אמרי בינה אורח חיים מו

(דף קכ"ב) ובר"ן ורשב"א שם וכיון דבמקום מצוה לא חיישינן שיעשה מצוה הבאה בעבירה למה יהי' אסור שיאמר לנכרי אף לעשות מלאכה דאורייתא במקום צורך מצוה דלאו להנות ניתנו וגם ל"ח שיעש' בעצמו דלא יעשה מהב"ע ובמרדכי פרק לולב הגזול ובעירובין פ' הדר כתב בהבא מחוץ לתחום לצורך ישראל אף למ"ד מצות להנות ניתנו שרי דלא שייך שיעשה אדם מהב"ע עי"ש ולמה לא נאמר דיהי' רשאי לומר לנכרי שיעשה מלאכ' לצורך מצו' בפרט במצוה דליכא הנאת הגוף כיון דגם זה לדברי רמב"ם עיקר שאסרו חכמים מטעם שלא יבואו לעשות בעצמן ובהכרח צ"ל כיון דלהחולקים על הבה"ג הוא משום דגרסו בש"ס עירובין (דף ס"ח) דהא לא אמר לי' זיל אחים לי ומבואר בש"ס דבשבות שיש בו מעשה היינו שהנכרי עושה מלאכה אסור אף במקום מצוה וצ"ל לרמב"ם דלאו משום אמירה הוא האיסור רק אף באומר לו קודם שבת כיון דעושה על ידי צוואת ישראל החמירו ביותר משא"כ בעושה מלאכה בעצמו אף שעושה בשביל ישראל ואסרו חז"ל מטעם שלא יאמר לו מ"מ לצורך מצוה דללה"נ מותר ובעשה נכרי שופר ביו"ט דמותר לתקוע בו כמבואר (סי' תקפ"ו) איירי בעושה מעצמו לא ע"י צוואת ישראל ואף דעשה מלאכה דאורייתא בזה לא גזרו במקום מצו' דללה"נ ול"ש שיעשה מהב"ע

ובספר תשובת פני אריה (סי' מ"ז) כתב להתיר להתפלל וללמוד מתוך הספר לאור הנר שהדליק הנכרי לצורך ישראל בשבת מה"ט דמצות ללה"נ ובמילי דמצוה לא גזרינן שמא יאמר להדליק עי"ש. וע"כ אף לדבריו היינו אם נזדמן במקרה שעשה הנכרי לצורך ישראל ושלא ע"פ צוואת ישראל אבל ע"פ צוואת ישראל אף שצוה אותו קודם שבת מוכרח מדברי רמב"ם דאף במקום מצוה אסרוהו וגזרוהו כמ"ש ומה"ט הרעישו כל גדולי הדור לבטל שלא ידליק נכרי הנרות ביוה"כ לעת נעילה והנה לדברי טו"ז יו"ד (סי' רכ"א) שהלימוד נחשב הנאה לאדם דמשמחת לב חשיב כהנאת הגוף ואסור להנות אף במקום מצוה ובס' הנ"ל כ' דראי' ברורה שלא כדבריו מהא דמס' ברכות (דף כ"א) אמר ר"י למדנו ברכת התורה לאחריה מבהמ"ז מק"ו כו' איכא למפרך מה למזון שכן נהנה הרי דלימוד תור' לא חשיב נהנה ושמחת נפש לחוד והנאת הגוף לחוד ולענין איסור הנאה כל שאין גופו נהנה ל"ח הנאה עכ"ד ולדעתי אינו ראי' כלל דמה דקאמר בש"ס מה למזון שכן נהנ' אין הכונה דלימוד ל"ח הנאה דזה נגד המוחש רק הכונה שכן נהנה הנאת הגוף ממש הבא תוך הגוף אבל על הנאה שחוץ לגוף אינו מברך כמו הרוחץ והסך דהוי הנאת הגוף ומה"ט המודר הנאה ממעין אסור לטבול בימות החמה דגופו נהנה וכן הסך ודאי חשיב הנאה גמורה האסור' באיסור הנא' ומ"מ אינו מברך על הנאות אלו והטעם מבואר ברוקח דעיקרן לאו לזה עומד לכך לא נתקן ברכה על זה כן נמי לימוד התורה אף דבאמת הנאה גמורה היא מ"מ עיקרה לא לשמחת הגוף ניתנה לכך אין ללמוד ברכ' לאחרי' מבהמ"ז אבל מ"מ הנאת הגוף הוא וזה פשוט [ועיין מג"א (סי' רכ"ג ס"ק ה) בקונה ספרים חדשים אין לברך דמצות ללה"נ בזה באמת י"ל למ"ש הט"ז דמשמח וכיון דעל הזכייה נתקנה הברכה י"ל דאף קנית ספרים שמחה הוא לנפש ועי"ש בא"ר ובתשובת רדב"ז (ח"ג) כ' ג"כ דמברך]. אולם מ"מ יש לדון אף להסוברים דהנאת הגוף בהדי מצוה אסור מ"מ למ"ש במ"א בקושית האחרונים על הר"ן דסובר דלא אפשר ולא קמכוין לגבי הנאה שרי אף היכא דהוי פסיק רישי' כמבואר בדבריו פ' גיד הנשה בהך דבת תיהי דאי ריחו לאו מלתא ולא הוי כאכילה מותר ההנאה הואיל דלא מכוין והקשו אמאי המודר הנאה ממעין אסור לטבול הא ל"א ולא קא מכוין והעליתי דשאני איסור נדר וקונם דהוי איסור חפצא ואף מתעסק חייב בו לכך אף דלא מכוין אסור ויבואר אי"ה בחיו"ד א"כ י"ל אף דאסור ליהנות ממלאכה שעשה הנכרי בשביל ישראל בשבת מ"מ דומה לשאר איסורי הנאה דהיכא דלא אפשר ולא מכוין מותר והכי נמי כיון דאינו מכוין להנאת הגוף רק ללמוד או להתפלל וזה אינו אסור ממילא לא אכפת לן בהנאת הגוף שיש לו ובפרט באיסור דרבנן י"ל דאף תוספות פסחים הסוברים דהיכא דהוי פס"ר אסור אף בל"א ולא מכוין מודים דבאיסור דרבנן מותר וה"נ כיון דאין כונתו להנאת הגוף להנות מהנר רק לצורך הלימוד אף דמשמח לו ג"כ מותר כיון דא"צ לצאת מביתו רק אסור להשתמש לאורו ומצות ללה"נ

אולם אם נאמר כן א"כ לדעת הרשב"א מס' נדרים דסובר בכ"מ מצות ללה"נ אף היכא דיש הנאת הגוף ומודר הנאה ממעין הטעם הואיל דאפשר באחר ועמ"ש בהגהותי לד"ח דיני ר"ה ) סי' ד') יהי' מותר להנות ממלאכת נכרי שעש' בשביל ישראל במקום שיש מצו' ועונג שבת אף במקום שיש הנאת הגוף ולא משמע כן בש"ס שבת (דף קכ"ב) דפריך הא ר"ג מכירו הוה הא בלי ספק ר"ג שירד בכבש שעש' הנכרי לא ירד להנאת הגוף בלבד רק מצד מצות עונג שבת ונימ' מצות ללה"נ אלא ודאי כיון דגוף התשמיש הוא גם לצורך הנאת הגוף לא פלוג רבנן בגזירותם ואסרו שלא להנות ממלאכת נכרי שעשה בשביל ישראל אף דפתיח בגויה מצוה ודוקא בעשה שופר או שהביא ערבה מחוץ לתחום או שתלשה הנכרי דהנך לא קיימא להנאת הגוף רק למצוה בזה כ' הרשב"א דל"ח שיאמר לנכרי לעשות מהב"ע ומצד הנאה לית לן בי' דמצות ללה"נ משא"כ בדברי' דשייך בהם גם הנאת הגוף לא פלוג רז"ל בגזירותם ואסרו אף לצורך מצוה ועיין ריב"ש (סי' שפ"ז) לדעת בעל העיטור שכת' להתיר לומר לנכרי שידליק הנר לסעודת שבת וכ' בשם הרמב"ן דאף לדעת בה"ג המתיר מלאכה ע"י נכרי משום מצוה ה"מ עשיית שופר ולולב ואיזמל אבל להנות אסור וכו' שאם אתה אומר כן נתיר התבשיל שנתבשל בשבת ע"י גוי אפי' לצורך ישראל לסעודת מצוה כו' כ"כ נר שהוא בעצמו נהנה לא הותר עי"ש ובלי ספק הרשב"א דמתיר בערבה ושופר מטעם דמצות ללה"נ לא פליג על הרמב"ן וע"כ צריך לחלק אף דדעתו בכ"מ דמצות ללה"נ אף במקום הנאת הגוף מ"מ במעשה שבת לא פלוג רבנן בגזירתם במקום שיש במלאכה הנאת הגוף ובודאי כמו דאסור להשתמש בהנר כמו כן אסור ללמוד וזה פשוט. ואף בהבאת ספרים אסרו ע"י נכרי אף אם נאמר דל"ה הנאת הגוף. ובאמת יש להבין בהא דמבואר בשבת ) דף קנ"א ( נכרי שהביא חלילין בשבת לא יספוד בהן ישראל ודעת התוס' ורוב ראשונים דסגי בכדי שיעשה כמבואר (סי' שכ"ה) ולמה יגרע מהביא ערבה ולולב דמותר מיד הואיל דמצות ללה"נ והספד ג"כ צורכי מצוה הוא ובקבר י"ל שהוא גם הנאת הגוף לחיים שמדח' מטתו ופוטר אותו מביתו י"ל דלכך אסור אבל הספד שהוא רק מצוה ואמאי אסור ואולי כיון דהספד הוא ג"כ יקרא דחיי הוי כמו הנאה להגופים החיים לכך בעי בכדי שיעש' שוב ראיתי במג"ש שבת שם שעמד ע"ז דאף לדעת ר"ת דטעם המתלת כדי שיעשה דחיישינן שמא יאמר לגוי להביאם שיהיו מוכנים לו הכא ל"ש דאין אדם עושה מהב"ע אלא שהפוסקים לא כתבו כן וצריך טעם דמה בין זה ללולב עי"ש

ולדעת בה"ג ובהע"ט שהתירו שבות דאמירה לנכרי במקום מצוה והמה לא גרסו בש"ס עירובין שם דהא ל"א לי' זיל אחים כמבואר בריטב"א שם וברי"ף סוף פ' ר"א דמילה נראה דהם סוברים דהא דאסרו חז"ל שלא לומר לנכרי לעשות מלאכה לא גזרו משום סרך שלא יבא לעשות בעצמו רק דאיסור אמירה בעצם אסרו וממילא שלא יהנה אם עשה בעצמו דאי לא הא יבא אף לצוות לו אבל גוף האיסור הוא אמירה וממילא אין בו אלא חומר עשה ומפני מצוה דחינן לאיסור זה דהא דלא דחינן שבות דאין עולין באילן מקמי מ"ע דשופר מבואר בר"ה (דף ל"ב) דיו"ט הוי עשה ול"ת ופי' הר"ן דחכמים עשו חיזוק לדבריהם שיהי' כעשה ול"ת והיינו שבות דאית בי' מעשה אבל שבות דלית ביה מעשה לא החמירו שיהי' בחומר עשה ול"ת. והטעם למ"ש הר"י בריטב"א יבמות ) (דף ה') דעשה דשבתון לא קאי רק על אבות מלאכות הכתובים ולא על ל"ת כמו מחמר וא"כ חכמים לא החמירו יותר במצותן ואסורי דרבנן ממה שמצינו בחומר איסורי תורה. וכיון דמצינו בשבת שיש איסורי ל"ת לבד אין ביד חז"ל להחמיר באיסור דרבנן כחומר איסורי תורה רק כקל שבאיסורי תורה ועיין במל"מ ) פי"א מאישות) בשם הר"י באסין באשת חרש שזינתה דמותרת דלא יהיו קידושי דרבנן חמורה מזיקה דאורייתא עי"ש וה"נ דכוותה לא יהי' שבות דרבנן חמור מאיסור לאו דאורייתא ואף דיש להתבונן בש"ס סוכה (דף י"ו) ועירובין (דף פ"ו) ע"כ לא קאמר ר"י אלא בסוכה דמ"ע אבל שבת דאיסור סקילה לא וברש"י במלאכה דאורייתא מחמרינן אף במילי דרבנן דאית בה הרי דאף לענין סוכה דאורייתא הוי' מחיצה מ"מ כיון דלגבי שבת בדאורייתא ל"ה מחיצה ל"ה מחיצה אף לענין דרבנן ועי"ש בריטב"א מ"מ י"ל לענין שבת דוקא אבל לא החמירו יותר לענין שבת בדרבנן שיהי' בחומר עשה ול"ת שלא יהי' נדחה מפני מצו' כיון דמצינו שהתורה ג"כ לא החמירה בענין רק בחומר ל"ת כמו מחמר ולא הטיל' בחומר עשה ול"ת כן חומר דרבנן הוא ג"כ כקל שבאיסורי תורה לגבי שבת ולכך במקום מצוה לא גזרו דעשה דוחה לל"ת דרבנן משא"כ היכ' דחז"ל גזרו מטעם גדר שלא יבא לעשות המלאכה בעצמו כמו אין עולין באילן וכדומה המבואר שם עשו אותו כחומר גוף האיסור ובעשה ול"ת הוא ושיטת רמב"ם הוא דאסור אף אמיר' לנכרי במקום מצו' לדידי' כיון דגזרו שלא יבא לעשות בעצמו החמירו בחומר עשה ול"ת ולכן אף במקום מצו' דאוריית' אסור לומר לנכרי שיעשה מלאכה וכבר כתבתי בזה בהגהותי בקונטרס מים חיים שבס' ד"ח (ס"ס כ"ב) אך שם נכתב בגמגום ושיבוש לכן העירותי בכאן ע"ז

והנה מצינו דעת שלישית מובא בב"י (סי' ש"ז) בשם הגמ"ר משם ראבי"ה דאמירה לנכרי אף בדאורייתא לא אסירא אלא בדבר שאי אפשר למצוא תקנה ע"י ישראל לעשות כגון להחם חמין אבל אם אפשר לעשות כגון ברה"ר דיכול להביא ע"י מחיצות ב"א מותר אמירה לנכרי ובב"ח שם כת' דהיינו מדאמר שמואל מותר אדם לומר לחבירו לכרך פלוני אני הולך למחר שאם יש בורגנין הולך וכיון שהוא דבר שיש לו היתר ע"י תקנה בשבת מותר לאמרו אף במקום שאין שם ההיתר עי"ש ובט"ז שם כ' דדוק' אם מוכן לו לעשות מחיצה ע"י ב"א. ובמ"א שם (ס"ק י"ב) הביא ראי' (מסי' שכ"ה ס"ח וס"י) דאסור ולדברי טו"ז אינו ראי' דשם איירי באי אפשר לו לעשות בהיתר אולם המג"א כתב דדברי הב"ח צע"ג דשם מותר לומר לנכרי לעשות למחר במקום שיש לו