אמרי בינה אורח חיים סו

הוא ל"ש איסור דאוריי' הרי מבואר דאף רבוי מלאכ' בחד' מילת' הוי כמלאכו' נפרדות אף בלא פירש ודעת רמב"ם ותוס' ורמב"ן דלרבנן כיון דל"פ שרינן אף מלאכה דאורייתא כיון שתחילת הפשטו הי' בהיתר דהיינו עד החזה יכול לגמור ורבנן לדבריהם דר"י בנו של ר"י ב"ב אמרו ור' ישמעאל ס"ל דאף איסור דרבנן לא שרינן כל שא"צ גבוה עכ"פ מבואר דודאי אף בלא פירש הוי כל מעשה מלאכה בפ"ע ועכ"ז שרי א"כ מ"ש אם נעשה ע"י אחד או שנים או שלשה

והנה בדעת הרמב"ם דסובר השא"ר דאף בחול כ"ז שלא פירש הוא דחוזר על ציצין שא"מ ובפירש א"ח י"ל דטעמא דמילתא כמו בשבת דלא ניתן לדחות בשביל ואנוהו רק בב"א הכל שרי כן י"ל אף בחול דהא חובל בנפש הוי איסור תורה בלאו דלא יוסיף וכל שהוא תיקון המילה חייבו התורה לאב למול או ע"י עצמו או ע"י ב"ד נתנה תורה רשות לחבול בו כפי כל הצורך ובודאי מה שאינו צורך תיקון המילה איסור דאורייתא הוא לחבול בגוף בר ישראל והא דיכול לחזור אף על ציצין שא"מ אף דמצות ואנוהו הוא רק מדרבנן וכיצד יעקרו לעבור על לאו דאורייתא מ"מ שרי כיון דנעשה הכל בב"א ואין כונתו לחבול רק להידור מצוה וכיון דנעשה בב"א שרי אבל כשסלק ידו שהוא אתחלתא אחריתא סובר הרמב"ם דאסור לחבול בו אף שכונתו להידור מצוה מ"מ אינו רשאי לחבול בו כל שאינו מה"ת. אולם דעת כל הפוסקים דבחול לעולם חוזר וכן סוברים גם בדעת הרמב"ם דכיון דהוא משום הידור מצוה שרי הכל והטעם י"ל דהוי זכות להתינוק שכשיגדל יהי' המצוה מהודרת ועיין בר"ן שם שכתב דבשבת א"ח דהו' א"מ את המילה ותורת מהול עליו לכל דבריו והרי הוא נראה מהול לגמרי ואם הניחו כן לאחר זמן אינו צריך לתקנו אע"פי שאפשר שאין אותו דין אלא במסורבל בבשר ולא בציצין של ערלה ממש מ"מ אסור בשבת. ולהחמיר מבואר מדבריו דבחול צריך לחזור אחריהן מה דנשאר בשבת וי"ל הטעם כמו שכתבתי דכל שהוא לצורך הידור מצוה ניחא לי' לקטן דכשיגדל יהי' המצוה מהודרת ועיין רמב"ם (פ"ה) מחובל ומזיק דכתב אסור לאדם לחבל בין בעצמו בין בחבירו ולא החובל בלבד אלא כל המכה אדם כשר מישראל בין קטן בין גדול כו' דרך בזיון ה"ז עובר בל"ת וכנראה דאף בחובל קאמר רק כל שהוא דרך בזיון עובר בלאו איברא בש"ס סנהדרין (דף פ"ה ע"ב) בהא דרב לא שביק לברי' למישקל ליה סילוא וקאמר שם אחר שגגת לאו משמע דאף לא בדרך בזיון להוי שגגת לאו ויש לישב להמעיין שם בחידושי ר"ן עכ"פ בעצמו ודאי רשאי לתקן ההידור מצוה ממילא גם אחרים יכולים ורשאין וחייבין לחזור על הציצין שא"מ בחול

ובהאי ענינא יש להתעורר בהא דמבואר ש"ס יבמות (דע"א ע"ב) דלא ניתנה פריעת מילה לא"א והקשה בתוס' אם לא נתנה עד יהושע היכא גמרינן מיניה הא כתיב אלה המצות שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה וי"ל דהלממ"ס הוא ויהושע אסמכה אקרא ובריטב"א כתב שם דאף מרע"ה לא נצטוה רק דבכה"ג שהוא הכשר מצוה לא חשיב חידוש ולבסוף מסיק הנכון דמרע"ה נצטוה שיעשו כן כשיכנסו לארץ ע"ש וקשה איך יעלה עה"ד דמרע"ה לא נצטוה רק הכשר מצוה ל"ח חידוש הא הוא לעבור על לאו דלא יוסיף במה שחובל יותר ע"י הפריעה וכיצד שומעין לדורות מנביא לעבור על לאו אף דהוי הכשר מצוה א"ו דמרע"ה נצטוה ע"ז

סי' ל"א, הא דלא גזרו חז"ל שלא למול בשבת דשמא יעבירנה ד' אמות בשבת להאיזמל לדידן דקי"ל מכשירי מילה אינן דוחין שבת כתבו הראשונים כמה טעמים בדבר והריטב"א מס' סוכה (דף מ"ב) כתב הטעם דבמילה יום השמיני שלו ברור וכיון שמחוייב מן התור' בודאי לא גזרו בה משא"כ בלולב ושופר שאינו ברור מה"ת כיון דאין אנו בקיאין בקביעא דירחא וראיתי בספר מחנה לוי שהקשה מש"ס שבת (דף קל"ו) דפריך לרשב"ג דאמר כל ששהה שלשים יום באדם אינו נפל הא לא שהה ספקא הוי מימהל היכא מהלינן ומשני ר"א בר אהבה דמלין ממנ"פ אם חי הוא שפיר ואם לאו מחתך בבשר הוא ושם כיון דהוא ספק מילה שפיר איכא למגזר משום גזירה דרבה כמו בלולב ושופר ואמרתי בילדותי ואבאר הדברים על נכון דהא גם לרשב"ג דאמר כל ששהה כו' הא לא שהה חיישינן הוא רק מדרבנן דחששו למיעוט המצוי כזה כמבואר תוס' יבמות (דף ל"ו) דחשו חז"ל כמו דחשו בנפל למים שאין להם סוף וגוסס אע"ג דהתם משום ערוה חששו מ"מ כיון דמיעוט מצוי הוא מחמרינן ביה ועי' תוס' בכורות (דף כ"א) וביאור הדברים דבכל מקום כשאינו דנין על המקרה אשר יקרה ראוי למיזל בתר רובא כחק התורה ובודאי רוב גמור הוא דרוב הנולדי' אינם ניפלים רק בין כל הנולדים הדבר מצוי שיקרה המקרה שיולד גם נפל והמקרה שכיח שבין כולם ימצא ויקרה גם שנולדים על המיעוט וחששו חז"ל לתקן בדבר ההוה וטבע עולם לתקן שלא יכשל שום איש ישראל באיסור ואם היינו אומרים להתיר יבמה לשוק באם יזדמן שימות הולד תוך ל' יום בין כל המקרים שיזדמן ורגיל להיות כך שיקרה שימות אחד בלא בנים ואשתו תהיה מעוברת ושתלד אח"כ וימות תוך ל' יום מקרים כזה בכל העולם תמיד ודאי שכיח שיזדמן אחד שיהי' באמת נפל לכן חששו חז"ל לתקן אף את המיעוט שלא יבא א' לידי איסור דאוריית' וכן חששו שלא ישחטו עגלים תוך שמונה דבין כל עגלים הנשחטים בכל העולם ודאי לא ימלט שימצא גם כן מיעוט מנפלים וכיון דדבר ההוה בטבע והמקרה שכיח חששו חז"ל כדי להציל את המיעוט ולא ניזל בזה בתר רובא וכן צ"ל סברא זו בדעת הרא"ש שבפ' החולץ כתב דמיעוט נפלים שכיחא וחוששין כמו בנפל למים שאלה"ס ובפ"ק דחולין כ' דלכך בנפל למים שאלה"ס אם נשאת לא תצא ולא אמרינן סמוך מיעוט' לחזקה משום דמיעוט הנמלטין לא שכיח וכבר עמד ע"ז במרח"ש בק"ע ובספר בית מאיר (סי' י"ז סל"ב) ולהנ"ל ודאי כשאנו דנין על פרט אחד בנפל למים שאלה"ס אם נמלט והלך לעלמא לא שכיח רק המקרה בטבע בין כל העולם שכיח ואם הי' הדין דכל הנופלים למים שאלה"ס נשותיהם מותרות לשוק לכתחלה הי' מזדמן לעתים רחוקים שגם אשת הנמלט תנשא לכך חששו חז"ל לתקן אף המיעוטא דמיעוט' ואסרו לכתחלה ולא בדיעבד מטעם דיש צירוף דיקא ומנסבא או שלא תתעגן כל ימיה לא אסרו בדיעבד ובעגלים אסר אף בדיעבד כמבואר ש"ע יו"ד (סי' ט"ו) כדי שלא יכשלו אף המיעוט ובזה מיושב קושית השעה"מ על הש"ס יבמות (דקי"ט) דקאמר לימא רוב נשים מתעברות ויולדות והא בזה חיישינן על מיעוט המצוי ועין בס' ח"ש שנתלבטו בזה הרבה הגאון בעל חות דעת והח"ש ז"ל ולהנ"ל ודאי חשש ניפל הוא מיעוט שאינו מצוי רק בכל עולם מצוי ושכיח שיזדמן לעתים רחוקות אף אל המיעוט ותקנו חז"ל לחוש בכ"מ למען לא יכשל אף אחד לעתים רחוקות אבל שם יבמות אין אנו דנין על דבר ההוה רק במקרה שהלך אחד למדינות הים ולא ידענו מה היה לו בזה שפיר אזלינן בתר רובא

וכן מיושב בזה קושית הפנ"י גיטין (דף כ"ח) בתוס' ד"ה אבל שכתבו מ"מ לא שכיח והקש' הא חוששין בחומר אשת איש אף בנפל למים שאין להם סוף ולמ"ש א"ש דמקרה הנפילה למים שאלה"ס שכיח לכן חששו לתקן אף המיעוט הנמלט אבל שיצא דינו להרוג בב"ד זה ודאי לעיתים רחוקים שיזדמן שיצא דינו ויברח לכן כשקרה זה המקרה דנין אז רק על הפרט כפי שקרה ולא שכיח כלל שימלט וסמכינן ארובא משא"כ דבר שהוה ושכיח שיקרה צריך לתקן גם המיעוט וכן זה טעמ' דחששו חז"ל על פירות ע"ה לתקן דמאי אף דרוב ע"ה מעשרין הן מ"מ דבר ההוה ושכיח הוא ודרך העולם לקנות כל אחד מחבירו חששו לתקן אף המיעוט שאין מעשרין שלא יכשלו ומיושב בזה קושית הפנ"י ברכות ר"פ ג' שאכלו לדעת רמב"ם דאף אין מברכין על אכילת איסור אמאי באכל דמאי אין מזמנין ופריך בש"ס הא לא חזי לי' ומשני כיון דאי בעי מפקיר לנכסי' והוי עני וחזי לי' הא סוף סוף לא הפקיר ולא חזי ליה ואוכלן באיסור בשלמא לענין זימון שייך ביה קצת צירוף כיון דאי בעי משא"כ לענין ברכה ולמ"ש א"ש דהש"ס מתרץ דחזינן שהקילו בה חז"ל ולא עבדו לדמאי כגוף איסור ויש מקום דחזי לדידיה כיון דרוב ע"ה מעשרין רק חיישי למיעוטא כדי לתקן שלא יכשל אף מהמיעוט לכך די שאסרו לאכול אבל אם עבר אחד על איסור זה ואכל הדמאי ולא עישר אז אנו דנין על הפרט הזה והמקרה אשר לפנינו אזלינן בתר רובא ואמרינן דאכל היתר ועיין הרע"ב ר"פ ג' שאכלו שכ' באכל דמאי דל"ה מצוה הבאה בעבירה דרוב ע"ה מעשרין ועי"ש תוי"ט דלהכי מאכילין עניים דמאי וי"ל הא דנקט הש"ס הא דמאכילין היינו למחשב צירוף כיון דאי בעו כולהו בני חבורה מפקרו לנכסייהו וחזי להו לכך הוי צירוף לזימון ולענין גוף הברכה היא מטעם דכשדנין על הפרט המקרה אזלינן בתר רובא. וביבמות (דף צ"ט) דאין מחלקין לנשים תרומה משום חשש שמא גירשה בעלה ואמאי הא בקטנה שהלך אביה למדה"י אין חוששין שמא קדשה אביה ויכולה להנשא כאן ע"י אמה ואחי' כמו"ש הרשב"א והר"ן (סוף פ"א דגיטין) ולמ"ש א"ש דזה הוא מקרה שאינו דבר ההוה ורגיל משא"כ כהן שיגרש את אשתו זהו דבר ההוה ורגיל ועוד יתבאר בדברים האלה ליישב כמה דברים שורש הדבר דהא דאמר לרשב"ג הא לא שהה ספיקא הוי היינו כיון דהוי דבר ההוה וטבע עולם שכיח שיזדמן אף נפל לכן החמיר לתקן אף המיעוט ופריך ממהל היכא מהלינן דילמא נפל הוא וחילול שבת שלא במקום מצוה ולמה לא חששו גם בזה כיון דהוא דבר רגיל וטבע העולם שבהמשך הזמן בכל העולם יזדמן שיולד נפל בשבת הי' לחז"ל לתקן שלא יכשל אף המיעוט ולא ימול בשבת עד שיודע לכל שכלו לו חדשיו ומתרץ ר"א בר אהבה מלין אותו ממנ"פ אם חי הוא שפיר ואם לאו כחותך בשר בעלמא הוא ושוב לא יקשה דנגזר שמא יעברנה ד"א ברשות הרבים כיון דידענו ע"פ הרוב שחייב מדאוריי' למול אותו ואם היה החשש בגוף המילה לחוש על המיעוט ההוה אז היינו צריכים לחוש לתקן ע"ד כלל אולם כיון דבעצם המילה ליכא ח"ש לא ראו חכמים לעבור בכל פעם מצות מילה ולחוש לשמא יעבירנו כו' דהחיוב ברור מצד הרוב משא"כ בשופר ולולב דאין החיוב ברור כיון דלא היו בקיאין בקביעא דירחא ואף דמבואר בר"ה (דף י"ז) דרוב פעמים אלול אינו מעובר ובני בבל דלא ידעו הולכין אחר הרוב וא"כ למה חששו לשמא יעבירנו הא החיוב ברור על ידי הרוב כמו במילה י"ל הא בלא"ה הקשו על החשש דשמא יעבירנו בשוגג הא יהי' טעה בדבר