כיון דאיכא סכנה ל"ב לשינויי אבל בכמון מסופק בדבר

ודע דהא דאמר ר"ע מכשירין שאפשר לעשותן מע"ש אינו דוחה שבת מבואר ירושלמי שבת פ' ר"א ופסחים פ' אלו דברים דאף אם הי' מקרה מאיזה סיבה שנאנס בשבת כמו בנפל מזבח בשבת דאינו ראוי לבנות מאתמול או אם נולדה יבלת בקרבן מ"מ מין יבלת ראוי' ליקרב מאתמול ומה"ט טמא שחל יום השבעי שלו בשבת שהרי אינו ראוי להזות מאתמול מ"מ מין הזיה ראויה להיות מאתמול ודוקא שחיטה שזמנו קבוע ביום ההוא ומנה בפשיטות אם נאבד האיזמל של מילה מ"מ אסור לחלל שבת להביאו וקשה בדברי תוס' יבמות (דף ו' ב') ד"ה טעמא דהקשו הא דקממעט הבערה דשבכ ממושבתיכם דמה לי בישול פתילה מה לי בישול סממנים דלמא משום דל"ה רק הכשר מצוה דרציחה עצמה כשנתבשלה הפתילה מאתמול או חנק וסייף תדחה שבת וכ' כיון דבמ משוינן מכשירי מצוה שא"א לעשותם מע"ש כמצוה עצמה כדתנן כלל אמר ר"ע כו' והכא באי אפשר לעשות הפתילה בע"ש מדאיצטרך קרא למיעוט' וקשה הא מאי דאמר ר"ע כל שאפשר לעשות בע"ש הוא רק על עצם המלאכה מה דאין זמנו קבוע ביום ההוא א"כ לא משכחת באי אפשר לעשות במכשירין וכיון דמין פתילה אפשר לעשות מע"ש אינו דוחה וע"כ דהי' ס"ד לבער הרעה דוחה וכמ"ש הריטב"א דמה"ט הי' ס"ד דדוחה אף דלא הוי בעידנא ואכתי יקשה דמנ"ל דרציח' עצמה דאינו דוחה

ולכאור' י"ל הא דסובר ר"א במכשירי מילה ולולב דדוחה את השבת היינו דוקא ביום דכבר חל עליו המצות אבל בלילה דעדין גברא לא חזי אזי אסור להוציא האיזמל או התינוק או הלולב כיון דאכתי לא חל עליו החיוב ודומה קצת להא דמבואר (פסחים דף ס"ט (דהזאה לא דחי' משום דגברא גופי' לא חזי לא רמי' חיובא עליו ואף דשם לא יבא לידי חיוב וכאן כשיאיר היום יבא לידי חיוב ואזי יהי' רשאי מ"מ השתא ל"ח ועי"ש ברש"י שכתב כגון להביא איזמל למילה שכבר התינוק ראוי למול משמע דוקא כיון דכבר חל עליו החיוב אבל בלילה דאכתי לא חל החיוב אסור להביא ואם הביא חייב חטאת ומיושב קושית הח"ס חלק או"ח שהקשה הא ר"א שמותי ותלמידו דב"ש וב"ש ס"ל ביצה (די"ב) דאין מוציאין ביו"ט קטן למיל' ולולב לר"הר עי"ש ולהנ"ל אתי שפיר דש' י"ל דאיירי בלילה ועיין תוס' יומא (דף מ"ו) דהא דאמר ולא עונת חול בשבת כו' היינו בליל שבת שלא ניתן שבת לדחות אצל שום קרבן בההוא שעתא והא דאמר למשרי אברין ופדרין סמוך לבוקר כי מסדר מערכה דיומא עי"ש הרי אף דניתן עכ"פ שבת לדחות ביום מ"מ אסור בלילה כיון דבההי' שעת' לא ניתן לדחות כן נמי במילה לר"א אף דמכשרין מותר היינו כיון דניתן לדחות לענין מילה בעצמו זה דוקא באם בשעתא דניתן לדחות ולא בלילה אולם בירושלמי מסכ' ר"ה (פ"א ה"ח) איתא דבר שהוא דוחה את השבת ביום מכשירין מהו שידחו את השבת בלילה ועיין שם במפרש דהיינו מכשירין שאי אפשר לעשות' מע"ש כגון להחם חמין לצורך מנחות וקאמר והא תנינן העמידו עושה חביתין לעשות חביתין תפתר בחול תנא ר"ח בר אדא זה סדר תמיד לעבודת בית אלקינו בין בחול ובין בשבת הרי דמכשירין שדוחה שבת דוחה גם בלילה שעשיות החביתין היה קודם עלות השחר שאח"כ היה תרומת הדשן ואח"כ הפייס ואח"כ אמר הממונה צאו וראו אם הגיע זמן שחיטה

סי' ל"ב. כתב הרמב"ם (פ"ח משבת) כל זרע שקצירתה מצמח' כגון אספסתא וסילקא הקוצרו חייב משום קוצר ומשום נוטע וכן הזומר והוא צריך לעצים חייב שתים עכ"ל מבואר אף דהרמב"ם פוסק דמלאכה שא"צ לגופה חייב מ"מ בקוצר לא מקרי מלאכה רק אם צריך לאותו דבר וכמ"ש תוס' שבת (דף ע"ד ע"ב) דלא מקרי בעצים קוצר אלא בענין זה מידי דהו' אקורע על מנת לתפור ומוחק ע"מ לכתוב וכן כבשים שסחטן לגופן מותר לפי שאין דרך דישה בכך וביאור דבריהם במהר"ם מלובלין במ"ש מידי דהוה אקורע ע"מ