אמרי בינה אורח חיים נו

וא"ש עיין תוס' שבת (דף מ"ה ע"ב) ד"ה רשב"ג ובק"ע ירושלמי פ' הבונה ועיין רש"י שבת במתניתן דהאילפס שכ' מרותחין בין השמשות וברש"י פסחים (דף מ' ע"ב) פירוש עם חשיכה

סי' כ"ד. הרמ"א סי' שכ"ג ס"ז) אם הוא כלי שראוי למלאות בו מים ימלאנו מים מן המקוה ועלתה לו טבילה וכתב המג"א (ס"ק י"ג) ונ"ל שלא יברך דאז אינו מוכח שעושה לשם טבילה ולכאורה קשה אם כן אשה נדה דטובלת בשבת ואמרינן בגמרא הטעם דאדם נראה כמיקר ולא כמתקן גברא וכיצד תברך. וראיתי בס' אבני מלואים ח"ב בשו"ת (סי' יו"ד) שעמד ע"ז ובהג"ה שם כתב ליישב דמברכת אחר הטבילה כמבואר ביו"ד (סי' ר') דבכל טבילה מברכין אח"כ כמו טבילת גר משא"כ בטבילת כלי דצריך לברך עובר לעשייתן קודם טבילה מחזי כמתקן מנא. ויש להשיב על זה חדא א"כ לדעת המחבר שם דמשמע דעיקר חיוב הברכ' הוא קודם לעשייתו שכ' לברך אחר הפשטת מלבושי' ואם לא ברכה אז תברך לאחר שתכנס עד צוארה במים א"כ הכי נאמר לדעת הנך פוסקים דלא תברך ועוד א"כ גם בטבילת כלים יברך תוך כדי דיבור לטבילה ועי' יו"ד (סי"ט) ברמ"א שם שכ' דיכול לברך אחר השחיטה ובלבד שיהא סמוך לשחיטה ובש"ך שם האריך דהיכא דיכול לברך קודם השחיטה ולא בירך דלא יברך דהואיל ואדחי אדחי ועי"ש בפ"ח דתוכד"ד אחר השחיטה יברך וא"כ כאן כיון שאינו יכול לברך מטעם שלא יהי' כמתקן א"כ גברא לא חזי מהראוי לומר שיברך ג"כ אף אחר כדי דיבור וראיתי בפ"מ שכ' ולאחר שבת ג"כ לא יברך ובחול אם טבל כלי ולא בירך קודם הטבילה צ"ע אם יברך אחר הטבילה מיד ועי' תוס' פסחים ( דף ז') ויו"ד עכ"ד, וע"כ כונתו אף דבכ"מ אם לא בירך אמרינן הואיל דאדחי אדחי מ"מ בטביל' הואיל דמצינו טבילת גר דמברך אח"כ לא חילקו בין טבילת גר לטביל' אחרת וכמו כן י"ל לגבי טבילת כלים א"כ ודאי יקש' למה לא יברך אח"כ אם נאמר דאחר הטבילה לא מחזי כמתקן מנא

ועוד י"ל דמהראוי שיברך בלחש למה שכ' הצל"ח ביצה (דף י"ז) הא דמותר באדם מטעם דנראה כמיקר אף דהוא בעצמו יודע שאין כונתו להקיר רק לטהר מטומאתו הוא משום דבאמת הטבילה אינו מתקן רק שנראה כמתקן כלי וגזרו שלא יבאו לתקן כלי ועל הטובל בעצמו אין כאן גזיר' רק חכמים גזרו בשביל הרואה שיראה שזה טובל מטומאתו יסבור שהטבילה הוא תיקון ממש ויבא לתקן כלי ולכך כיון שנראה כמיקר אין כאן גזירת הרואים שיחשבו שעושה להקיר ע"ש. וא"כ ודאי ראוי לומר שיברך בלחש שלא ישמעו אחרים וכיון דמותר להערים ולמלאות בהכלי מים וממילא עלתה לו טבילה למה לא יברך בלחש

ברם נראה דסברת המג"א דודאי עיקר הטעם דנראה כמתקן כלי שייך לאסור גם ע"ע וגם מפני הרואין והא דאדם מותר מטע' דנראה כמיקר אף דהוא בעצמו יודע שאין כונתו להקיר רק לטהר א"ע מ"מ בשביל זה לא יבא לתקן כלי כי יאמר הא דמותר לטהר א"ע משום דרוחץ א"ע ג"כ ועושה דבר המותר ומיקר נמי בטבילתו לא איכפת לן במה דמתקן גברא ג"כ שלא יבא מזה קלקול לתקן מנא כיון דעוש' ג"כ דבר המותר להקיר ואף בתיקון ממש אם יש בזה מלאכת ההיתר ג"כ דעת הרשב"א המובא במג"א סי' שט"ו ס"ק י"א) בנידה אם מכוין לשמור הבית אף דמכוין לצוד הצבי דמותר ואף להחולקים מ"מ כאן עדיף דאף גוף התיקון אינו רק דמטהר א"ע רק דנימ' לגזור אטו תיקון כלי לא גזרו חכמים בשביל דטבילת אדם העיקר הוא להקיר ולא נקרא מלאכת הטהרה ע"ז ועי' מ"ש בהגהותי לד"ח דיני ר"ה (סי' ד') ויבואר אי"ה עוד לקמן בדיני יו"ט אבל הכלי כיון דא"צ לטבול לשום דבר רק לשם טבילה חששו חכמים למחשב כמתקן מנא וא"כ אף אם מערים לשאוב מים מ"מ כיון דאסור להשתמש בכלי חדש בלי טבילה אף לשאוב מים רק דיעשה הטבילה עם השאיבה בבת אחת רשאי להערים ומ"מ כיון דאינו עושה שום מלאכת היתר בפני עצמו מה שמותר מבלי שיעש' הטבילה ואין לו שום צורך דבלעדי שיעשה הטבילה אין לו לשמש בהכלי שום שימוש לכך לא יברך דאל"כ הוי כמתקן ממש משא"כ באדם כיון דעושה מלאכת היתר ג"כ רשאי אף לברך דאין מעשה זה לתיקון בלבד

סי' כ"ה. במס' שבת (דף מ') ובלבד שלא ישטתף בצונן ויתחמם כנגד המדורה מפני שמפשיר מים שעליו וכתבו בתוס' אף דשרי להפשיר מים לשתי' מ"מ אסור דדומה כרוחץ בחמים ויבא להחם חמין לרחוץ גופו וע"ש ברא"ש ומג"א (סי' שכ"ו סק"ו) דאף שהוחם בהיתר מ"מ אסור לרחוץ בהם ידיו. ונראה דזה דוקא אם ל"ה לו חמין שהוחם בע"ש רק שמפשיר בשבת בזה אסור וכמ"ש תוס' כדי שלא יבא להחם חמין אבל אם הי' לו חמין רשאי לערב בהם צונן אף שמפשיר בזה הצונן מ"מ כיון דרשאי להפשיר הצונן מותר לרחוץ בהן דל"ש לחוש ולמגזר שיבא להחם חמין כיון שיש לו חמין שהוחמו בע"ש ורשאי לרחוץ בהם פניו ידיו ורגליו רק כיון שחם אצלו ורוצה לקררן ולערב בהן צונן בזה לא גזרינן ולא שייך לאמר שיבאו עי"ז להחם חמין בשבת לרחוץ כיון דיש לו חמין רק שרוצה לקררן והוי כאלו נאסר לערב צונן כדי שלא יוחם בשבת ומיושב מה שהקשה רע"א ז"ל בדו"ח שם מהא דמבואר בש"ס שם (די"ב) אלא רחיצה בשבת בחמין ליכא וע"ש ברש"י דאף בהוחמו מע"ש אי אפשר שלא יהי' צורך להפיג רותחין בצונן הרי דרשאי לרחוץ במים שנפשרו בשבת עיי"ש ולמ"ש אתי שפיר כיון שיש לו חמין לא ראו חז"ל לאסור לו להפשיר דאיך נאמר אם יתיר לו להפשיר יחום בשבת כיון שיש לו חמין ודומה למה שמבואר בש"ס שם (דנ"א) השתא אקורי קא מקיר לה ארתוחי קא מירתח לה עיי"ש אבל אם מפשיר בשבת נגד המדורה י"ל דאסור ועוד נראה למ"ש הנו"ב תנינא חלק יו"ד (סי' כ"ד) דרשאי לרחוץ כל גופו בשבת בפושרין דע"ז ל"ה הגזירה רק שלא לרחוץ בחמין גזרו וכן הא דמבואר תוס' הנ"ל דגם בפושרים אסור הוא דוקא ביושב ומתחמם כנגד המדורה שם אסרו אפי' בפושרין דדומה כרוחץ בחמין והיינו כמו דלא נאסר לרחוץ כל גופו בפושרין כ"כ לא נאסר לרחוץ פניו ידיו ורגליו בפושרין שנתפשרו בהיתר בשבת רק כנגד המדורה אסור ולפי"ז א"ש בפשיטת דשפיר יכול להפשיר ולרחוץ רק כנגד המדורה אסור דהוי כרוחץ בחמין. אמנם מדברי הרשב"א בחידושיו שם שכ' ויש מפרשים שאינו משום איסור של הפשר אלא ברוחץ במים פושרים ונכון הוא עכ"ל משמע דאף בפושרין בלבד שהפשירו בשבת אסור לרחוץ פניו ידיו ורגליו וכן משמע מדברי המג"א שם שכ' וכ"נ מידי דהוי ביו"ט שמותר להחם מים לשתות ואפ"ה אסור לרחוץ בהן כמ"ש סי' תקי"א משמע דלאו מטעם שיושב כנגד המדורה אתי עלה רק אף בפושרין אסרו אולם הראי' מיו"ט לא אבין הא י"ל שם ג"כ רק בחמים גזרו חז"ל דהא לשיטות תוס' דלרחוץ כל גופו אסור דל"ה שוה לכל נפש גזרו ג"כ כדי שלא יבא להחם לצורך רחיצה ולשיטות הסוברים דאף לרחוץ כ"ג מותר להחם מה"ת דהוי שוה לכ"נ מ"מ הא דאסרו ביו"ט ע"כ צ"ל מטעם גזירה יו"ט אטו שבת ועיין רשב"א (דל"ט) א"כ י"ל דרק בחמין גזרו ולא בפושרין וכמ"ש הנו"ב

סי' כו. יש להסתפק בחולה שנפל למשכב ואין בו סכנה שדברים שא"ב סמך מלאכה עושים אפילו אין בו סכנת אבר כמ"ש הש"ע (סי' שכ"ח ס' ז') אם יכול החולה בעצמו לעשות השבות וכדומה אם רשאי ישראל אחר לעשותו דאף דכ' ברמ"א שם דכל שאסור לעשותו ע"י ישראל אפילו ע"י החולה בעצמו אסור ולא יש שום קולא אם החולה בעצמו עושה מישראל אחר מ"מ י"ל דוקא לאיסור שקולין הן אבל במה דמותר לעשות בשביל חולה באם אין בו סכנה רק משום צערא ל"ג חז"ל י"ל דאם החולה בעצמו יכול לעשות למה יחלל אחר בשבילו או די"ל כיון דמותר לגבי חולה שבות זה שוב אין חילוק בין אם החולה בעצמו עושה או ישראל אחר. ויש לכאורה ראי' לאסור לישראל אחר מדברי מהרש"א מס' עירובין (דק"ג) בהא דמבואר בש"ס שם להוכיח דאף לר"א דאמר מכשירי מצוה דוחין את השבת מודה במה דאפשר לשנויי משנינן דתניא כהן שעלתה בו יבלת חבירו חותכה לו בשיניו בשיניו אין בכלי לא חבירו אין איהו לא מני אילימא לרבנן ובמקדש כיון דבעלמא משום שבות הכא מה לי הוא מה לי חבירו אלא לאו ר"א דאמר בעלמא חייב חטאת והכא אע"ג דמכשירי מצוה דוחין במה דאפשר לשנוי משנינן לא רבנן ואי עלתה בכריסו ה"נ וכגון שעלתה בו נשיכה בגבו דאיהו ל"מ שקיל לי' והקשו תוס' לשמעינן רבותא טפי שעלתה במקום שיכול ליטל ואפ"ה שרי אע"ג דלא הוי כלאחר יד ותרצו דאי לא אשמעינן בחבירו הוי ס"ד דלא שרינן לחבירו ליטל כדי שיעבוד חבירו ומדקדק המהרש"א דא"כ למה צריך לאוקמא שעלתה נשיכה בגבו דא"נ איירי במקום דבעצמו מצי שקיל לי' מ"מ אשמעינן רבות' דהו ס"ד דלא שרינן לחבירו ליטול כדי שיעבוד חבירו וכתב דאי איהו הוי מצי שקיל לי' קושט' היא דל"ה שרינן לחבירו ליטל ולעבור על שבות כדי שיקיים חבירו מצות עבודה כיון דאיהו גופיה מצי לעשות כן שיקים מצות עבודה והיכא דאיהו לא מצי שקיל ליה מותר לחבירו לעבור על שבות כדי שיקים הוא מצות עבודה הרי אף דשבות במקדש שרי בכ"ז אם זה שרוצה לעבוד עבודה יכול בעצמו לעשות השבות לא שרינן לאחר שיעבור בשביל שיזכ' חבירו כן נמי י"ל בחולה כיון דבעצמו יכול לעשות השבות למה יעשה חבירו השבות ואף דמה נ"מ אם ישראל זה עושה או זה כיון דשרי לעבור על השבות במקום צער נאמר דלא אסרו כלל השבות ואין חילוק בין אם החולה בעצמו עושה או חבירו מ"מ הא גם שם לא גזרו על שבות במקדש ולדעת כמה פוסקים לא גזרו אף באפשר לעשות בלעדי השבות עיין מל"מ הל' יוה"כ ובכל זאת לא שרינן לעבור בשביל שיזכה חבירו ולעשות בעצמו שרי אף דגם בלעדי יתעביד עבודה רק כדי שיעבוד הוא שרינן לו השבות ולאחר אסור כן נמי בחולה לא שרינן לאחרים לעשות במקום דיכול לעשות בעצמו

אך בס' תורת חיים שם מפרש הא דמקדים הש"ס הך דיוקא בשמין אין דל"ת דנקיט חבירו לרבותא דשרי ג"כ הוכיח דודאי חבירו דומיא דשיניו קתני וכי היכי דבשיניו אתי לאשמעינן דבכלי לא חבירו נמי דוקא ולא איהו ולמסקנא דעלתה בגבו דאיהו ל"מ שקיל ע"כ לא דייקינן מחבירו מדי וע"כ דרבותא הוא דאף חבירו מותר ואם הוא בכריסו מסתבר טפי למימר דחבירו נמי לדיוקא קתני לי' דומיא דשיניו עיי"ש: