אמרי בינה אורח חיים מז

היתר אבל שיעשה הנכרי המלאכה בשבת מניין לנו להתיר בשביל שיש לו תקנה לעשות בהיתר ובש"ע ) סי' שכ"ה ס"י) כתב הרמ"א דאם מילא גוי מים מבור שהוא רשות היחיד לרה"ר דעת ר"ת דדוק' לבהמתו אסור לישראל להשקות דלא תוכל לירד לבור אבל לאדם אפילו הביא דרך רה"ר מותר מטעם דאפשר לילך שם הוסיף הרמ"א ויש מתירין אף לכתחלה והמג"א שם כ' חפשתי בכל בו ולא מצאתי זה וגם בד"מ לא כתב מקום מוצאו עי"ש דר"ת לא התיר אלא דיעבד אבל לכתחלה אסור אולם מצאתי בס' ראב"ן (דף ס"ט ע"ג) וז"ל בור ברה"ר אסור לישראל למלאות מים ממנו ולהעלותו ולשתות שהבור רה"י ומייתי מרה"י לרה"ר אבל אם מילא גוי לצרכו ומצאו ישראל שותה ואם בשביל ישראל מילא אסור ויש מתירין אפילו לומר לנכרי מלא לי מדאמרינן פ' שואל אר"י אמר שמואל מותר אדם לומר לכרך פלוני אני הולך למחר הואיל ואם הי' בורגנין הי' הולך ה"נ הואיל דיכול ליסע ולירד ולשתות יכול לומר לגוי דלה לי עכ"ל הרי לפנינו דיש מתירין אפילו לכתחלה הואיל דאפשר לעשות בהיתר וי"ל דהטעם הוא כיון דעיקר מה שאסרו חז"ל אמיר' לנכרי ושלא להנות ממלאכת שבת שעשה נכרי בשביל ישראל הוא מטעם שכת' הרמב"ם ז"ל שלא יבא הישראל לעשות בעצמו סברו הנך רבוותא דזה דוקא היכא דאי אפשר לעשות בהיתר ואין תקנה לזה רק לעשות באיסור בזה חששו חכמים וגזרו שלא יעשה בעצמו ואז יעשה ע"כ באיסור כיון דליכא תקנה אחרת אבל היכא דיש לו תקנה ויכול להשיג חפצו ולהנות בהיתר כמו להביא מרה"ר על ידי מחיצות ב"א או לרדת לבור ולשתות מים בזה אף דהגוי עושה באופן שנעשה באיסור מ"מ כיון דאינו מצווה על חילול שבת ל"ל בה וגזיר' שלא יבא הישראל לעשות בעצמו ל"ש בזה דמה"ת יעשה מלאכה במקום דאפשר בהיתר ורק בכל זה כיון דהגוי עושה באופן האסור לישראל לעשו' הי' מ"מ ראוי לאסור לומר לו שיעשה מטעם דאמיר' בעצמ' היא שבות דכתי' ממצוא חפציך ודבר דבר דיבור אסור לזה הביאו ראיה מהא דפ' שואל דדבר שיש לו היתר על ידי תקנה לא נאסר האמירה וה"נ לא אסרו האמיר' ומטעם דלא יבא לעשות בעצמו זה סברו מצד הסברא דבמקום שיש תקנה ל"ש גזירה זו לכן התירו אף לומר לגוי לעשות בשבת אף באופן שעושה מלאכה האסור' לישראל ועי' תשובת חות יאיר שדקדק למה הוצרכו חז"ל לאסור אמירה לנכרי תיפוק לי' דאסור משום ודבר דבר וכבר כתבו המפרשים דאף לומר קודם שבת שיעשה בשבת אסור אף דל"ש איסורא דודבר דבר או להסוברים דאף במקום מצו' אסור ע"כ לאו מטעם ודבר דבר עיין ת"ש (סי' רמ"ג אות י"א) וכיון דיש תקנה לעשות בהיתר ל"ש בו ודבר דבר ממילא מותר האמירה ולהנות מותר דלא שייך החשש שלא יבא לעשות בעצמו כן נראה דעת הנך רבוותא. והחולקים ס"ל דמ"מ כיון שהנכרי עושה עכשיו באופן האסור לישראל אסרו חכמים

אולם זאת נראה פשוט באם הנכרי עושה באופן האסור לישראל אחר ולזה הישראל שרי כגון ישראל שהניח עירוב ביום טוב דרשאי לילך לצד העירוב ד' אלפים אמה שרי לומר לנכרי שילך שם אף דלגבי ישראל אחר הוי כנעשה איסור תחומין מ"מ כיון דלגבי ישראל המצוה שילך לצרכו הוי היתר גמור ואם עושה בעצמו אינו עושה שום איסור מהיכא תיתי שיהי' אסור דלגבי נכרי לא נעשה שום איסור ומה איכפת לן מה דלישראל אחר הוי איסור ועי' רש"י שבת (דף קנ"ג) מ"ט שרי לי' למיתב לנכרי והרי הוא שלוחו לישאנו בשבת משמע מדבריו דסובר דל"ש אמיר' שבות אלא בשבת לכן שם האיסור מצד שליחות ולחומרא יש שליחות ועי' בית מאיר (סי' ה' ס"ד) בזה וא"כ ודאי בנידון זה המותר לישראל זה לעשות ולילך שם א"כ ליכא איסור באמירתו להנכרי שילך ומטעם שליחות לא שייך בדבר המותר למשלח ולשליח ולא מבעי לדעת הראבי"ה והראב"ן הנ"ל דאף במקום שיש רק תקנה להישראל לעשות באופן ההיתר מותר לומר לנכרי שיעשה באופן האסור פשיט' בנידון זה הוא ק"ו כיון דגם לישראל בעצמו מותר לעשות באופן זה שעושה הנכרי אלא אף להחולקים היינו כיון דמ"מ הנכרי עוש' באותו אופן האסור לישראל לעשות אבל בנידון הנ"ל דמות' לישראל לכ"ע שרי לי' לישראל לומר לנכרי שילך וראיתי בגליון רעק"א ז"ל (סי' שצ"ו) שנסתפק בזה וכ' ולפי שעה אין הכרע ולדעתי הענייה דמהנזכר מוכח להיתר בפשיטות ובפרט דהרמ"א (סי' שכ"ה) הנ"ל כ' דנהגו היתר אף לכתחל' לשלוח לנכרי להביא דרך ר"ה ואף להמחמירי' שם בזה ודאי יש להקל

עוד חקר שם הח"י דאם אומר לנכרי שיאמר לנכרי אחר שיעש' אף מלאכה דאורייתא דאולי יש להקל ובעל עבה"ג השיב לו לאסור ושוב השיב לו הח"י על ראיותיו אולם העה"ג כ' גם מצד הסברא אסור למ"ד יש שליחות לנכרי לחומרא וכן נראה דכיון דאסרו חז"ל לצוות לנכרי שיעשה מלאכה ואף לרמוז לו כמבואר ) סי' ש"ז) ובמג"א שם (ס"ק ל"א) ואף לומר קודם שבת שיעש' בשבת ועיקר האיסור אסמכוהו ג"כ אקרא דכתיב לא יעשה כל מלאכה כמו שהביא הסמ"ג מהמכילתא ובס' יראים (סי' קי"ג) ממילא אסור ג"כ לומר לנכרי שיאמר לנכרי ואף אם באמירה שאומר לנכרי ל"ש שליחות דמילי הוא מ"מ לא גרע ממרמז וכן יש קצת ראי' מדברי תוס' ר"ה (דף כ"ד ע"ב) ד"ה שאני ר"ג דאחרים עמו שכתבו אע"ג דבכ"מ אמירה לנכרי שבות הכא ל"ג משום מצוה ומאי קשיא להו ומנ"ל דשם לא גזרו משום מצוה דלמא לא אמר ר"ג לנכרי רק שיאמר לנכרי אחר לעשות. א"ו דאף זה אסור ואם היה אסור לומר לו שיעשה הי' אסור ג"כ לומר לנכרי שיאמר לנכרי אחר לעשות

והמג"א (ס"ק יו"ד) הביא דברי הג"א פ"ק דע"ז דאף דמותר אדם לומר לחבירו הנראה שתעמוד עמי לערב מ"מ לנכרי אסור וכדעת י"א בתוס' שבת (דף ק"נ) והדברים מתמיהין דמהיכא תיתי לאסור יותר בנכרי במה שמותר לישראל כיון דאמירה זו מותר דודבר דבר כתיב דבור מפורש והמובן מתוך דבריו ל"ה רק כהרהור ומותר איז' איסור יהי' שלא לומר זאת לנכרי. ובאמת עיינתי בא"ז הגדול ולא מצאתי כזא' רק בהלכות שבת (סי' פ"ה) כתב דרמיזה לנכרי בשבת ג"כ שבו' מדאמרינן בדליק' התירו לומר כל המכב' אינו מפסיד והא דקי"ל כר"י בן קרחה דמותר לומר הנרא' שתעמוד עמי לערב התם הרמיז' לצורך מוצאי שבת אבל רמיזה לנכרי שיעשה בשבת ודאי אסור עכ"ד. וכנראה דזהו ג"כ כונת הג"א במה שכ' ולא לנכרי היינו משמעות ורמז לנכרי שיעש' מלאכ' בשבת אסור אבל לרמז לנכרי משמעות שיבא לערב לא עלה ע"ד הא"ז לאסור ועי' תוס' רע"א ז"ל מס' שבת (אות קע"ד) שכתב ויראה לי כדעת הג"א מדמוקי ר"א בחבר ישראל ולדיוקא לוקי בחבר נכרי עי"ש ואין זה דיוק דהא מבואר בדברי רב אשי שם אפי' תימא חבירו ישראל הא קמ"ל כו' ומבואר דלא מבעי' לנכרי ודאי מותר לומר הנראה שתעמוד דהנכרי אינו עושה כלום אלא אפי' תימ' חבירו ישראל דשניהם מהדרין בחפציהם והי' ס"ד לאסור כיון דאינם יכולים לחזור מצד ודובר אמת בלבבו והוי כהבטיחו שניהם זה לזה. דהא ע"כ הא דקתני לא ישכור אדם פועלים איירי אפילו בלא פיסוק דמים ובלא גמר קנין כמו שהוכיח במישור בחות יאיר שם בתשוב' בעל עבה"ג וראי' דהא הי' נכון עמו לערב אסור וע"כ דזה בכלל לא ישכור ואי הו' מוקי בחבר נכרי הי' ס"ד דלישראל אסור לומר אף הנרא' כיון דנגמר הענין של ההרהור של שניה' קמ"ל ר"א אפי' תימ' חבירו ישראל בכ"ז מותר לומר הנרא' דהרהור אף בכה"ג מותר אבל להחמיר בנכרי יותר מבישראל זה דבר תימא

והא דהתירו לומר בדליקה כל המכבה אינו מפסיד כ' בתוס' רע"א ז"ל שם (אות קמ"ח) אם מותר לומר אם תכבה לא תפסיד לא נתבאר בפוסקים עי"ש ותמהני הא מבואר בש"ג פ' המדיר שנסתפק בזה ובפ' כל כתבי כתב בשם מהרי"ח להתיר עי"ש

ואם נתקלקל העירוב בשבת הביא בתו"ש (סי' רמ"ג) משם הפ"מ דמותר לומר לנכרי לתקן והו' לי' מחיצה הנעשה בשבת דשמה מחיצה ושרי לטלטל עי"ז דאין מצוה גדולה מזו להציל רבים וכן העלה התו"ש להלכה ויש לראות אם נתקלקל ביו"ט שהוא ערב שבת אם מותר די"ל דדוק' יש להקל בשבות זה לצורך שבת זה אבל להקל בשבות דאמירה לנכרי ביו"ט שהוא לצורך שבת הבא ובפרט ביו"ט ראשון י"ל דאינו מותר וכה"ג כ' הטו"ז (סי' תרנ"ה) דאף דיש להקל לשלוח נכרי בשביל אתרוג ולולב ביו"ט אפילו אחר יום א' שהוא דרבנן הואיל דהוי עשה דרבים מ"מ בשבת אין לשלוח בשביל יו"ט שלאחריו והכונ' דשבות רחוקה לא התירו וה"נ דכוותה ואולי יש לחלק דשם הוא בשביל מצו' דרבנן לכך אין להקל בשבת בשביל יו"ט אולם מפשט דבריו לא משמע כן דהא שם אף המלאכה שהנכרי עושה הוא רק דרבנן ומ"מ י"ל דכאן עושה נכרי מלאכ' דאוריית' בתיקון העירוב והלחי וכדומה ואף אם נקל לצורך אותו שבת מ"מ לא נקל שבות דאמירה ביו"ט לצורך שבת הבא דהוי שבות רחוקה דומיא דאמרינן בש"ס פסחים (דף מ"ז) שבות רחוקה לא התירו אך י"ל דכאן עדיף דהא אם לא יאמר לנכרי ביו"ט שיעשה ויתקן כשיבא שבת יהיה מותר לומר לנכרי לתקן כמו שהתירו האחרונים הנ"ל שבות דאמיר' לצורך רבים להצילם מן האיסור א"כ לא ירויח אם ימתין עד הלילה דעכ"פ בלילה יהיה נדחה השבות דאמירה טוב יותר לומר ביו"ט דקיל משבת בפרט ביו"ט שני דאז הוי תרי דרבנן כעין שבות דשבות אף דיו"ט שני כדי דלא אתו לזלזולי ביה מחמרינן בי' ככל חומר יו"ט ראשון וחליל' לומר דביו"ט שני יהי' מותר אמירה לנכרי במלאכה דאורייתא מטעם שבות דשבות מ"מ בזה עדיף כיון דיהי' מותר בשבת האמירה לא מחמרינן לאסור ביו"ט וכן הורתי הלכה למעשה בהיותי בחו"ל שוב ראיתי בנו"ב תניינא (סי' מ"ד) שכ' לאסור מטעם הנז' כיון דא"צ לבו ביום לא התירו היום שבות דשבות כמו שאמרו שבות קרובה התירו ולא שבות רחוק ומ"מ לענ"ד הסבר' נכונה כמ"ש וגם דהכנות שבת מוטל לעשות בערב שבת ובכגון זה יו"ט מכין לשבת

סי' י"ג. ברמ"א (סי' ש"ו ס"א) וי"א דאין הכנה שייך בשל גוי ובמג"א משם הר"ן דאין הגוי מקצה מדעתו כלום וכיון דמוכן הוא לאיש אחד מוכן לכל אין לומר הטעם בשביל דהוי מוכן לא' הוי מוכן לכל אבל בדבר שאינו מוכן אף לא כגון דבר