אמרי בינה אורח חיים סא

לשיטתו בכלים כלל מ"מ כיון דאינה מחוסרת בנין חייב משום מלאכת מכה בפטיש וע"כ מוכרח לומר דחייב תרתי משום מכבה ומשום מכה בפטיש דזה בל"ז לא משכחת לר"ש ולפי"ז מ"ש שם הרמב"ם תולדות מכבה בגחל' של מתכת כשנתכוין לצרף והעושה אות' חייב והוא תולדו' מכבה י"ל ג"כ דחייב תרתי משום מכבה ומשום מכה בפטיש. ועכ"פ אף בפתילה שלא הובהבה אם אינו מתכוין לאו שם מלאכה הוא כמ"ש המ"מ

אולם דברי אלה יתכנו למ"ש המ"א (סי' שי"ח ס"ק ל"ו) ובא"ר שם דגם במיחם שיש תורת כלי עליו מ"מ כל שאינו מתכוין אין בו מלאכה כלל והיינו דסובר דהיכא שיש תורת כלי עליו מכבר ע"י המים וע"י המים הצוננים נצטרף הוי מלאכת צירוף בזה רק מדרבנן לכן הוא דוקא כשמתכוין לכך הוי שם מלאכה ובא"מ ליכא בזה שום מלאכה ואיירי שם במיחם שפינה היכא דלא פס"ר הוא וכנראה דעת המ"א אף היכא דהוא כלי מ"מ כשאינו מתכוין לאו שם מלאכה דאוריית' עליו א"כ ה"נ בפתילה אף דחס עליה ורצונו בה ויש תורת כלי עליה בכ"ז ההבהוב הוא מלאכה רק אם מתכוין:

אבל למה שכתב הלח"מ שם דדוקא בגחלת ועששיות של ברזל דלאו שם כלי עליהם כלל בזה אם אינו מתכוין לאו שם מלאכה הוא אבל במיחם שהוא כלי אז אף בלי כונת צירוף אם הוי פ"ר יש בו מלאכה דאורייתא לא יתכנו דברי דא"כ גם בפתילה דחס עליה אף אם אינו מתכוין להבהבה כיון דרצונו וחפצו בה לתכלית הדלקה ממילא נעשית גמר כלי ע"י הכיבוי לכך צ"ל ע"ד שכתבתי לעיל ע"פ דברי המאירי וכן מבואר באמת ברמב"ן חידושי שבת שהביא המ"מ כמו שכתב הלח"מ וראיתי בס' מים חיים מבעל פ"ח שכתב בכונת המ"מ דכיון שאינו מתכוין לצרף אף דהוי פס"ר הרי לא נתכוין לעשות מלאכה דאורייתא ובעינן מלאכת מחשבת וליכא משא"כ גבי פ"ר שהרי מכוון למלאכה דאורייתא דהיינו הנטילת נשמה ואף שאין צורך לו אלא לשחוק בו התינוק מ"מ ס"ס איכא מלאכת מחשבת וזה נוטה לסברה אחרת וגם קשה עליו הא מצינו דמודה ר"ש בפס"ר אף אם אינו מכוין כלל לעשות מלאכה מ"מ כיון דנודע לו דע"י פעולתו נתעבד המלאכה הוי מלאכת מחשבת ובש"ס ביצה (דף ל"ו) פורסין מחצלת ע"ג כוורת דבורים בשבת בחמה מפני חמה ובלבד שלא יתכוין לצוד וקאמר בש"ס הא מודה ר"ש בפס"ר הרי אף דלא נתכוין לעשות מלאכה כלל רק לפרוס המחצלת מפני החמה ובכל זה כיון דהוי פס"ר ויתעבד ממילא מלאכת צידה אסור ולכ"פ שם ליכא איסור דאורייתא דאין במינן ניצד כמו דמסיק בש"ס מ"ד שלא במינו ניצד מותר קמל"ן וסברו דדבורים אין במינו ניצד וליכא איסור דאורייתא ועי"ש במאירי [ובמהרש"א השיג מכח זה על הב"י (סי שי"ו) דחולק על סה"ת דאוסר לנעול התבה בשבת משום הזבובים שנצדו דע"כ לא קאסר ר"ש בפס"ר רק בדבורים שבמינן ניצד אבל זבובין לא ובש"ס קאמר בהדיא דדבורים נקרא אין במינן ניצד ועיין ט"ז ומג"א שם אולם באמת מצינו חבר לרבינו ב"י שבס' הרא"ה חידושי ביצה שם כתב להדיא בפירוש הש"ס כלומר דדבורים קמ"לן דיש במינו ניצד] עכ"פ לכמה פוסקים ל"ה רק דרבנן ובכל זה אסור בפס"ר אף דאינו מתכוין כלל לשם מלאכה מכ"ש במלאכה דאורייתא ובאמת כדמות סברת הפ"ח הוא דעת רשב"א מובא בר"ן סו"פ שמונה שרצים המובא במג"א שם דיכול לנעול ביתו אם יש בתוכו צבי כדי לשמור ביתו אף שמכוין שיהי' הצבי ניצד עי"ז כיון דמתכוין לשמור ביתו והר"ן השיג עליו שם ועיין בש"ג ובא"ר הקשה מש"ס סוכה (דף ל"ג) ומש"ס ביצה הנ"ז ועיין מ"ש בהגהותי בד"ח דיני ר"ה (סי' ד') בזה לחלק בין דברי הרשב"א ול"ש כאן במכבה גחלת של מתכות כיון דלעולם איכא צירוף לכ"ע הוי פ"ר דאי אפשר לעשות הכבוי בלא מלאכת צרוף והברור דסברת המ"מ כמו שביאר הלח"מ דתיקון כלי אין שם מלאכה רק כשמכוין לזה וכן ע"כ מוכח דלא כפ"ח ממ"ש הרמב"ם שם הנותן שמן לתוך נר הדולק חייב משום מבעיר והמסתפק מן השמן שבנר חייב משום מכבה מבואר מדבריו דחייב ממש מדאוריתא כמו במבעיר ודלא כמו שכתבו תוס' ביצה (דף כ"ב) ועיי"ש ברא"ש ובפ"י והא המסתפק אין הכונה כלל על הכיבוי ובכ"ז חייב וע"כ דהוי פס"ר או כמו שכתב הרא"ש דממהרה כיבוי אח"כ או כמו שכתב הפנ"י דמאי שמכהה אורו הוי כבוי גמור עכ"פ אינו מכוין לזה לעשות מלאכה דאורייתא ואעפ"כ חיי' בפס"ר ועי' (רמב"ם פ"ט ה"ו) ובלח"מ שם ושם הבישול אינו מתכוין בו מ"מ כיון דאי אפשר בלא"ה פס"ר הוא וכמ"ש הר"ן בחידושיו (דף ע"ד) מבואר ג"כ דא"צ לכוין כלל למלאכה ובכ"מ בפס"ר חשיב מלאכ' מחשבת

וקצת יש סברא לומר דהיכא דמכוין עכ"פ למלאכה כמו בתולש עולשין דיש בו מלאכת קצירה בזה כיון דפס"ר הוא לייפות בם את הקרקע חייב לר"ש משא"כ היכא דלא מתכוין כלל למלאכה אף דהוי פס"ר ואסור לר"ש מ"מ ליכא חיוב חטאת ובהא דשבת (דף ק"כ) בנר שאחורי הדלת דלייט רב אם פותח ונועל כדרכו משום דהוי פס"ר י"ל דרק מדרבנן אסור ולא מדאורייתא משום דאינו מתכוין לכבות רק לפתוח ולנעול וזה מלאכת ההיתר וא"ד לפס"ר דנטילות נשמה דשם עכ"פ מכוין לנ"ש וכמ"ש הפ"ח וכשאינו מכוין כלל רק דממילא איתעבד ליכא אלא איסורא דרבנן דל"ה מלאכת מחשבת ובזה מיושב דברי מהרש"א שבת (דף צ"ה) בתוס' ד"ה המכביד דהקשו אי הוי פס"ר היכא שרי לקמן ר"ש לכתחילה הא מודה ר"ש בפס"ר וכתב מהרש"א הא דל"ק להו מחכמים דפטרו משום דלא פסיקא להו כ"כ דפס"ר חייב לכ"ע אבל הא ודאי פשיטא להו דבפס"ר לא שרי ר"ש לכתחילה והשיג עליו בס' תו"ש (סי' של"ז) מהא דשבת בתולש עולשין דמבואר דבפס"ר חייב לר"ש וכמו שכתבו תוס' שבת (דף מ"א ולמ"ש ל"ק דשם עכ"פ קמכוין למלאכה דקצירה ואף בכ"ש מ"מ גם חצי שיעור אסור במלאכת שבת לדעת רוב פוסקים ובזה כיון דמכוין למלאכת איסור וכיון דלגבי ליפות קרקע סגי בשיעורא דכ"ש לכך חייב דהוי מלאכת מחשבת משא"כ במכבד דלא יש שום מחשבה על שום מלאכה רק לכבד בזה י"ל אף דהוי פס"ר לגבי אשוי' גומות דהוא בנין מ"מ כיון דליכא שום מחשבה על המלאכה ל"ה מלאכת מחשבת וליכא חיוב דאורייתא ורק משום שבות. גם י"ל דע"כ לא קאמר בש"ס דחייב לר"ש בפס"ר ר"ק היכא דאנן סהדי דניחא לי' משום דס"ד בארעא דידי' ואז ודאי ניחא ליה והוי כמתכוין משא"כ במכבד דאשוי גומות ליכא אנן סהדי דניחא ליה וכל שאינו מתכוין הו"ל מלאכה שאצל"ג ועיין תוס' פסחים (דף ס"ה) ס"ל להדיא דאף במתכוין הואיל דא"צ לאשוי' גומות הוי מלאכה שאצל"ג

והנה בש"ע כ' מותר לכבות הנר בשביל שישן החולה שיש בו סכנה ויש להבין מאי אתי לאשמועינן הא כבר הלכה פסוקה דפ"נ דוח' שבת אף במלאכ' דאוריית' ק"ו בכבוי דהוי משאצ"ל ולרוב הפוסקים ל"ה רק דרבנן ונראה דבא להשמיענו כמ"ש חידושי הר"ן שם למאי דס"ד דברייתא דקתני אם כיבה פטור אבל אסור דאיירי בחולה שיש בו סכנה מאי למימרא פשיטא דמותר וכ' משם הרא"ה משום דספקא הוא אם ישן כשהוא מכבה או לא קמ"ל דלא יוציא הנר או יכפה עליו את הכלי אלא מכבה לאלתר וזריז ומותר ומיושב בזה מה שהקש' הפנ"י שם לדעת הסוברים דגם ישראל יכול לעשות שבות בשביל חולה שא"ב סכנה ובלשון הרא"ש מובא בטור ) סי' שכ"ח) משמע דאין לחלק בין שבות דמשאצ"ל לשאר שבותין א"כ לר"ש יהי' מותר לכתחלה לכבות אף בחולה שא"ב סכנה ולמ"ש הרא"ה אתי שפיר דע"כ לא התירו שבות בשביל חולה שאין בו סכנה ע"י ישראל רק אם הוא צורך בבירור אבל לא בספקא וגם דאפשר להוציא הנר או לכפות עליו כלי בזה אינו מותר רק ביש בו סכנה

גם מבואר בר"ן פ' חבית דלכך אינו רשאי לומר לנכרי לכבות אף דהו רק משאצ"ל מ"מ כיון דגוף הכבוי במקום שצריך לגופו הוא מה"ת חמור עטי ובס' דו"ח לרבינו עק"א ז"ל שבת (דף מ"א) כתב תיובתא לר"נ דפריך למימרא דשמואל כר"ש ס"ל והא אמר שמואל מכבין גחלת של מתכות ברה"ר בשביל שלא יזוקו בה רבים אבל לא גחלת של עץ ואי ס"ד סבר לה אפי' של עץ נמי הא יש לחלק בשלמ' בשל מתכות דאין בו כבוי כלל בזה הותרה משום הזיקא דרבים משא"כ בשל עץ אף דהוי משאצ"ל מ"מ כיון דאם עושה לפחמים הוי מלאכה דאוריית' חמור ולא שרו בהו רבנן ולענ"ד י"ל דהא הרשב"א הקשה שם אמאי שרי בגחלת של מתכות הא מצרף וכתב דהוי דבר שאינו מתכוין אי נמי צירוף לר"י מדרבנן הוא ולא גזרו משום הזיקא דרבים ולפי תירוץ הראשון דרק מטעם דבר שאינו מתכוין מותר א"כ י"ל אף דמצד צירוף גם איסור דרבנן ליכא מ"מ כיון דמצד הכיבוי הוי איסור דרבנן גם בגחלת של של מתכות אפ"כ משום היזקא דרבים ל"ג אף דיש באותו מלאכת כבוי מלאכ' דאוריית' היכא דמכוין לצרף ומ"מ ל"ג כן גחלת של עץ יהי' מותר אף דשם מלאכה זו היא דאורייתא היכא דצריך לגופא ואף דיש לחלק דלמא דוקא בכיבוי עצם מלאכת כיבוי הוא דאורייתא היכא דצריך לגחל' משא"כ בגחלת לעולם מלאכת כיבוי כזו אינו דאורייתא רק המכוין לצרף הוא דאורייתא מצד אחר מלאכת צירוף שהוא גמר מלאכה מכה בפטיש כמ"ש רש"י והראב"ד בהשגת מ"מ כיון דע"י כיבוי זו הוא מלאכה דאוריי' באם הי' מכוין אעפ"כ ל"ג משום היזקא דרבים כן בשל עץ נמי כיון דהוי מלאכה שאצל"ג ל"ג ובאמת למ"ש הרשב"א דצירוף דרבנן הוא משמע אף אם הצירוף הוי פס"ר ג"כ מותר ואף דהוי שני שבותין שבות דצירוף ושבות דכיבוי מ"מ ל"ג וי"ל אף לדעת רש"י ורע"ב עירובין (פ"ג) דעל שני שבותין גזרו בין השמשות מ"מ במקום היזקא דרבים ל"ג ועיין ס' תוספת שבת (סי' ש"ח) דהקשה על הא דמותר להוליך קוץ בר"ה פחות פחות מד"א הא הוי שני שבותין שבות דטילטול הקוץ ושבות דמעביר בר"ה פחות מד"א ומה ראי' מהא דמותר לכבות גחלת של מתכת דליכא רק שבות אחד ולמ"ש מבואר מרשב"א דבכיבוי גחלת הוי ג"כ שני שבותין ואעפ"כ מותר בהיזקא דרבים. ואולי י"ל דזה פרכת הש"ס על שמואל ממה דמותר לכבות של מתכת אף דהוי שני שבותין דגזרו בה"ש ובמקום מצוה מ"מ במקום הזיקא דרבים ל"ג כן נמי אף בשל עץ הי' מותר אם כר"ש ס"ל דמשאצ"ל פטור אף דעצם הכיבוי במקום שצריך לגופא הוא דאורייתא מ"מ לא עדיף משני שבותין דרבנן חזינן דל"ג ובמ"מ (פי"ב) שם כתב דמפשט הסוגיא נרא' שהצירוף הוי דבר תורה ובלח"מ שם כ' דממה דמוקי בש"ס על מתני' דמיחם שפינה הא מצרף אינו ראי' דהוא דאוריית' רק אמאי לא תירצו דאתי' אפי' כר"י רק באיסור דרבנן מודה לר"ש. ודבריו תמוהין דהא ר"ש ור"י מחולקין