אמרי בינה אורח חיים נט

וחלת חו"ל ג"כ נראה דחלת חו"ל קיל מערלת חו"ל דמותר לכהן ואף דערלת חו"ל קיל דיכול לספק ולהאכיל לחבירו מ"מ הלממ"ס הוא גם לא משמע דאיירי בערלת וחלת חו"ל וכנראה הכונה על חלת וערלת א"י ואי סובר דחלת א"י בזה"ז ג"כ דרבנן צ"ל דסובר ערלה ג"כ דרבנן ואי מה"ת שניהם מה"ת ומאי קאמר צריכה הא חלה חמורה דהיא במיתה ביד"ש וערלה הוא רק בלאו א"ו משום די"ל ערלה חמור נגד חלה דחלה אינה אסורה בהנאה וערלה אסורה בהנאה ואף אם נאמר דגם למ"ד מאליהן קבלו עליהן המעשרות וגם חלה היא בכלל מ"מ אף דהרמב"ם פוסק ג"כ כך דאף בימי עזרא אינה מה"ת אלא מדבריהם מ"מ מדברי קבלה הן וכמבואר במדרש רות מובא בר"ש (פ"ו דשביעי') שלש' דברים גזרו ב"ד של מטה והסכימו ב"ד של מעל' על שאלת שלום בשם ועל מגילת אסתר ועל המעשרות ובמ"ר בראשית פ' ויחי בימי עזר' בשעה שעלו מבבל וביקש להם הקב"ה להתיר המעשרות מה עשו הלכו וגזרו על עצמן שיהיו מעשרין שנאמר ואת ראשית עריסותיכם כו' והר"ש שם והתוס' יבמות ) דף פ"א) כתבו דתימא הוא לומר שיאמר שום אדם דבבית שני לא נהגי מדאורייתא בתו"מ והשיאו דבריהם על מעשר פירות והרמב"ם סובר דקאי על כל תו"מ דביקש הקב"ה להתיר הואיל דלא הי' ביאת כולם והסכים הקב"ה ע"י ומ"מ הוי דברי קבלה דחמור ולכך כל הספקות אף לדידן לחומר' ומ"מ גם ערל' הוא במשקל א' עם תו"מ ומה קאמר צריכה משום דערלה חמור יותר מתו"מ וחלה הואיל דאסור בהנא' ג"כ הרי דחומר רבוי איסורין הם חומר כמו איכות איסור ובאמת בירושלמי מס' ערלה (פ"א) קאמר מודה ר' ישמעאל דאמר כל ביאות האמורות בתורה לאחר י"ד שנה נאמרו מודה בחלה ובערלה משמע דאף אם תרומה דרבנן מ"מ חלה וערל' דאוריית' וכיון דשניהם ד"ת ע"כ דחומר רבוי איסורין שווין כמו איכות איסור

אולם כנראה דאין דעת הר"ן דרבוי לאוין הקלין חמורין מן איסור חמור כמו סקיל' רק י"ל דשוה כמות איסורין כמו איכות דהא כ' להביא ראי' מנזיר דעובר על כל זית וזית וכי צריך להביא ראי' לזה לו יהי' דאינו לוקה רק פעם א' מ"מ איסור יש על כל פורתא ופורתא דאל תרשע הרב' כתיב ומי שאכל שום וריחו נודף יאכל עוד שום וע"כ דהר"ן לא מחשב לחומר ורבוי איסורין רק כשלוקה ויש איסור לאו על כל זית וזית וא"כ מאי קאמר דכשנשחט לא יעשה רק חד איסור דקי"ל מעשה שבת מותר הא אף אם מעש' שבת אסור לר"י הסנדלר מ"מ אינו בלאו ונבל' הוא בלאו על כל כזית א"ו כונת הר"ן דזה ודאי דרבוי לאוין אינם חמורים יותר מן איכות חומר דאיסור סקילה דשבת רק שווין הן והנה המרדכי כ' הטעם דשוחטין דאכילת איסור הוא גנאי והרא"ש כ' דהחול' יקוץ באכילת איסור וסברות אלו דחיק' לי' להר"ן לעבור בשביל זה על איסור סקילה לכך כ' דבנבלה יש חומר רבוי איסורין ושקולים הם בקו השוה לאיסור סקילה לכך שוחטים ליה דשוב נוטה הסברא דאכילת איסור הוא גנאי או שמא יקוץ החולה באכילת איסור כיון דעל כל פנים שוין הן רבוי איסורין לחומר איסור סקיל' לכך כ' כיון דמעשה שבת מותר דאם הי' אסור שוב הוה אמרינן כיון דבין כך ובין כך יאכל איסור ויש החשש דיקוץ החולה בו יותר טוב להיות שב ואל תעשה ולא נשחוט לו אבל כיון דקי"ל מעש' שבת מותר והוי אכילת היתר לכך שחטינן כדי שלא יקוץ כיון דרבוי איסורי לאוין שקילי לגבי חומר דאיסור סקיל' ולפ"ז כיון דכמות והאיכות שקולין הן הא דפליגי בתרומה וטבל דמ"ד תרומה חמורה אף דבטבל יש רבוי איסורין מ"מ אם יתרום יבטל מצות נתינה ג"כ ועובר על עשה ול"ת דרבנן שבות דמתקן לכך אמר תרומה חמורה ובפרט למאי דמוקי בש"ס דאיירי בשבת ואף אם מחלקותן של בן תימא וחכמים היא בחול ג"כ מ"מ נקט הש"ס הסברא דטבל מצד עצמו חמור שיהי' נ"מ אף לשבת

ובזה מיושב קושית השעה"מ על הר"ן ממתני' דנזיר נזיר וכהן שפגע במת מצוה יטמא נזיר ואל יטמא כהן שזה קדושתו קדושת עולם ואם נאמר דרבוי הלאוין חשיב איסור חמור לו יהי' דכהן קדושתו קדושת עולם וחמור מ"מ נזיר חמור טפי דאיכא לאוין הרבה ולמ"ש א"ש כיון דעכ"פ כהן חמור דהוי קדושת עולם ובאיכותו שוה לכמות דלאוין הרבה דנזיר שוב יש מעלה יתירה לכהן מנזיר דנזיר ישנו בשאל' והלאוין קילי וכמבואר ריש יבמות דמה"ט דנזיר איתי' בשאלה דוחה עשה לל"ת ועשה דנזיר דקיל הואיל דישנו בשאלה אך זאת קשה על הר"ן מרבי במעשר ירק דא"צ לעשר הא אם יעשר לא יעבור רק פעם א' על שבות דמתקן וכשמאכילו עושה איסורין הרבה על כל זית וזית וכן הקשה התשב"ץ ץ בתשובה (ח"ג סי' ל"ז) וכתב וכ"ש שהם שוין שהרי תיקון מעשר הוא שבות מדרבנן ואכילת טבל של כרישין הוא איסור דרבנן ונוסף בזה רבוי זתים א"ו משמע שאין רבוי זתים נותן חומרא כלל עכ"ד אולם י"ל למ"ש דהכמות והאיכות שוין הן רק לגבי נבלה טוב יותר שנשחוט מלהאכילו אכילת איסור דגנאי הוא לאדם וגם שמא יקוץ בו החולה וכמ"ש הרא"ש וזה שייך גבי איסורי דאורייתא אבל במעשר ירק דרבנן דקיל ל"ה גנאי וגם אינו קץ בו כמבואר ברמב"ם הל' מכירה וש"ע ח"מ (סי' רל"ד) כשמוכר איסור דרבנן ואכלה דאינו חייב להחזיר הממון דאין הנפש קצה בהן ובפרט למ"ש נתיבות המשפט שם דאיסור דרבנן כשאוכל בשוגג א"צ לכפרה כלל דכך הי' גדר האיסור א"כ גם חולה דהוי כאונס אף דאיסור דאורייתא גנאי הוא לו וצריך כפרה אח"כ ע"ז מ"מ איסור דרבנן ליכא שום איסור במקום חולה ואף למ"ש במ"א להשיג ע"ז והוכחתי בראיות ברורות דגם איסור דרבנן בשוגג צריך כפר' מ"מ גנאי ליכא כלל כשנאנס לכך אין צריך לעשר כיון דהכמות והאיכות שוין הן אמרינן שב ואל תעשה עדיף ובאמת מ"ש התשב"ץ דשוין הן יש להתבונן הא שבת הוי חומר איסור לאו ועשה ולעשר בשבת אף דל"ה רק שבות דרבנן מ"מ בחומר עשה ול"ת הוא כמבואר בש"ס ר"ה ) (דף ל"ב) יו"ט עשה ול"ת אף בדרבנן ומ"מ אף דשבת קיל בזה כיון דכבר ניתן שבת לחלל באיסור דאורייתא בתלישת הכרישין ומצינו קולא בזה בש"ס מנחות (דף ע"ב) במקום דכבר ניתן שבת לדחות מ"מ כיון דל"ש קץ בו במעשר ירק דרבנן שב ואל תעשה עדיף ועיין ד"מ (סי' שכ"ח ס"ק ט"ו) שכ' כן להדיא בדברי ראבי"ה שם דיחם הגוי היין אף שיתנסך א"ד לנבלה דשחטינן לי' דלגבי יין נסך לא אמרינן שיקוץ החולה ועי"ש בב"ח שלא כ' כן ולדעתי מהא דמעשר ירק ראי' לדברי הד"מ דל"א שיקוץ לגבי איסור דרבנן

והנה המג"א (סי' תרי"א סק"ט) כתב תרומה חמורה מטבל וטבל מנבלה ונבלה משביעית, ובס' דברי אמת קונטרס ו' (דף נ"ז) תמה ע"ד המג"א דמש"ס משמע דנבלה ושביעית מאכילין אותו נבלה דאל"כ למה קתני בברייתא טבל ושביעית מאכילין אותו שביעית ולא קתני רבותא נבלה ושביעית מאכילין אותו שביעית וכ"ש טבל ושביעית והתוספות יוה"כ תמה באמת ע"ז איך יהי' איסור עשה חמור מאיסור לאו והביא דברי הרמב"ן עה"ת פ' יתרו דמ"ע גדולה ממצות ל"ת ולכך עשה דוחה לל"ת כי בעש' מקיים ועוש' רצון אדוניו וגדול יותר מהנשמר מעשות הרע בעיניו ולכך איסור לאו ואיסור עשה נדחה הלאו מפני עשה עי"ש ודבריו תמוהין מאד דודאי בערך לקיים רצון הבורא ית"ש בקיום מצותיו בקום ועשה גדול מאד שכרו בקיימו וערך העובר בקו"ע בל"ת ועושה נגד רצון הבוית"ש ודאי עונשו גדול ורב יותר מאם אינו מקיים מ"ע בקו"ע ובקיום עשה בפועל לכך דוחה לל"ת הואיל דערך גדול לקיים עשה בקו"ע ולכך בלאו הבא מכלל עשה דעת הרשב"א דלית לי' חומר כ"כ לענין דחייה ולאו דבעילה ומצרי ואדומי כיון דלאו מכלל עש' דקו"ע הן נדחין מפני עשה דלו תהיה לאשה כיון דבזה מקיים ועושה רצון אדוניו ולגבי קיום עשה לא איכפת לן בדחיית הל"ת אף דחמור כיון דאינו ממרה רצון אדוניו מרצונו רק לעשות רצון הש"י מצד אחר וזה א"ש היכא דמקיים העש' בקו"ע אבל לגבי חולה ודאי איסור נבל' חמור ולא שייך לומר דהלאו נדחה מפני העשה דעשה דשביעית אינו מקיים בקו"ע וז"פ וברור עכ"פ ודאי יותר טוב שלא לאכול נבלה ממה שיאכל שביעית דזה בלאו וזה בעשה וכן מבואר להדיא ברא"ש יומא שם שכ' טבל ונבילה נבילה נבילה ושביעית שביעית וכנראה דכך הי' לו גרסתו בש"ס ובתוספתא סוף מס' יומא איתא בזה"ל טבל ושביעית שביעית טבל ונבלה נבלה נבלה ותרומה תרומה תרומה ושביעית שביעית הרי מבואר דלעולם שביעית קיל מכ"ש נגד נבלה כיון דקיל מתרומה דקיל נגד נבלה. אולם צריך להבין אמאי נבלה קיל לגבי תרומה כיון דקתני דטבל חמור מנבלה וע"כ הטעם דטבל הוא במיתה ביד"ש ולמה לגבי תרומה קתני דקיל תרומה מנבלה ואי דתרומה בזה"ז דרבנן לכך קיל מנבלה דאורייתא א"כ לגבי טבל נימא ג"כ דנבלה חמור א"ו דהוא סובר דטבל חמור דהוא מה"ת או משום דהוא מיתא ביד"ש בטבל דאורייתא א"כ תרומה ג"כ אולם נראה דהא בלא"ה יש להבין להסוברים דנבלה היא בחומר עשה ול"ת דהוא ג"כ עשה דוזבחת ואכלת א"כ חמור וכיון דאעפ"כ קתני דטבל חמור וע"כ כיון דהוא במית' מה צורך עוד להשמיענו טבל ושביעית דמאכילין שביעית השתא נבלה דאית בה עשה ול"ת ואף על פי כן טבל חמור שביעית דליכא אלא עשה מבעיא וכבר עמד על זה בדברי אמת שם והוכיח מזה דליכא עשה דזבוח וכתב דנבלה וטריפה מאכילין אותו נבלה דטרפה היא בעשה ול"ת ולכך נקט טבל ונבלה ולא קתני טרפה או חזיר עי"ש והדבר תימא הא דעת הרמב"ם באמת דנבלה הוא בעשה ג"כ ואעפ"כ כנראה מדבריו דשביעית חמור מדקתני (פי"ד ממ"א) נבלה וספיחי שביעית מאכילין אותו ספיחי שביעית שהם מדברי סופרים טבל ושביעית שביעית משמע דנבלה ושביעית מאכילין נבלה והדבר תימא וכמו שתמה ע"ז מהר"ם חביב ז"ל ביום תרועה. ונראה דודאי בהכרח דנבלה יש לו מדרגה פחותה מאיסור טבל מלבד דטבל הוא במיתה ביד"ש יש ע"כ חומר לטבל דאסור בהנאה של כלוי כמבואר בשבת (דף כ"ה) והוא איסור תורה ועי' מל"מ (פ"ב מתרומה) וב' מיני איסורין נפרדים יש בזה חדא איסור אכילה ומלבד זה הנאה של כלוי ואינם באים ביחד דאכיל' הוא כשבא לגרון והנאת החיך כשבא במקום דלא מצי עוד לאהדורי ואח"כ כשנתמלא כריסו ממנו יש עוד איסור הנאה של כלוי. ועי' מל"מ (פ"ה מיסה"ת) שכתב אף להסוברים דלוקה על איסורי הנאה כשנהנה הוא דוקא אם הי' הנאה בלא אכילה אבל אם אוכל בב"ח ל"א דילקה שתים אחת משום אוכל וא' משום נהנה עי"ש אבל מ"מ ב' איסורין נפרדים הם ולכך טבל חמור ולא משום חומר מיתה ביד"ש הוא דהא דעת רמב"ם דדוקא הטבול לתרומה ולתרומת