אמרי בינה אורח חיים מה

אע"פ שיצא מוציא חוץ מברכות הלחם הוא דוקא חיוב ברכות דרבנן אבל חיוב דאורייתא כמו בהמ"ז ובה"ת וכן שאר מצות דאורייתא אם יצא אינו מוציא והאריך בזה לבאר שכן דעת רש"י וכן דעת רמב"ן מ"ד ולדבריו ע"כ הא דאמרינן בפסחים (דף ק"א) לרב מקדש בביתו להוציא בניו וב"ב ע"כ צריך לדחוק דהיינו להוציא עכ"פ ידי חובת קידוש על הכוס דהוא דרבנן בזה אע"פ שיצא מוצי' והיינו או דבני ביתו התפללו ויצאו ידי חובת קידוש דאורייתא ועל הכוס הוא דרבנן או אף דלא התפללו מ"מ עכ"פ מוציא החיוב דרבנן אולם דעת הרמב"ן נראה ברור דלא ס"ל רק בבהמ"ז לבד דנכלל בברכת הנהנין אבל שאר חובות דאוריית' ל"ב שיהי' מחוייב ממש השתא וכמו שנראה מדברי ר"י הנ"ל והש"ג ומה שהוכיח שם הש"א ובט"א ר"ה שם מדנקט ובהלל ובמגיל' אע"פ שיצא מוצי' למה לא נקט רבותא טפי אף בשל תורה אע"פ דב"ח הוא מ"מ כיון דכבר יצא פקע חיובא מניה אינו ראיה די"ל דנקט לרבותא אף במצוה דרבנן דהי' ס"ד דלא שייך בי' ערבות כמו שכתבו המחברים לכך אם יצא אינו מוציא קמ"ל הברייתא דלא כן הוא ומכ"ש חיוב דאורייתא דודאי שייך ערבות דמוציא [ותמהני על הצל"ח ברכות (דף מ"ח) שכ' בפשיטות בדרבנן לא אמרינן יצא מוצי' הא להדי' מבואר בהלל ומגילה וגם הא דאמרינן כל הברכות אע"פ שיצא מוציא ועיקר הברכות חוץ מבהמ"ז וברכת התור' המה דרבנן חזינן דאף דרבנן מוצי' מטעם ערבות] וכן נראה ממה דחיוב פרשת זכור דהוא דאוריית' וכל ישראל יוצאין בקריאת התורה הרי דאף חיוב דאורייתא יכול להוציא המחוייב בדבר

עוד כתב שם הט"א דדעת רש"י דהא דמי שאינו מחוייב בדבר א"מ אחרים אינו רק מדרבנן דאל"כ כי מחוייב בדבר מדרבנן אמאי מוצי' למחוייב מה"ת ודלא כדעת רמב"ן והביא ראי' לדעת רמב"ן מהא דטומטום א"מ לא את מינו ולא את שאינו מינו משום דאין ספק מוצי' לודאי ואי אמרת דרק מדרבנן א"מ אמאי א"מ זכר ודאי הא הו"ל ספק' דרבנן ולקולא ועי"ש שכת' אף דלגבי מינו הוי ספק ספקא מ"מ זימנין מהפך הס"ס להקל אבל אי ל"ה רק דרבנן בחד ספק סגי למיזל לקולא ולא משכחת לעולם שתהפך הספק עי"ש והנה לדבריו אכתי יקשה למה במגילה טומטום א"מ הא שם הוי עיקר המצוה דרבנן נימא ספק דרבנן להקל וזה מוסכם מכל הפוסקים דטומטום א"מ והוא מתוספת' פ"ב דמגיל' אולם י"ל דאזיל לטעמו ושיטתו במס' מגיל' (דף ה' ע"ב) דדברי קבל' כדברי תור' וספיק' להחמיר ושם כ' דמטומטום אינו ראי' דיכול הספק להתהפך לאידך גיסא דאשה תוציא את הטומטום ואף בדרבנן כל היכ' דהספק יכול להתהפך לאידך גיס' לא ספק מקרי עי"ש וא"כ אינו ראי' ברם דבריו שם מוקשים הא מצינו בכה"ג ספק דרבנן להקל אף דיכול פעם להתהפך לקולא לאידך גיסא כמו בבין השמשות דשבת בדרבנן אמרינן ספקו להקל ואמרינן דיום הוא ולדבר אחר אם יזדמן דבר שנאמר להקל דהוא לילה מחזקינן להקל ודוק' היכ' דבבירור יהי' תרתי דסתרי ל"א להקל ועיין בזה בשעה"מ סוף הלכות מקואות וכתבתי בזה במ"א משא"כ בזה דלאו בודאי שיזדמן להיפך שפיר נוכל לומר ספק דרבנן להקל אולם בלא"ה לא קש' דהא לדעת רש"י במגיל' דנשים מוציאין אנשים ובכ"ז טומטום א"מ וכבר כ' הב"י (סי' תרפ"ט) דהמורכב ואין ידוע אם זכר אם נקב' גרע א"כ גם בתקיעת שופר י"ל היינו טעמא ומלבד זה כבר כ' המ"מ בהל' עירובין (פ"ו הי"ג) דאין לעשות ספק דרבנן לכתחלה עי"ש ואכ"מ בזה ברם למ"ש לעיל מיושב דעת היש"ש ב"ק דסובר באמת דהא דמי שאינו ב"ח אינו מוציא הוא רק מדרבנן דהוא רק בקטן הואיל דעכ"פ יבא לידי חיוב בזה י"ל דיכול להוציא מדאוריית' מטעם שומע כעונה וכן לענין תקיעת שופר י"ל ג"כ מה"ת הוי הקול שופר ששומע לאו כקול חמור בעלמא כיון דב"ח הוא גוף זה רק עדיין לא בא זמנו משא"כ אשה לעולם לא תבא לידי חיוב לכך אם נשים בבהמ"ז דרבנן א"מ אנשים דלא נוכל לומר שומע כעונה כיון דהדבור זה ששומע קיל ולעולם לא יהיה בר חיובא ובזה אף מדאוריית' א"מ ול"א לגבי זה שומע כעונה ולפ"ז א"ש הא דטומטום א"מ אף בדיעבד לשאינו מינו כיון דהוי ספק דאוריית' דאם הוא אשה לעולם לא יהי' ב"ח ואינו מוציא מדאוריית'

ובענין אם איש שהתפלל יכול להוציא בקידוש לאשה שלא התפללה דעת הד"מ דכמו דכתב הרא"ש דאשה אינה בערבות דאיש כמו כן איש על אשה ורע"א ז"ל השיג עליו דעיקר מה דיצא מוציא הוא תלייא אם הוא ב"ח בזה והביא ראיות בזה ואחת הוא מעובדא דינאי ושמעון בן שטח דאם הי' אוכל היה מוציא אף למלכתא ובזה כבר הרגיש הד"מ בעצמו מובא בצל"ח ( דף כ') וכתב כיון דעכ"פ חייב שמעון בן שטח בערבות דינאי הוי כחייב בדבר עיין שם. ולפי זה היכא דמוציא גם לאיש גדול שלא התפלל יכול להוציא גם לאשה אבל באינו ב"ח להוציא רק לאשה אינו מוציא לדעתו ובאמת דברי הרא"ש ברכות דמוסיף טעמא דערבות משמע קצת כדברי הד"מ דאם נאמר דעיקר תלוי אם הוא ב"ח א"ל למה ליה להרא"ש לאריכות דברים ולא די לו במ"ש תוס' ברכות (דף מ"ח) אולם ממה דמבואר בש"ס דאם נשים בבהמ"ז דאורייתא מוציאין לאנשים מבואר דלא תלוי בערבות וכבר נתחבטו בדברי הרא"ש קמאי בס' מוצל מאש דעתו כדעת הצל"ח דאיש אינו ערב בעד אשה והבאים אחריו נסתבכו הרבה בזה בתשובת זרע אברהם ובתשובת סמא דחיי ופוק חזי מאי עמא דבר דרוב נשים ספרדיות אינם יכולות להתפלל ואנשים מוציאים אותם אף שכבר התפללו

אגב ראיתי שם בס' סמא דחיי שהקשה על הטור ש"ע (סי' רצ"ד) דמי שאינו מריח דדעת ר"א שאין לו לברך על הבשמים במ"ש אף להוציא ב"ב ודעת הטוש"ע דיכול לברך להוציא כיון שחכמים קבעו הו"ל מצוה ודמי לקידוש והבדלה והקשה היכי מצי מפיק אחריני הא אינו מחוייב בדבר וכתב דמוכח מזה כמ"ש שם בשם מהר"ם בן חביב דלדעת רש"י דבן עיר מוצי' לבן כפר במגילה וע"כ הא דתנן כל שאינו מחוייב בדבר א"מ ע"כ הך כללא הוא היכא דלא שייך במצות אבל אדם דשייך במצות אע"ג דיום זה א"ח מקרי ב"ח וה"נ לענין ברכת הריח כן הוא ודבריו לא נהירא דודאי אף לדעת הירושלמי דבן כרך א"מ לבן כפר כיון דהיום לאו ב"ח הוא מ"מ לענין ברכת בשמים יכול להוצי' וגוף דברי מהר"ם חביב מוקשים דהא חרש דקתני לגבי מגילה איירי במדבר ואינו שומע דחייב בכל המצות רק לגבי מגיל' פטור הרי דצליך שיהי' ב"ח באותה מצו' אולם לדעת רש"י כיון דאף במצוה הזאת ב"ח הוא רק היום א"ח מוציא ודעת ירושלמי דצריך שיהי' ב"ח דוקא היום ולמחר חיובא אחרינ' הוא דמ"מ היום לאו ב"ח הוא וזה לגבי חיוב גוף המצוה אבל בברכת בשמים אם נאמר דחיוב מצוה הוא להריח אלא שאינו יכול להריח דאסו' להנו' מעוה"ז בלא ברכ' וכיון דל"ש לא לתהני ולא לברך דרמייא עלי' להריח לקיים מצות חכמים ממילא כל ישראל ערבים זב"ז ויכול זה שאין לו חוש הריח להוציאו בברכתו דעל ברכות הנהנין ב"ח הוא כמוהו דאסור לו להנות בעוה"ז בלא ברכ' ולא אכפת לן במה שאין לו חוש הריח ואינו ב"ח בברכה זו כיון דאצלו ל"ש הנאה זו דאין לו הנאה אבל מ"מ ב"ח מקרי דאסור לו להנות בעוה"ז בל"ב בדרך כלל ולא משגחינן בזה על הפרט כיון דגוף המצוה עושה זה שמריח רק בברכ' מוציא אותו ובדרך כלל מקרי ב"ח על ברכות הנהנין הגע עצמך הרי בקידוש והבדלה דמוציא לאחרים אם זה אי אפשר לו לשתות יין דאינו נהנה כלל ומזיק לו הכי לא יהי' יכול להוציא לחבירו בברכת היין זה ודאי אינו כיון דב"ח הוא עכ"פ שלא להנות מעוה"ז בל"ב ובמצו' זו אף ברכת הנהנין אע"פ שיצא מוציא ממילא יכול להוצי' וכן לדעת הטוש"ע בברכת בשמים ועי"ש בטו"ז ומג"א וז"פ וברור

ואם בן ארץ ישראל שיצא לחו"ל ודעתו לחזור יכול להוציא לבן חו"ל בקידוש ביו"ט שני לכאור' יש מקום לומר דאף לשיטת הירושלמי דבן כרך א"מ לבן כפר דהוי כאינו מחוייב בדבר מ"מ שם אין בידו להביא א"ע לידי חיוב כ"ז שהוא בכרך עד שיצא לשם משא"כ בן א"י אף שדעתו לחזור מ"מ בידו להביא א"ע לידי חיוב אם יקבע בדעתו שלא לחזור עוד וי"ל דבזה כ"ע מודים דהוי ב"ח במצוה הזאת ומהר"ם חביב ז"ל דתולה הדין אם בן א"י יכול להוציא לבן חו"ל תפלת יו"ט שני של גליות בדין דבן כרך אם יכול להוציא לבן כפר דלדעת הר"ן ותוס' דאינו יכול להוציא דהוי א"ח בדבר כן נמי בזה י"ל דוקא בא"י כמבואר בדבריו דנשאל על בני חו"ל שבאו לירושלם וא"י להתפלל דשם שפיר כל זמן ששוכן תוככי ירושלם ולא יצא לחו"ל לא מקרי ב"ח ביו"ט שני דמחוסר מעשה לצאת ולהכניס א"ע בחיוב משא"כ בחו"ל דבידו לחשוב ולקבוע בדעתו שלא לחזור אף במקום שהוא נגד הדין ובאיסור מ"מ בידו מקרי שיכניס א"ע מיד לידי חיוב דיו"ט שני י"ל דלכ"ע מקרי מחוייב בדבר ואף באמצע היום מיד כשקבע בדעתו להשתקע בחו"ל חל עליו חיוב מיו"ט שני דכ"ש הוי חיוב בפ"ע וראיתי בגליון רבינו הג' עק"א ז"ל או"ח (סי' רס"ז) שחקר במי שעדיין לא קבל עליו שבת ואינו רוצה לקבל עדיין אם יכול להוציא ידי קידוש למי שכבר קבל עליו שבת וכ' כנ"ל די"ל כיון דבידו לקבל שבת מקרי ב"ח בדבר ועדיף מבן כרך לגבי בן כפר

סי' י"ב. כתב הרמב"ם (רפ"ו משבת) אסור לומר לנכרי לעשות לו מלאכה בשבת ואע"פ שאינו מצווה על השבת ואע"פ שאומר לו קודם שבת כו' ודבר זה אסור מדברי סופרים כדי שלא תהי' שבת קלה בעיניהן ויבואו לעשות בעצמן. מבואר מדבריו דאיסור אמירה לגוי וכן שלא להנות ממלאכת גוי שעשה בשביל ישראל הכתוב שם (ה"ב) הכל חד טעמא הוא כדי שלא יבא לעשות בעצמו ולכאורה קשה א"כ למה אסרו שבות במקום מצוה גם כן כמבואר שם ה"ט) דעת רמב"ם דלא כבה"ג דמתיר אמירה לנכרי במקום מצוה אף לעשות מלאכה דאוריית' רק כדעת הרי"ף והגאונים דרק שבות דשבות במקום מצו' התירו ואמאי כיון דהוי לדבר מצוה לא ניחוש כמו דמצינו בדבר הבא מחוץ לתחום לצורך ישראל דאסור מ"מ בלולב מבואר בטור (סי' תרנ"ה) דאף למי שהובא בשבילו מותר כיון דלית לי' הנא' דמצות לאו להנות נתנו ולא חיישינן שיעשה אדם מצוה הבאה בעבירה. וכן פסקינן (סי' תקפ"ו) לענין שופר והא דבא מחוץ לתחום אסור הוא ג"כ לשיטת תוס' ורוב ראשונים מטעם שלא יאמר לעשות ועיין שבת