אמרי בינה אורח חיים נז

ולדבריו משמע דליכא לחלק בינו לבין חבירו ואם הוא בכריסו אף דיכול לחתוך בעצמו מ"מ רשאי גם חבירו לעשות השבות דאין חילוק בין ישראל זה לישראל אחר כיון דלא סגי רק שיעשה ישראל השבות לא איכפת לן אם עוש' בעצמו לצורך עבודה או חבירו ולדבריו י"ל כ"כ שבותין המותרים לצורך חולה אף אם החולה בעצמו יכול לעשות רשאי אף ישראל אחר לעשות דכל ישראל כאחד דמי ועיין רש"י חולין (דף קל"ה ע"ב) כל ישראל נקראים בלשון יחיד דוגמא לזה כיון דבעצמו רשאי לעשות השבות לצרכו אף חבירו רשאי

סי' כ"ז. ראיתי בתשובת שבות יעקב ( ח"ב סי' מ"ה) לאסור להעמיד סם המות לזבובים בשבת ואף דלגבי היזק ממון בכה"ג פטור משום דלא הוי רק גרמא כל היכא שאינו בא ההיזק מיד מ"מ באיסור שבת דחמור אסור לגרום נטילת נשמה וכעת אין הספר ת"י ולכאורה דבריו מוקשים הא מבואר בשבת (דף ק"כ) בגרם כבוי מותר מדכתיב וכל מלאכה לא יעשו עשי' אסור גרמא שרי ועיין ש"ע (סי' של"ד סכ"ג וכ"ד) כ"ז שאינו עושה מעשה כבוי בידים ליכא איסור ואף דפתיחת הדלת אסור כנגד הנר דשמא יכבנו הרוח כמבואר (סי' רע"ז) שם הוי כעושה מעשה בידים דע"י פתיחת הדלת מנשב הרוח והוי כמכב' בידים כיון דבא ע"י כחו אבל גרם שרי ובנטיל' נשמה נמי כיון דאין הזבובים מתים מכחו רק ע"י גרמתו וסיבה רחוק' שמניח הסם ל"ה רק גרמא ושרי ואף להאוסרים (סי' של"ד) גרם כבוי לתת מים ממש היינו כיון שבודאי יבא האש שכבר דולק גם לשם ויתכב' משא"כ בהעמיד הסם אינו ודאי שיבאו הזבובים ואדעתא דנפשייהו אוכלים וגם מה שאוכלים אין זה ממיתן מיד בכה"ג לכ"ע י"ל דגרמא לא נאסר ועי' מג"א (סי' שכ"ח ס"ק נ"ג) שכ' לאסור להעמיד עלוקה למצוץ הדם (שקורין איגלי"ן) מהא דמבואר בסנהדרין (דף ע"ח) השיך בו הנחש דחייב דלאו גרמ' הוא רק כתוקע סכין בבטנו ורבנן לא פטרי רק משום דס"ל דארס מעצמו מקיא אבל גבי עלוקה הוי כעושה בידי' והיינו שם שמבי' עלוק' והעמיד' להוציא הדם אבל היכא דאינו מעמידו ממש רק גרמא בעלמא מותר

ובספר אבן עוזר שם כתב דאדרבא משם יש ראיה להיפך דליכא איסור תורה דהא כתבו התוס' ב"ק ( (דף כ"ג) דהשיך בו נחש דאם נטל יד חבירו ותחב לתוך פי הנחש לכ"ע פטור כי פליגי כשדחק שיני הנחש תוך בשר חבירו מר סבר ארס בין שיניו עומד והוי כהורגו בידים ומ"ס מעצמו מקיא הרי מבואר דלכ"ע בעלוקה לא עביד כלום ולענ"ד דברי המג"א נכונים דהא התוס' ב"ק ( (דף נ"ו) כ' דהא דכפתו במקום שסוף חמה או צינה לבא וכן כפתו לפני ארי דפטור היינו אם כפתו במקום שהי' אבל אם כפתו והביאו חייב וכתבו הא דהשיך בו את הנחש דפטור למ"ד מעצמו הוא דמכיש אמאי פטור לפי מה שפי' ששם ידו לתוך פיו והשיך לחייב משום אשו דודאי הנחש יזיק האדם וכ' דשאני התם דאין הארס עדיין בעולם ולכאורה עדיין יקש' למ"ד ארס בין שיניו עומד למ"ש התו' דדוק' כשתחב ודחק שיני הנחש בבשר חבירו אז חייב אבל אם הכניס יד חבירו בפי הנחש מקרי שיסוי ופטור ואמאי הא לא גרע מכפתו והביאו לפני הארי דחייב ותירצו התוס' דאין הארס עדיין בעולם ל"ש למ"ד ארס בין שיניו עומד וע"כ צ"ל דכ"ז שלא תחב ודחק שיני הנחש אינו ודאי שיזיק ולפי זה בהנך עלוקות שטבען למצוץ דם אדם ודרכן כשעומדין על בשר אדם מוצצין דמו הוי כעושה מעשה בידים ובכה"ג כשהזיקו בכך ודאי חייב וממילא הוי לענין שבת כעושה מלאכה בידים ועי' רמב"ן בדיני דגרמי שכתב הטעם דשיסה בו את הנחש דפטור משום דלא גרם גוף ההיזק אלא מעצמו הוא ול"ד למסור כו' אבל הכא הא קאי גברא וקאי הנחש ודומ' לממון המוטל לפני המסיקין ובא אחר ואמר טלו ונטלו שהוא פטור אף ע"פ שאין רצונם לטלו אלא מחמת עצה זו שהשיאם זה לטלו עי"ש בדבריו עוד מבואר מדבריו דהיכא דל"ה כאן הנחש והוא הביא הנחש ושיסה בו חייב גם נראה דחולק בזה ע"ד התוס' וסובר דהיכא דעושה מעש' בידים כגון שנותן יד חבירו בפי הנחש חייב רק שיסה נחש דפטור איירי ע"ד שנותן עצה לשוך. אולם למ"ש הרמב"ן אח"כ לדחות אותן המתרצים דשיסה בו נחש איירי היכא דיש ספק אם מטי לי' וכתב דבריא הוא ומשיך נמי פטור מבואר דבכה"ג פטור לדידן דקי"ל כחכמים ובאמת קשה מאי קש' לי' מהשיך לרבנן הא מבואר בש"ס הטעם דנחש מעצמו מקיאו וצריך לומר דאעפ"כ הקשה כיון דודאי בריא הזיקו יתחייב לכן מתרץ כיון שהיה כאן הנחש לכך פטור אבל אם הביא הנחש י"ל אף בשיסה בו חייב אם כן בהנך איגלי"ן דמביאן ונותנן על בשר אדם לאו גרמא הוי רק כמעשה בידים ודברי המג"א נכונים

ומה"ט לא קשה נמי מה שהקש' שם הא"ע ממה דמבואר ח"מ (סי' שצ"ד) דהמעמיד בהמה ע"ג קמת חבירו חייב מדין מזיק ובהשיך הנחש פטור ותירץ דלגבי נחש לא בעינן הזיקא ודבריו מוקשים דמ"מ בתחב ודחק שיני הנחש אמאי פטור לחכמים ושם בריא הזיקא כמ"ש תוס' ב"ק (דף נ"ו) אולם על זה שפיר מתרצי התוס' כיון דאין הארס עדיין בעולם לכך פטור משא"כ במעמיד בהמה ע"ג קמת חבירו ולמ"ש בלא"ה א"ש במעמיד בהמה עושה מעשה בידים משא"כ בהשיך הנחש איירי דכבר הי' כאן הנחש וכמ"ש הרמב"ן

עוד כתב הא"ע לראי' דליכא איסור דאורייתא מהא דקי"ל מעמיד אדם בהמתו ע"ג עשבים בשבת ובהמתו תולשת מן הקרקע והא לענין מזיק חשיב בכה"ג מזיק בידי' ומבואר בש"ס ב"ק (דף ס') בליבה וליבתה הרוח ואין בלבויו כדי ללבות פטור ופריך הש"ס מ"ש מזורה ורוח מסייעתו דחייב ומשני רב אשי לענין שבת מלאכת מחשבת אסרה תורה אבל הכא גרמא בעלמא הוא הרי אף מה דלענין היזק פטור לענין שבת הוי כעושה מלאכה א"כ ק"ו במעמיד בהמתו דלענין מזיק חייב אמאי מותר בשבת וע"כ הטעם דלענין שבת תלוי במלאכת מחשב' ובזורה ורוח מסייעתו מחשבתו לזה אבל במעמיד בהמתו אין מחשבתו על המלאכה כלל רק שתאכל והוא אינו עושה כלום וגם מחשבתו ל"ה על המלאכה ולפי זה באיגלי"ן דעיקר כונתו על המציצה נלמוד מק"ו מזור' ורוח מסייעתו דבנזקין פטור ואעפ"כ חייב בשבת ק"ו במה דחייב בניזקין דהוי מלאכה בשבת ולענ"ד המעיין שם ב"ק ברא"ש מבואר הטעם מזורה ורוח מסייעתו דחייב בשבת דבהכי חייבתו התורה כיון דמלאכה זו עיקר עשייתה ע"י הרוח ולעולם ל"ה אלא גרמא לכך פטור בניזקין ולפ"ז אף היכא דחייב בניזקין כמו במעמיד בהמתו ע"ג קמת חבירו מ"מ לענין מלאכת שבת לא תעשה מלאכה כתיב עשייה אסור גרמא שרי וכמו כן אשכחן דלענין מזיק הואיל דחייבה התורה שוגג כמזיד מחייבינן יותר ממה דחייב לגבי רוצח כמבואר בביאור חידושי הר"ן סנהדרין (דף ע"ז) וז"ל לפיכך אני אומר שאין לדמות נזקי ממון לרוצח לענין חיוב מיתה משום דרוצח אקיל רחמנא גביה דלא עשה בו שוגג כמזיד ואונס כרצון וכיון שכן בעינן שיעשה מעשה ממש ובריא הזיקא קודם שיתחייב מיתה כההיא דכפתו לחבירו ואשקיל עלי' בדקא דמייא דבכח שני פטור משום דל"ה גיריה אלא בכח ראשון ובכח שני אע"ג דבריא הזיקא כיון דלא עביד מעשה ממש אלא בגרמא פטור ואלו דכוותה לענין ניזקין אילו הניח חפצי חבירו בקרקע ואשקיל עלי' בדקא דמיא ונאבדו אפי' בכח שני משמע דחייב דכח שני בריא הזיקא והוי דינא דגרמא ממש עי"ש באורך ומזה מפרך הק"ו דהא"ע שדן מה דחייב בנזקי ממון יתחייב בשבת דאיכ' למפרך רציחה יוכיח וכמו ברוצח דלא עשה שוגג כמזיד ואונס כרצון פטור בגרמא אף בבריא הזיקא כ"כ לענין מלאכת שבת כיון דלא עשה בה שוגג כמזיד ואונס כרצון פטור בגרמא וכמבואר בש"ס שבת (דף ק"כ) עשייה אסור גרמא שרי וממיל' אף דלענין נזקין חייב המעמיד בהמתו ע"ג קמת חבירו מדין מזיק מ"מ לענין מלאכת שבת לא הוי מלאכה ועי"ש עוד בהר"ן בשם רבינו דוד שאין חיוב נזקין אלא בכח ובפועל לא במה שנעשה ורוח מצוייה פועלת היא ורואין אותם כאילו הי' בכח אדם ע"י שהיא מצוייה ובכפתו חבירו לפני ארי דפטור משום דארי אדעתא דנפשי' קאכיל ומש"ה פטור אבל הרוח המצוייה היא בטבע וכיון שהוא בטבע רואין אותה כאילו היה פועל המבעיר האש ועי' ש"מ ב"ק ר"פ הכונס משם הרא"ה כדברי הר"ן הנז' דהפרש יש בין חיוב מיתה לחיוב נזקין וכ' דמשיך דפטרינן לעיל לרבנן דוקא ממיתה אבל בנזקין חייב רק משסה פטור אף לענין נזקין דהתם אינו מקריב אצלו כלל ומבואר מדבריו דחולק ג"כ ע"ד תוס' ב"ק (דף כ"ג) הנ"ל עכ"פ מבואר אף מה דחייב לענין נזיקין מ"מ לענין מיתה לא הוי כעושה מעשה כן נמי לענין חיוב מלאכת שבת אינו חייב ואינו דומה לזורה ורוח מסייעתו דשם עיקר המעשה בא מכחו וגם עיקר מלאכה זו כך נעשה כמו שכ' הרא"ש או כמ"ש הר"ן כיון דהוא בטבע הוי כאילו פועל הוא משא"כ בכפתו לפני ארי דארי אדעתיה דנפשי' קאכיל כן נמי מותר להעמיד הבהמה דאדעתא דנפשה אכלה ולענין ממון חשיב מזיק ולענין חיוב מיתה ל"ה כעושה מעשה ממש כן נמי לענין שבת ל"ה כעושה מלאכה

ומ"ש האה"ע מה"ט להשיג על המג"א (סי' רנ"ב) דכ' לתת חטים ברחיים של מים בשבת ליכא חיוב חטאת וכתב הוא דהא בנזקין כה"ג בזורק ש"ח לרחים של מים והזיק חייב דהוי כזורק לתוך האש וק"ו בשבת למ"ש ק"ו פריכה היא דרוצח יוכיח. ולמ"ש הר"נ בשם ר"ד דבכפתי' לפני הארי דפטור הוא מטעם דארי' אדעתיה דנפשי' אכיל ורוח מצויה הוא בטבע רואין אותו כאלו הוא פועל א"כ בנותן ברחיים אף שעדיין ל"ה טוחן מ"מ כיון שטבע המים לבא הוי כמו רוח מצויה לחייב אף לגבי רוצח וי"ל דגם לענין שבת הוי מלאכה אולם בכ"ז י"ל דעכ"פ לא הוי פועל ממש ולא נקרא עשיות המלאכה ע"י המים דבשבת מלאכת מחשבת אסרה התורה כמו שהי' במשכן ומלאכת הטחינה הי' ברחיים של יד לכן י"ל דע"י רחיים של מים ל"ה כעושה מלאכה בידים וזה דעת המג"א ועוד הא גם לענין רציחה מסקי התוס' בסנהדרין (דף ע"ד) ד"ה סוף דכל הני דסוף חמה וצינה וארי כו' דדמי לכח כחו ואש נמי שלא המיתה אלא ברוח מצויה פטור ממית' אלא דלענין ממון חייב נזק שלם ועי"ש במהרש"א דודאי למ"ד אשו משום ממונו אינו חייב במיתה אלא בהצית גופו של עבד כמבואר בב"ק ולמ"ד אשו משום חציו יש לחייבו אפילו באינו מצית בגופו וכגון שהצית במקום אחר אם יכול האש לבא בלא רוח מצוייה חייב כמו שכתוב כי תצא אש מעצמה כו'