אמרי בינה אורח חיים נח

אבל באם אינו יכול האש לבא אלא ברוח מצוייה ובלא רוח כלל ל"ה יכול לבא לשם פטור ממיתה ואינו חייב אלא נזק משום דלענין חיוב מיתה דלא נתחייבה אלא משום חיציו הו"ל ככח כחו כיון דלא יכול להגיע שם רק ע"י רוח מצוייה משא"כ לענין נזקי ממון דיש לחייב בו דאשו נמי משום ממונו מבואר מדבריו דאף מה דמסייעו רוח מצוי' ל"ח רק כח כחו לענין מית' וע"כ הא דמצינו במלאכת שבת בזורה ורוח מסייעו דחייב הוא משום דאותה מלאכה כך נעשית בסיוע כח אחר אבל מה דדרך עשיית המלאכה הוא לעשות בלא כח אחר ל"ח כעושה בגופו ועי"ש בחידושי הר"ן שכתב בלשון אחר וז"ל ולענין אשו נמי אע"ג דמשום חיציו הוא וכדקי"ל הכי דחייב בד' דברים מ"מ לא מתחייב מית' אלא א"כ נפל תוך האור וכבשו שם או שדחפו לאור ואינו יכול לעלות משם דעביד מעשה ממש וכדאיתא להדיא במתניתין הלכך בדין הו' דכשהמית האבן דרך ירידה שיהי' פטור דלא עביד מעש' דגירי' דדומי' דכח ראשון דבדקא דמייא בעינן ולפיכך אין להשוות ענין אש דחיובו אינו אלא בממונות ובד' דברים ולענין חיוב מיתה אא"כ עושה מעשה ממש עכ"ל ומבואר מדבריו דאף אם הוא משום חיציו וחייב בד' דברים מ"מ לענין חיוב מית' א"ח אולם קשה הא מבואר בש"ס ב"ק (דף כ"ג) דאם אשו משום חיציו במדליק הגדיש ועבד כפות לו ונשרף דפטור מטעם קים לי' בדרבה מניה וכמו שהוכיחו תוס' סנהדרין והמהרש"א משם רק דדעת מהרש"א דהוא דוקא ביכול להלוך אף בלא רוח מצוייה ובאינו יכול להלוך רק ברוח מצוייה דפטור ממיתה דל"ה רק ככח כחו אז פטור גם מארבע דברים אבל לומר דחיציו הוא וחייב בד' דברים ושיהי' פטור ממית' זה מבואר לכאור' מש"ס ב"ק הנז' דאין לחלק וצ"ע. ודעת הטור ח"מ (סי' תי"ח) דאשו משום חיציו ואפי' הדליק בתוך שלו והלכה והזיקה ברוח מצוייה חשוב כאילו ירה חץ בידים ואם שרף אדם נהרג על ידו וכ"כ הסמ"ע שם דבריו להלכה וזה חולק ע"ד התוס' כפי ביאור דבריהם במהרש"א וממילא אם הזיק ונשרף אדם ג"כ ע"י אשו ברוח מצויה אם תפס הניזק אין מוציאין מידו אולם לדינא אין נ"מ דגם אם יתחייב מיתה מ"מ לענין פטור דממון מהני תפיסה בקים ליה בדרב"מ אולם יש נ"מ אם רשאי לתפוס למ"ש נתיבות המשפט (סי' כ"ח) דלכתחלה אינו רשאי לתפוס בקלבד"מ נ"מ דכיון דהוי ספקא דדינ' אם חייב מיתה אם לא רשאי לתפוס ואכ"מ בזה עכ"פ הרי מבואר דלענין רציחה בעי שיעשה מעשה ממש ול"מ מה שנעשה ע"י כחו אף דלענין נזק חייב לשלם ממיל' הה"ד לענין מלאכת שבת דכתי' ל"ת מלאכ' עשי' אסור גרמא שרי והה"ד מה שנעשה בסיוע רוח מצוי' או ע"י מים ורק בזורה ורוח מסייעתו דדרך מלאכה הזאת הוא בכך

ומ"ש ראיה מצידה דאם הבהיל אדם את הצבי ועמד בפניו עד שהגיעו הכלב ותפסו דהוי צידה וחייב למ"ש ג"כ אינו ראיה דשם כן הוא דרך מלאכה זו לעשות על ידי כחו משא"כ מלאכת הטחינה האסור' הוא רק בעוש' בידים וכן מלאכת חובל אין דרכו בכך רק חובל בעצמו ילפינן ממלאכת המשכן אבל ע"י העמדת העלוקה הוי ממש כמעמיד בהמתו ע"ג מחובר ועיין רש"י שבת (דף ע"ד) במאן דעביד חביתא דחייב ז' חטאות כת' רש"י דמשום מכה בפטיש ליכא דמאליה נגמרת בתנור הרי דבעינן שיתעבד מלאכ' בידים והנגמר מאליו ע"י סיבתו אין תורת מלאכה עליו ומ"ש הא"ע לחלק בין אם כונתו למלאכה א"ל אינו מובן הא לדבריו אם כונתו למלאכה חייב א"כ אף באינו מתכוין יתחייב דהוי פסיק רישי' דניחא ליה ומכוין שתאכל הבהמה העשבים ובודאי הוי פס"ר כמו שכת' דהוי בריא הזיקא ולכך חייב בממון לשלם א"כ כיון דמכונין עכ"פ שתאכל הבהמה אף דאינו מתכוין על המלאכה יתחייב א"ו עיקר הטעם דלענין מלאכת שבת בעינן מעשה ממש כמו לענין רוצח ועוד בלא"ה אין דרך קצירה בכך ודרך קצירה בעינן במלאכת שבת ובמה שהבהמה תאכל אין זה מלאכה לגבי אדם המעמיד' רק לענין שביתת בהמתו הוצרך להשמיענו דעכ"פ הבהמ' עושית מלאכ' ולגבי הבהמה דרכה בכך לכך אשמועינן דזה נייחא שלה ול"ה מלאכה שתתחייב הבהמה לשבות ממנה אבל לגבי אדם אין זה מלאכה ומ"ש הא"ע לאסור בעלוקה של ישראל מטעם שביתת בהמתו ודוקא להעמיד על המחובר רחמנא שרייא בהדיא מדכתי' למען ינוח ואין זה נייח אלא צער אם לא תאכל אבל לעלוקה לית לה צער אם לא יעמידנה לא אדע לכלכל דבריו הא ביד בעל הבהמ' להכין לבהמתו עשבים תלושי' מבעוד יום ולמה יעמידנה על המחובר שיהי' לה צער א"ו כיון דדרך אכילה דנייח הוא לה לא אסרה התורה ורשאי להעמידה כמו כן בעלוקה כיון דזה טבעה ונייח לה למצוץ הדם לא אסר' תורה שתשבות ממלאכה כזו ובמכילתא פ' יתרו כ' להדיא הוסיף לה הכתוב נייח אחר להיות תולש מן הקרקע ואוכל ואין חילוק בין בהמה לבע"ח אחרים ואף אם אינו מצטער מ"מ מה שדרכו בכך לאכול ולמצוץ אינו קרוי מלאכה אצל בע"ח

סי' כ"ח. חולה שיש בו סכנה וצריך לבשר בשבת ויש לפניו בשר נבל' שוחטים לו כמבואר ש"ע (סי' שכ"ח) ודבר זה נשאל מן הראב"ד למה נעבור על איסור סקילה ולא נאכיל לו נבלה שהוא איסור לאו ומדברי רא"ש מס' יומא מבואר דמטעם דשבת הותרה אצל פקוח נפשות כמו ביו"ט מלאכת אוכל נפש ואף איסור דבריהם אין מאכילין אותו רק הותרה לעשות לצורכו מלאכה דאורייתא ולכאורה יש להבין הא אמרינן דמאכילן אותו הקל הקל תחילה הרי דלא הותרה לו רק הצריך לו וצריך לדקדק עליו שלא לתת החמור א"כ נימא דנבלה שהוא לפניו הותרה לו אולם הרא"ש הוסיף דברים דשחיטה המאכל מותר אבל הנבלה המאכל עצמו אסור ואריה רביע עליה והכונה ע"כ כוון דאם הי' חול לא היינו רשאין להאכיל אותו נבל' כשיש שהות לשחוט ושבת הותרה עומד איסור זה בפניו וזה הותרה והרשב"א בתשובה כתב ג"כ דנידון זה תליה אם הותרה שבת אצל פ"נ או דחויה דאם הותרה שחטינן ליה ואם דחויה לא שחטינן וקשה לכאורה הא אף אם הותרו איסורין אצל פ"נ מ"מ מאכילין הקל דאיסור הקל הותר ואינו דומה לטומאה בציבור דאף כשיש טהורים לא מהדרינן אחריהם לחד לשנא בש"ס יומא ע"כ שם הטעם הואיל דבית אב הזה זכו והותרה להם לא מהדרינן אחרי טהורים משא"כ לגבי פ"נ הותר לו הקל כיון שדי לו בזה ולא החמור הן אמת דקצת י"ל דהא דהרי"ף בהלכותיו לא הביא כלל הבריית' דמאכילין אותו הקל הקל משום דס"ל דהבריית' אתייא כמ"ד טומאה דחויה בציבור והוא סובר אליבא דידן דהותרה ולכך אין צריך לדקדק אמנם שאר הפוסקים כנראה סוברים דלא תליי' בזה הא דמאכילין הקל הקל בין הותרה לדחויה משום דאף אם הותרה לא הותר' רק הקל והר"ן סוף יומא חוכך ג"כ בדברי הראב"ד דלמה לא נאכיל לאיסור הקל ביותר לכך כתב וז"ל אבל נ"ל דלגבי חולה אין איסור נבלה קל מאיסור שבת דנהי דנבלה איסור לאו ושבת איסור סקילה איכא חומרא אחרינא בנבלה לפי שהאוכלה עובר בלאו על כל זית וזית שבה כמו לגבי נזיר שהי' שותה יין אמרו לו אל תשתה ושתה חייב על כל אחת ואחת אבל לענין שבת לא עבר אלא בשעת שחיטה וחד לאו הוא דאיכא דמעשה שבת מותרין דהיא קדש ואין מעשי' קדש מש"ה לאוין הרבה דנבלה לא מקרי איסור קל לגבי חד לאו דשבת אע"ג דהוי איסור סקילה עכ"ד והמג"א הוסיף דאף אם א"צ רק לפחות מכזית איכא נמי איסור דאורייתא אע"פ שאין בו מלקות והעו"ש כתב להיפך בדעת הר"ן דדוקא אם צריך לכמה זיתים אז חמור נבלה אבל אם א"צ רק לכזית א' עדיף להאכיל לו נבלה וכן מבואר להדיא ברדב"ז בתשובה (ח"ג). ונחזי אנן

הנה כבר עמדו ע"ז כל גדולי האחרונים דא"כ מה נחלקו הת"ק עם בן תימא אם תרומה חמורה או טבל הא אם אוכל טבל יעבור על כל זית וזית משא"כ בתרומ' שיפריש מן הטבל לא יעבור רק על חלק התרומה ושניהם במיתה ביד"ש ואף דקי"ל כב"ת מ"מ בש"ס לא קאמר רק מטעם טבל חמור דחזי לכהן. וי"ל דהנה כנראה יש ראי' לסברת הר"ן מירושלמי יומא שם דקאמר נבלה ותרומה מאכילין אותו תרומה טבל ושביעית שביעית חלה וערלה צריכה ואסיק שם הא דתרומה קל מנבלה כמ"ד מאליהן קבלו עליהן את המעשרות וע"כ הא דקאמר חלה וערלה צריכה היינו דסובר כמ"ד תרומה דרבנן וחלה דאורייתא דאי סובר גם חלה דרבנן מהו הספק לגבי ערל' דערלת ארץ ישראל דאוריי' לדעת רוב הפוסקים דלא כתוס' יבמות (דף פ"א) שכתבו דכלאי הכרם בזמן הזה אף בא"י הוא דרבנן אליבא דמאן דאית ליה דתרומה בזה"ז דרבנן דקדושה ראשונה לא קדשה לע"ל וס"ל דעזרא לא קדש לעתיד וכי היכא דבטלה קדושת ארץ לגבי תרומה ה"נ בטלה לגבי כ"כ וכתב המל"מ (פ"י הי"א ממ"א) דכמו כן ערלה דקי"ל בחו"ל ספיקו מותר דכך נאמר הלכה למשה מסגי בזה"ז אף בא"י ספקו מותר עי"ש ובאמת אינו מוכרח די"ל אף דהוא מדרבנן מ"מ כיון דגם בחו"ל ודאי ערלה אסור מהלממ"ס ואף דספקו מותר מ"מ בא"י חמור לאסור אף בספקא וכן נראה דעת הרמב"ם בכ"מ שכ' לענין שבטלה קדושת ארץ כתב לענין שביעית ומעשרות ובהל' בית הבחירה שכ' בכ"מ שנתקדש בקדוש' שני' שהחזיקו בו עולי בבל הוא מקודש היום אף על פי שנלקח הארץ ממנו וחייב בשביעית ומעשרות ע"ד שביארנו בהלכו' תרומה ולא הזכיר כלל ערלה וכמו כן משמע דהנך אף אחר חורבן בית ראשון לא נתבטל לענין זה ועי' מהרי"ט (סי' כ"ד) שהעמיק בדעת רמב"ם לענין תו"מ בימי עזרא והביא התעוררות חכם א' וכת' תוך דבריו וז"ל עוד הקשה והרי ערלה דכתיב ביה כי תבאו ונוהגת בזה"ז מה"ת וכ' דערלה נוהג מיד כשנכנסו לארץ ונוהגת בין בארץ בין בחו"ל בפני הבית ושלא בפני הבית אלא כי תבאו דערלה דרשינן בספרי פרט לשנטעו נכרים עד שלא בא. לארץ דאי לא כ' כי תבאו הו' מרבינן מרבוייא דכל עץ וקרא דונטעתם דרשינן לי' התם לשעלה מאליו כו' ונטע אע"פ שלא כבשו חייב וסברא הוא לאוקמי הדרשא בהכי ולא לומר דבעי ביאת כולם דהא קים לן הלמ"ס דערלה בחו"ל ואם אינו תלוי בארץ איך יהי' תלוי בביאת כולם עכ"ל והיינו אף דיש הפרש בין חו"ל לא"י לענין ספק מ"מ כיון דהלמ"ס הוא בודאי גם בחו"ל אין סברא לומר דבא"י תלויה דוקא בביאת כולם וממילא גם אחר חורבן הבית נוהג ערלה בא"י מה"ת ולא בטלה קדוש' א"י לענין זה [ועיין ספר המקנה קידושין (דף ל"ו ע"ב) בזה אמאי לא דרשינן לגבי ערלה ג"כ כי תבאו בביאת כולכם עי"ש]. ואי ערלת חו"ל