אמרי בינה אורח חיים נג

בכל הכלי ביחד והוי דומיא דטומאת משא שנושא הכל ביחד. א"ו כיון דל"ה רק גזיר' דרבנן אין דנין בו חומרא זו דטומאת משא אולם י"ל שם כיון דכבר הי' טהור רק כשחוזר ונעשה כלי חוזר לטומאתו וכיון שקודם שעשה הכלי כבר נתערב ברוב אין חל אף על הטמא שם טומא' כיון דשם כלי הוא ע"ש הרוב שהוא מן הטהור ועי"ש עוד במשנה וכן מן החלמא ומן הגללים וע"כ צ"ל כן ואכ"מ והעיקר נרא' ליישב דברי רמ"א ע"פ דרך הראשון שכתבתי לעיל דדוק' היכא דההיתר ניכר וחשיב במקומו כמו בגיגית יין בזה כיון שאין האיסור נולד רק בתערובות אין בכחו לאסור דבר שהיה ניכר בהתירו במקומו משא"כ בשנים שלקחו בהמה בשותפות אף דניכר ההיתר במקומו מ"מ בעוד שלא נתחלק אין ניכר במקומו דצריך לתנאי שיתחלק ואז אמרינן דיש בריר' והוברר הדבר למפרע שזה חלקו ומ"מ אין בכחו לבטל הכח שגדל ביו"ט מטעם דהוי דשיל"מ אף דהאיסור ג"כ לא הי' ניכר מ"מ גם ההיתר לא הי' ניכר וזה ג"כ בפירות הנתלשין בשבת לצורך חולה דהא הפירות בעצם הם מוקצה דהוי מחובר רק כיון דהי' לו חול' מבעוד יום וידע שיצטרך לתלוש לא אתקצאי ומ"מ חל שם מוקצה על כל פירותיו דמחובר הוא כדחוי בידים רק מה שנתלש אמרינן דאתברר לו השתא דזה הי' מוכן לצורך חול' אם באנו להתיר לבריא הנשאר ממה שהי' לצורך החולה אמרינן שפיר כיון שגדל בשבת ג"כ לא מתבטל קודם שתלשם דאזי היה הכל אסור רק שיתברר עכשיו דפרי זה לא אתקצאי מ"מ בטרם שהוברר הי' שם איסור מוקצה על כל הפרי משא"כ בבהמה שנשחטה בשבת לחולה דל"ה מוקצה לעולם כמ"ש המג"א (ס"ק ד') רק מחמת איסור שחיטה ואינו מוקצה מחמת איסור כיון דרק אריה הוא דרביע עליה דהיא אסורה לשחטה וכיון דנסתלק האיסור נשארה בהיתרה ומה שגדלה והוסיפה שמנינותה שפיר נתבטל כיון דהי' ההיתר חשיב וניכר במקומו והאיסור נולד בתערובות וזה ברור ובאמת לא אבין דברי המג"א שהוכיח מדברי תוס' ביצה (דף ל"ז) דמה שגדל ל"ה מוקצה אף לר"י דבהמה נמי גדלה והלכה ומותר לשחטה ביו"ט ולמה לא הוכיח מדין זה בעצמו בשוחט לחול' בשבת דמותר לבריא אולם למ"ש אתי שפיר דבבהמ' הי' ההיתר ניכר במקומו ורק אריה רביע עלי' שלא לשחוט וכשנסתלק איסור זה מותר היה אף בחיה ונתבטל אז מה שגדל משא"כ בפרי שהיה בעצם מוקצה דמחובר רק שיתברר עכשיו דזאת שנתלשה לחולה לא אתקצאי מ"מ מקודם ל"ה בכלל היתר שנאמר שיתבטל מה שגדל ובדברי תוס' עירובין (דף מ"ה) הנ"ל שכ' בעירוב הקילו ליישב קושית השעה"מ י"ל דהא כבר כתב המרדכי לדון בספק ביצה שנולדה ביו"ט דאסור מטעם דשיל"מ הוא משום דיש לצרף חזקה דהשתא נולדה עיין צל"ח ביצה (דף ג') ומ"מ בביטול לעולם לא נתבטל כיון דמעורב ודאי איסור רק בספק דרבנן בצירוף חזקת מעוברת מדמה ר"א לביטול דספק אסור משא"כ שם בעירובין אין חזקה לאיסור אדרבא י"ל כאן נמצאו העבים מאתמול וכאן היו ומהיכא תיתי לחוש לומר הנך אזלו והנך אחריני וזה פשוט

וראיתי למי שכ' דגם לענין תערובות הקילו בע"ת רק היכא דיש לו מתירין עכשיו עדיף בזה מחמרינן גם בע"ת ולי נראה דמבואר מירושלמי סוף ביצה באר שבין ב' תחומין ר"י אומר עושה לו מחיצה כו' א"ר יודין החמירו בדבריהם יותר מדברי תורה אר"ח ולא מב"מ הוא אלא החמירו בדבריהם כד"ת והפי' הפשוט הוא דאף דמב"מ בטל מ"מ בדשיל"מ החמירו ולא כמו שפי' הק"ע דלא יתכן שיקשה ולא מב"מ הוא אליבא דר"י דלא בטל כיון דרבנן פליגי וסברו דבטל אלא ודאי דהכונה כיון דהוי מב"מ ל"ב בדשיל"מ. הרי דאף היכא דאין היתר עכשיו מ"מ בכלל דשיל"מ הוא או שישתה סמוך לבאר או ימתין למחר ורק בספק אם יש כאן איסור הקילו בתחומין או מטעם שכת' דמסייע כ"נ וכ"ה או דהוי ג"כ כעין ס"ס ספק דלמא הנך ואף אם אחריני נינהו דלמא שאבו מאתמול המים

עוד י"ל בקושית השעה"מ הנ"ל על הך כללא דנולד איסור בתערובות דבטיל אף בדשיל"מ מש"ס דנדרים בגדולין דנגדל מעט מעט לא מבעיא אם נאמר כמ"ש בש"מ שם ובראב"ן) ) דף קמ"ג ע"ב) דהא דאמר ר"י ילדה שסיבכה בזקנה והי' פירות של ערלה בילדה אע"פ שהוסיפה מאתים של היתר אסור אף דר"י סובר דמב"מ בטיל שני ליה לר"י בין איסור המתערב יפה בהיתר לאיסור שאינו מתערב יפה בהית' דמה שגדל בערלה במקומו עומד ואינו מתערב בגידולין של אח"כ וגם אינו ניכר האיסור שיזרקנו ולהכי אסור ומה שאמר מב"מ בנו"ט בדבר המתערב יפה שאין בו אלא נו"ט כגון דם וחלב מהותך שנימס כו' אבל איסור שאינו נימס אם מכירו זורקו ובטיל בנ"ט ואם אינו מכירו אינו בטל עי"ש עוד ובש"מ היטב דכפי דבריהם לא אמרינן דמה שגדל אח"כ הוא ע"י שמתבלבל ומתערב יחד היניקה רק כ"א עומד בפני עצמו וא"כ הוי כמו יבש ביבש דכבר בארנו במ"א להוכיח דהך כללא לא נאמר רק בלח בלח כמו יין בגיגית דאין עוד מציאות לאיסור בפ"ע משא"כ יבש ביבש כיון דכ"א עומד בפ"ע ויש עוד מציאות לאיסור רק מטעם ביטול באנו להתיר ובדשיל"מ לא נתבטל אף דל"ה ניכר האיסור בפ"ע ועיין מ"ש בהגהותי בד"ח יו"ד (סי' ט"ו) ובדיני פסח לקמן אלא אף להמבואר בדברי הרא"ש נדרים (דף נ"ז ע"ב) שם דבגידולין יש בילה כי היניקה ולחלוחית הקרקע מבלבל ומערב יחד והיינו שאין עוד מציאות בפ"ע למה שגידל אח"כ מ"מ אתי שפיר למ"ש שם בש"מ בהא דבצל שעקרו בשביעית שכ' ואי קשי' נימא קמא קמא בטיל כי ההיא דהמער' יין נסך לבור דאפילו איסור כולו בטיל ולקולא וכש"כ הכא לגבי בצל דלחומרא תריץ ל"א קמא קמא בטיל בדבר שדרכו להוסיף מאליו דכיון שדרכו בכך הוי כמו שבא הכל ביחד עי"ש עוד וא"כ בזמן שעדיין יונק מהקרק' לא נוכל לומר שיתבטל מה שגדל בהעיקר כיון דאם ינוח יתוסף מאליו ויתרבה כח הצמיחה דזה המחיה את העיקר ג"כ ואז לא נוכל לומר דיתבטל מה שגדל כיון דמתרבה בשפע אם לא יעקור ואימתי יחול הביטול אחר שנעקר בזה שפיר לא מתבטל ביש לו מתירין כיון דהי' להאיסור כבר חשיבות וכאילו ניכר בעוד הי' מחובר לארץ משא"כ ביין הזב מענבים דמיד נתבטל וז"פ

סי' כ'. הא שבישל בשבת במזיד אסור לעולם לו ולאחרים מותר מיד כמ"ש הטור והרמ"א או שעשה אחד משאר מלאכו' וי"ל דוקא דומיא דמבשל דע"י המלאכה הכין לו האוכל אבל המוציא מרה"י לר"ה או המעביר ד"א בר"ה דלא עשה המלאכה בגוף הדבר לא קנסינן לי' וזה דעת רבו של הרשב"א בחידושיו ר"פ ר"א דמילה דאף לר"י הסנדלר מעשה שבת אסור מדאורייתא לא קרי מעשה אלא כגון אפיה ובישול וכיוצא אבל הבאת כלי ואוכלין מרשות לרשות ודאי לא מתסרי אף לר"י הסנדלר בהבאתן כיון דלא נתחדש בהן הכנה בשבת ע"ש וכן כתב ריטב"א עירובין (דף מ"א) בפירות שיצאו חוץ לתחום אף במזיד דלא הפסידו את מקומן והם כרגלי בעלים דלדעת רבינו יונה אף בשבת מותר אולם תוס' שם כתבו דשרי אף להאי דנפקא ול"ד למבשל בשבת במזיד דלא יאכל דהתם הוי איסור דאורייתא ובמ"א סי' (ת"ה) דהא המטביל כליו והמעשר דאיסורי דרבנן הוא וקנסינן וכתב דאיירי בלית לי' פרי אחריני ובמעשר אסור באית לי' פרי אחריני: והנה אם נאמר דתוס' איירי בשבת ע"כ צ"ל דאיירי דלא העביר ד"א בר"ה וגם לא הוציא מרה"י לר"ה ולא נעשה רק איסור הוצאתן חוץ למקומן וכגון שלא העביר רק פחות פחות מד"א או שלא עשה עקירה והנחה ולא הוציא בדרך הוצאה דאל"כ הוי עכ"פ בזה איסור שבת מה"ת וכן נראה להדיא דעת הטור וש"ע שם מדכתבו דין זה בהלכות שבת ודאי דבאו ללמד דיני שבת וע"כ צ"ל אם נאמר דכל שם מלאכה הנעשה אף שאין בו הכנה בגוף הדבר מ"מ נאסר איירי במקום דלא נעשה בו איסור דאורייתא וגם צ"ל אף דמצינו כמה פעמים בשבת דאף באיסור מלאכה דרבנן קנסינן לי' וגם לא מצינו דבמבשל בשבת בלית לי' דבר אחר שיהי' מותר וכן דעת רמב"ם במבשל בשבת או במעשר בשבת דלא מחלק בין אית לי' פרי אחריני או ל"ל ובודאי דעתו כמו שפירש הרא"ה שם מס' ביצה (די"ז) דשם בעינן למפשט באם עבר ואפה ובישול בלא ע"ת אם קנסינן לי' או לא ממעשר פירותיו ומתרץ דאית לי' פרי אחריני היינו דשם אף אם אין לי' זימנין דאית לי' פרי אחריני אבל הכא אי אסרה לי' לא סגי אלא דלא יאכל כלל והכונה דביו"ט אם לא יהי' מותר לאכול בשבת מה שבישל ביו"ט לא יהי' לו לאכול תבשיל וכל הכנות שבת צריך לו ביו"ט לכן לא קנסינן אם עבר משא"כ בשבת לא יש סדר ההכנה בשבת כלל רק בערב שבת ואם עישר בשבת או טבל קנסינן לי' ואסר לאכול מזה אף אם לית ליה פרי אחריני כיון דזימנין דאית ליה ועוד כ' האחרונים דדעת הרמב"ם אחרי דתריץ שם עוד בש"ס איסורא דשבת שאני חזר הש"ס ממה דקאמר מקודם ובשבת מחמרינן אף דלית לי' פרי אחריני ועיין תשובת רשב"א מובא בב"י (סי' תק"ד) וא"כ ממילא אם נאמר דאף אם נעשה מלאכה שחוץ לגופו ג"כ קנסינן לי' כמו בהוציא חוץ לתחום שוב ל"מ מה דלית לי' פרי אחריני ואולי דעת המג"א דעכ"פ בהחזירו למקומן כיון דלא נעשה בגופו לא קנסינן לי' בלית לי' פרי אחרינ'

ודעת הרשב"א מובא במ"מ (פ"ו) משבת דהעמיד דברי ר"פ בעירובין שם דוקא ביו"ט אבל בשבת כיון שהעבירן ישראל ד"א ברה"ר או שהחזירן מרשות הרבים לרשות היחיד לא יאכלו וכנראה דאינו מסכים לדברי מורו ר"י שהביא בחידושיו ר"פ ר"א דמילה ואין חולק בין מע"ש בעבירה בין אם עושה מלאכת הכנה בגופו או חוץ לגופו וראיתי בפ"ח (סי' תנ"ד) שהביא יש מי שפסק שאם הוציא מצה מרה"י לר"ה א"י בה י"ח בפסח כי לא ימצא חילוק בין זו למצה גזולה. כן מ"כ משם ספר בית מועד וטעות הוא בידו דמה ענין זל"ז דל"ה מצוה הב"ע דלא מחמת העבירה נעשית המצוה וכמו בקורע בשבת וכמבואר ירושלמי פ' האורג עי"ש וכנראה ספר בי"מ הוא מרשב"א ז"ל ולשיטתו אזיל דסוב' אם נעשה איסור קנסינן ליה ואסור באכילה א"כ ממילא שוב הוי מהב"ע דאף דכתבו תוס' דהיכא דאין בא מכח העבירה כמו בלולב של אשירה אין זה בגדר מהב"ע מ"מ זה דוקא היכא דעבירה נעשה מקודם לא בשעת עשיות המצוה אבל אם העבירה נעשית בעת עשיות המצוה מיקרי מהב"ע כדמוכח מדברי תוס' שם ר"פ לולב הגזול וא"כ כיון דדעת רשב"א דאם הוציא מרה"י לרה"ר דאסור באכילה ממילא אינו יוצא בו ידי מצה וברמב"ן בלקוטים למס' עירובין שם העלה דדברי ר"פ מתפרשין