אמרי בינה אורח חיים נד

אף בשבת ואף דמעשה שבת אסורין אם מדברי תורה אם מדרבנן כגון מבשל ומעשר וכיוצא בו אבל מי שהי' לו פירות בביתו והוציאן לרה"ר והחזירן לביתו למה יאסרו וכי באיסורי שבת באו לידו והלא בביתו הי' עמו ואינו נהנה במעשה שבת כלל אבל לאוכלן ברה"ר כיון שבאיסור שבת באו לידו אסור זו היא ששנינו מילא מים כו' ואם בשביל ישראל אסור ועי"ש עוד באורך למדנו מדבריו ג"כ דאין חילוק בין אם נעשה מלאכה בגוף הדבר או אם בא באיסור רק דוקא אם הוציא חוץ לתחום שבא לשם לאכילה ע"י איסור ובלעדי האיסור ל"ה אפשר לאכול שם וכן אם הוציא מרה"י לרה"ר או מרה"ר לרה"י אם החזירן מותרין כיון דאף אם ל"ה נעשה בהם האיסור הי' בידו לאוכלן אבל אם הוציא מרה"י לרה"ר דל"ה בידו לאוכלן ברה"י בלעדי מלאכת איסור או שהכניסן מרה"ר לרה"י דל"ה בידו לאוכלן בלעדי האיסור או שהעביר ד"א ברה"ר בכ"מ שבא באיסורן אסורין באכילה ולדבריו הא דקאמר בירושלמי פ' האורג דמחלק בין גזולה דא"י בה לבין קורע בשבת תמן גופה עבירה ברם הכא הוא עבר עבירה כך אני אומר הוציא מצה מרה"י לרה"ר אינו יוצא בה יד"ח בפסח ומפרשי בלשון בתמיה כמבואר ביו"ד (סי' ש"מ) ובלבוש כמו"ש הפ"ח היינו דיוצא אם החזירן אבל לאכול ברה"ר כיון דאסור באכילה ממילא שוב הוי מהב"ע בשעת המצוה [וע"ש בק"ע מ"ש מדברי תוס' סוכה הנ"ל ודבריו תמוהין כמו שתמה עליו בתשובת רע"א ז"ל] וע"כ הפירוש דמה דנעשה באיסור שבת דהיום גורם לא נכנס בגדר מהבב"ע כמ"ש האחרונים אולם בכ"ז אם אסור באכילה אף כי מעש' שבת מותר מדאורייתא מ"מ כיון דאסור באכילה לו לעולם מדרבנן אין לו בו עכ"פ היתר אכילה. ובירושלמי עירובין (פ"ד) הגירסא לפנינו וכן הוא ברוקח (סי' קפ"ד) פירות שיצאו לרה"ר וחזרו שוגג יאכלו מזיד לא יאכל ר"נ אומר בין שוגג בין מזיד לא יאכלו עד שיחזרו למקומן שוגג ר"נ כר"מ ועי"ש בק"ע ובא"ר (סי' ת"ה) ולכאורה משמע משם כמו שכ' הרשב"א בעבודת הקודש דאף אם החזירו מרה"ר לרה"י לא יאכלו וקשה א"כ איך אפשר שיוצא בו ידי חובת מצה כיון דאסור לו באכילה שוב ראיתי למי שהביא משם שבלי לקט שכ' בערבה שקצצה ע"י גוי בשבת וכ' דל"ש מהב"ע כי אם בגזל ואע"ג דבירושלמי פ' האורג מצה שהוציאה מרה"י לרה"ר בשבת אינו יוצא בה י"ח בפסח מטעם מצו' הבא בעבירה ה"מ כשהעבירה נעשית ע"י ישראל אבל הכא שהעבירה נעשית ע"י גוי ל"ה מהב"ע עכ"ל שראיתי בהעתק וכנראה דמפרש הירושלמי בניחותא דאינו יוצא בה. ועיין בשמחת יו"ט ג"כ שפירש כן ודברי ירושלמי עירובין לעד נאמן ע"ז וצ"ע על הפ"ח. וכן משמע מדברי רשב"א שבת (דף ק"ו) שהביא שם דברי ירושלמי הנ"ל

והנה לדעת רמב"ם דהמעשר בשבת אסור לו לעולם אף בלית ליה פרי אחריני וקשה קושית תוס' שבת (דף מ"ג) בהא דקאמר שם טבל מוכן הוא אצל שבת שאם עבר ותקנו מתוקן דאף שאם תקנו בשבת לא יאכל מ"מ אם לית לי' פרי אחריני מותר ולדעת דאסור אף אם לית לי' פרי אחריני לאכול בשבת א"כ אמאי מוכן הוא וראיתי במגיני שלמה שכ' דמ"מ בה"ש ל"ה מוקצה דאף לרבנן דגזרו על שבות בה"ש מ"מ מאן לימא לן דגזרו כולי היא דאפילו בדיעבד לא יאכל בשבת דאפשר כיון דבה"ש ספקא הוא והאיסור דרבנן במזיד מתוקן דלא מצינו אלא אין מעשרין לכתחילה ושפיר מקרי מוכן בה"ש רק שדחו דמ"מ כשנכנס שבת אידחי ליה ואח"כ כשחזר ועשרו בשוגג אחזי וה"ל מוקצה לחצי שבת עי"ש. והנה אם באנו לזה דבה"ש הי' אפשר לתקן אם עבר יקשה למה צריך הש"ס למימר אם עבר ותקנו הא יש אופן אף לכתחילה לתקן בה"ש למ"ש תוס' סוכה (דף כ"ג) דע"כ הא דלוקח יין אומר ב' לוגין שאני עתיד להפריש איירי בין השמשות בע"ש דאחר שקדש יום אף לקרות שם אסור כדמוכח בכמה דוכתי דאין תקנה לטבל בשבת אלא באיסור דאמרינן טבל מוכן שאם עבר כו' ופרק מי שהחשיך (דף קנ"ד) [ויש להבין למה לא הקדימו תוס' מפ' המפנין דקתני אבל לא את הטבל ובש"ס שם פשיטא אלא אף בטבל טבול מדרבנן וי"ל ואין כאן מקומו] אלא בה"ש הואיל דאז מותר למיכל בתנאי שאני עתיד להפריש וא"כ שוב ל"ש מבטל כלי מהכינו כיון דבה"ש לא איתקצי דהי' יכול להפריש בתנאי שאני עתיד להפריש ורשאי אף לכתחילה ולמה נקט בש"ס שאם עבר ואולי י"ל דמשמיענו דאף אם עבר והפריש וקרא שם לגמרי בה"ש ג"כ מותר כיון דרשאי בתנאי שאני עתיד להפריש לא קנסינן אם עבר ותיקן כמו שכתבו תוס' סוכה שם ולכך שפיר הוי מוכן וממילא אף אם נאמר אם מבשל בשבת וכדומה או אף במלאכה דרבנן קנסינן לי' אף אם עשה בה"ש מ"מ א"ש קושית תוס'. דעכ"פ לענין מעשר הוא דוקא בשבת ממש דבה"ש כיון דשרי למיכל בתנאי שאני עתיד להפריש לא קנסינן בעבר

עוד י"ל דהא בלא"ה קשה למ"ש תוס' גיטין (דף ל"א) דאסור לתקן דמאי בשבת אע"ג דשרי ליתן עיניו בצד זה ולאכול בצד אחר מ"מ להפריש אסור וכן בטבל גמור מתרומה דשרי במחשבה מ"מ תחילת תקונו של טבל לא שרינן משום דאפשר במחשבה עיי"ש וברשב"א מבואר דרשאי בשבת לתת עיניו בצד זה ולאכול בצד אחר וא"כ אמאי הוי טבל בשבת מוקצה נימא מיגו דאי בעי נותן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר וחזי לי' וכן הקשה בשעה"מ הלכות תרומה וקצת י"ל למ"ש הב"י או"ח הל' פסח משם בעהע"ט דלכך לא נתקן ברכה על ביטל חמץ דביטול הוא בלב ולא נתקן ברכה על מחשבה. והקשה הגאון מ' ישעי' פיק ז"ל מובא בתשובת רע"א ז"ל (סי' למד) למה מברכין על הפרשת תרומ' אף דניטל' במחשב' ועיי"ש בתרוצם בדוחק ולדעתי אם קור' שם על תרומה אף במחשבה זו כמעשה כיון דחל ע"ז שם תרומה ויוצא מרשותו וחל עליו שם אחר משא"כ בביטול דבלא"ה אינו ברשותו רק עשאו הכ' כאלו ברשותו ועיקר הביטול דמסלק מחשבתו ממנו ומחשיבו כעפר כמו שאמרה התורה ע"ז לא תקנו ברכה דל"ה שום מעשה משא"כ בתרומה דבמחשבתו נתקדש להיות תרומה וממונו של כהנים או של גבוה הוא אין מעשה גדול מזה ולפי"ז י"ל דאם נוטל במחשבה שנותן בצד זה ואוכל כיון דבזה עדיין אינו מבורר על מה הוא חל הוי רק כמחשבה בלבד באמת אינו מברך עד שיפריש וא"כ באמת לכתחילה אם אפשר לו אינו מותר לאכול באופן זה כיון דעדיין אינו מברך על ההפרשה רק אם עבר מתוקן לכך קאמר בש"ס אם עבר

ואם חשו"ק עשו מלאכת שבת אם רשאי אחרים להנות ממנו בשבת מבואר מדברי תוס' שבת (דף קכ"ב) דעושין אדעתא דנפשיהו ועיין מג"א (סי' שכ"ה ס"ק כ"ב) וראיתי שם בפ"מ בא"א דכ' וז"ל ואף בחו"ש יש להסתפק אם בשלו בשבת לצורך עצמן י"ל דאסור בשוגג לכ"י דנעשה בחילול שבת ול"ד לקטן פ' החרש לדבר טליא ומותר המפתח בתשמיש קטן לאו בן מצות הוא משא"כ חרש ושוטה בני מצות נינהו אלא דלא בני דיעה נינהו וי"ל המאכילם איסור בידים עובר על לפני עור מ"ה בכלל וזבחת הם אם ישראל עע"ג וקטן יבא לכלל דעת ולא עוד אלא במ"ש אם בשלו לצורך ישראל אסור לו למי שנתבשל בשבילו לעולם אם הי' המצוה מזיד עכ"ד. וכל דבריו תמוהין מ"ש דחרש ושוטה בני מצוה נינהו אלא דלאו בני דיעה לא ידעתי מה קאמר כיון דלאו ב"ד נינהו ממיל' אינם בני מצו' ובודאי אם מאכילו איסור אינו עובר על לפ"ע דהא מבואר יבמות שם דמדמי הש"ס חו"ש לקטן דקאמר תותיב גבי קטן אכול נבילות הוא ועיי"ש דמבואר דליכא שום מעלית' לחו"ש נגד קטן דאל"כ נימא אף דקטן אוכל נבילות אינו מצווה להפרישו מ"מ חרש עדיף כיון דעובר אף על לפ"ע אם נותן לו בידים א"ו דליתא וכן מצינו בר"פ מי שהחשיך דאדרבא קטן עדיף מחו"ש דאתי לכלל דעת ועיין ש"ע (סי' רס"ו) חרש וקטן יתננה למי שירצה ולדבריו דחרש עדיף אמאי א"ו דאינו והא דשחיטתו מהני כשאחרים עע"ג הוא ג"כ מטעם דאסור להאכילן בידים כמבואר ש"ך וא"ש יו"ד (סי' א') וא"כ אם עושה מלאכה בשבת דומה ממש לעכו"ם ולא נאסר ומצאתי הדברי' מבוארים להדיא בתוספתא שבת (פ' ח"י) פירות שיצאה חוץ לתחום וחזר בשוגג יאכלו במזיד לא יאכלו ר"נ אומר חזרו למקומן יאכלו למ"א לא יאכלו החזירן חשו"ק בין למקומן בין למ"א יאכלו ערימה שהביא הגוי חוץ לתחום לא יזיזם ממקומן והביאו הרמב"ן שם הרי דחשו"ק הוי כלא נעשה איסור שבת כיון דאדעתן עבדי ולא ע"ד ישראל ושווין הן חו"ש לקטן ודברי הפ"מ תמוהין. ועיין עוד בדבריו בפתיחה הכוללת (ח"ב אות א') ובמ"ש לעיל (סי' ט')

סי' כ"א. כתב הרמ"א (סי' שי"ח ס"ד) והה"ד כל דבר קשה שאינו ראוי לאכול כלל בלא שרי' דאסור לשרותו בשבת דהוי גמר מלאכ' וכ' המג"א הה"ד דבר מלוח שאין יכולין לאכלו כלל בלא הדחה ואיתא בגמרא דאם הדיח חייב ומבואר בלבוש אע"ג שאינו מבשל חייב משום מכה בפטיש ועי' פ"מ יו"ד במ"ז (סי' ס"ח) בהא דהקשה הק"ע על הירושלמי דסובר דמבשל בשבת אינו חייב רק אם מהלך האש תחתיו מש"ס שבת (דף קמ"ה) הנז' הדיח חייב חטאת וכת' דשם חייב משום מכה בפטיש מבואר מזה דדבר מאכל שאינו ראוי לאכול בלא תיקון המתקנו חייב משום מכה בפטיש ובאמת מבואר בירושלמי שבת מובא בהגהות מרדכי (פ' י"א) ובמאירי שבת (דף ע"ד) דגם באוכלין שייך מכה בפטיש ולכאורה יקשה א"כ כל מבשל בשבת יתחייב שתים משום מבשל ומשום מכה בפטיש ומצאתי בס' המאירי סוף פי"ב משבת דהביא משם חכמי דורות להקשות בהא דאם ארג חוט אחד והשלים לבגד דחייב וכן בכתב אות אחת והשלים הספר דחשיב ככותב שתים וחייב יתחייב בה משום מכה בפטיש ג"כ כמו דאמרינן האי מאן דשקל אקופי מגלימיה חייב משום מכה בפטיש וכתב דוקא במלאכה שנשלמה כולה כגון שחצב אבן בהר ונתפרקה כולה ונשלמה מלאכת אבן אלא שלא נפלה וזה הכה בפטיש והפילה שנמצא המלאכה בגוף אותו דבר שכבר נשלמה וכן בשקל אקופי שהרי כולה עשויה אבל באלו לא נשלם הספר והבגד עדיין וכל שהוא עושה לצורך השלמה לא מקרי מכה בפטיש שאל"כ אף המלאכות שתחילתן וסופן בא כאחד כגון קציר וכיוצא בו הי' ראוי להתחייב בו משום מכה בפטיש עכ"ל וכנרא' מדבריו דחיוב מלאכת מכה בפטיש הוא דוק' כשעוש' דבר אחר ההשלמ' אבל בעושה לצורך ההשלמה ל"ש מכה בפטיש אולם זה לשיטתו דפוסק כרב ( (דף מ"ב ע"ב) בעושה נקב בלול של תרנגולים וכן בעייל שופתא בקופינא דמרא דיש בנין בעשיית כלי מתחלתו וממילא ליכא בו מכה