אמרי בינה אורח חיים מד

ליכא. ולא גרס בברכות (דף כ') ולטעמיך קטן ב"ח דבן מברך ע"כ איירי בגדול כמ"ש שם במלחמות ובר"ן מגילה (פ"ב) [וקצת קשה דשם מסכים הר"ן עם שיטת התוספות דקטן מוציא דרבנן ובקידושין נראה דמסכים עם רמב"ן] ורש"י סובר דבן מברך איירי בקטן שהגיע לחינוך וחשיב ב"ח להוציא דרבנן ולא דאורייתא וגדול המחוייב מדרבנן מוציא אף דאוריית' כמבואר (דף מ"ח) וע"כ הא דאם אשה א"ח בבה"מ מה"ת אינה מוציאה לגדול וכבר עמד ע"ז בטורי אבן ר"ה (סוף פ"ג) ולדברי המרדכי א"ש דגדול יש לו מעלה דיכול להביא א"ע לידי חיוב דאוריית' וכן קטן אף דאינו מוציא לב"ח דאוריית' משום דלגבי זה לא חשיב ב"ח כלל דעיקר מטעם חינוך אבל גדול הואיל דיכול להביא א"ע לידי חיוב דאורייתא מוציא דרבנן לדאורייתא משא"כ אשה לעולם לא תבא לידי חיוב בהמ"ז דאורייתא לכן אינה יכולה להוציא ב"ח דאוריית' וקטן אף שיבא לידי חיוב דאורייתא מ"מ אינו מוציא עכשיו חיוב דאורייתא כיון דכל חיובו השתא הוא רק משום חינוך משא"כ מי שחייב עכשיו מדרבנן יכול להוצי' אף זמן דאוריית' כמו קידוש כיון דיבא לידי חיוב דאוריית' וזה פשוט בדעת המרדכי

ובמ"ש מיושב דברי היש"ש ב"ק מובא במג"א (סי' קצ"ט) שכתב דמה"ת גדול יוצא בברכת הקטן רק חכמים אסרוהו לכן סמכינן אחזקה והמ"א הקש' מדפסקו האיבעיא דנשים בבה"מ לחומרא ע"כ דהוי דאוריית' ועוד כיון דכל הטעם דכל ישראל ערבים ובקטן לא שייך ערבות עי"ש. ולמ"ש י"ל דוקא קטן הואיל דיבא לידי חיוב עדיף משא"כ אשה לא תבא לידי חיוב מה"ת לעולם לכך אם נשים בבה"מ דרבנן אינה מוציאה לאיש משא"כ קטן רק מ"מ כיון דגם השתא אינו בחיוב רק בחינוך דאביו אינו מוציא רק חיוב דרבנן וזה הכל מדרבנן משא"כ אם הגיע לי"ג בזה כיון דמה"ת לעולם מוציא הואיל דיבא לידי חיוב רק מדרבנן אינו מוציא בזה סמכינן על חזקה דהביא ב' שערות. ומ"ש המג"א דאינו בערבות י"ל הא באמת מוציא אם אכל כזית וע"כ צ"ל אף דאינו בערבות מ"מ ע"כ לא צריך רש"י בר"ה בטעמא דערבות רק אם כבר יצא דמוצי' ולא אמרינן דהוי ברכה לבטלה אף דזה יוצא בברכה זו מטעם שומע כעונה מ"מ מי הותר לו לברך ברכה שא"צ לו לזה כ' מטעם ערבות לזכות חבירו הוי כמו צריך לו אבל היכא דצריך המברך הברכה לעצמו ג"כ אז אף בקטן דל"ש ערבות שומע הוא כעונ' רק דלא חשיב ב"ח וזה לדעת יש"ש ל"ה רק מדרבנן

ובספר ח"א כ' וז"ל וצ"ע דאינו דומה להתם דאינו מברך בעצמו והקטן אינו מחוייב ולכך אינו מוציא אותו אבל הכא שפיר כיון שהוא עצמו מברך אע"פ שעדיין לא הגיע זמן חיוב דאוריית' יוצא בו ודומה לסי' תרמ"א כשברך שהחיינו בשעת עשיית הסוכה א"צ לברך זמן על יו"ט אע"פ שעדיין לא הגיע הזמן כיון שהסוכ' היא מחמת החג עכ"ל ותמהני עליו הא המג"א שפיר הקשה ע"ד המרדכי דלא אתי עלה מטעם זה ויליף מזה כמו דיוצא בקידוש דזמן דרבנן על דאוריית' כמו כן לר"י סומא מוציא בני ביתו בקידוש וסובר דחיוב דרבנן מפיק לדאורייתא וע"ז העמיד המג"א קושיתו ובלא"ה גם שם דעת רמב"ם ורמב"ן וריטב"א וסמ"ג דיברך אח"כ והרמ"א שכת' שם שלא יברך הוא משום דספק ברכות להקל אבל שיקדש לכתחל' ביום זמן תוספת שבת לצאת בו החיוב דאורייתא של אח"כ ע"ז נשאר קושית המרדכי ועוד אף לדעת תוס' ורא"ש שם גבי סוכ' דפוטר ברכת עשייה לזמן של אח"כ היינו יו"ט שהוא טפל לסוכה עיין כל בו סוף הלכות לולב ובא"ר (סי' תרמ"א) משא"כ בקידוש כיון דמדאורייתא עדיין לא חל עליו שום חיוב כיצד יפטור בקידוש דהשתא של אח"כ וע"ז מוכרח כתירוצו דהמרדכי דבכה"ג חיוב דרבנן מפיק לדאוריית' כיון דיבא אח"כ לחיוב דאוריית'

והנה לדעת רמב"ן הנ"ל קטן לא מקרי ב"ח דרבנן ואינו מוציא אף לחיוב דרבנן דחינוך מצוה דאביו הוא ואיהו לאו ב"ח הוא כלל ממילא קטן שלא הגיע לי"ג שנים אינו יכול להוציא אף לאשה שכבר התפללה דבכה"ג קידוש על היין הוא דרבנן מ"מ קטן לאו ב"ח ועי' מ"א (סי' רע"א ס"ק ב') דקטן אף בן י"ג שנה אינו מוציא האשה כ"ז דלא ידענו אם הביא שתי שערות דבמילי דאורייתא לא סמכינן אחזקה וכ' בא"ר דאם התפללה האשה ערבית אז סמכינן ובדגול מרבבה הוסיף דאפי' פחות מי"ג מוציא אשה אם התפללה ערבית דאתו דרבנן ומפיק לדרבנן כמו בבהמ"ז (סי' קפ"ו) ולענ"ד יש להחמיר בזה דל"מ לדעת רמב"ן וסייעתו ל"ח קטן כלל ב"ח ואף דבבהמ"ז סתם המחבר כשלא אכל האב כדי שביעה דבנו הקטן מוציאו י"ל דאף דמקרי ב"ח דרבנן יכול להוצי' דוקא דבר שעיקר חיובו ליתא רק מטעם סייג כמו בהמ"ז דמדאוריית' בעינן שיאכל כדי שביע' ורמו רבנן חיובא לברך אף כשאכל כביצ' מטעם סייג שלא יבא להקל אף אם יאכל כדי שביע' וכן חיובא דקטן הוא דוגמתו דמדאורייתא א"ח עד שיביא שערות ויהי' י"ג שנה ומשום כדי לחנכו להרגיל אותו במצות חייבוהו חכמים כשהגיע לחינוך מצא מין את מינו משא"כ דבר שקבעו חכמים למצוה בפ"ע כמו קידוש אף שהתפלל ויצא מדאורייתא חייבוהו חז"ל לקדש על הכוס בזה אין קטן יכול להוציא לגדול וסברא זו כ' להדיא בחידושי הרשב"א מגילה (דף י"ט) דחכמים סברי דקטן אינו מוציא לגדול בקריאת המגילה וכ' התוס' הטעם דהוי תרי דרבנן ולרשב"א דחיקא ליה פי' זה וכתב דכל שעיקר המצוה דרבנן כמגילה והלל חמירא ומצות חינוך קילא טפי לכך לא מפיק אבל בהמ"ז דעיקרו דאורייתא אלא שהחמירו לפחות משיעורו אטו שיעורו אף קטן שהגיע לחינוך שהוא לחומרא להרגילו קודם זמנו שיהי' רגיל במצות כשיגיע זמנו דינא דמפיק לי' דחד גונא נינהו עי"ש וא"כ קידוש על הכוס דכוות' לא אתי מצות חינוך דקיל' ומפיק לעיקר מצוה דרבנן ועוד י"ל הא דסתם בש"ע לענין בהמ"ז דקטן מוציא הוא משום דעוד תירצו התוס' ברכות (דף ט"ו) דשאני בהמ"ז דהוא חומר' יתירתא יותר מד"ת ובקל נפטר ממנו כדאיתא והם החמירו על עצמן עי"ש וא"כ לתירוץ זה כמו במגילה אין קטן מוציא כמו כן בקידוש על הכוס וכ"כ בתוס' ר"י החסיד ובתוס' הרא"ש לחלק בין בהמ"ז על שיעור' דרבנן למגיל' ועוד י"ל דבדקדוק קתני בן מברך לאביו דבאמת דעת רש"י דקטן לא מקרי בר חיוב אף מדרבנן דעל אבוה הוא דרמי לחנוכיה ואינו מוציא לדאורייתא אבל לחיוב דרבנן מוציא ואמאי הא שפיר כ' רמב"ן דמה"ט אף לדרבנן אינו מוציא אולם י"ל דוקא לאביו יכול להוציא דזה מצותו דאביו לחנכו ורמיא חיוב על אביו שיצוה לבנו הקטן שהגיע לחינוך שיברך על המזון אגב זה מוציא נמי חיובו של בהמ"ז כיון דעכ"פ הקטן עושה ע"ד אביו ויש זכייה לאביו בזה לחנכו מוציא נמי ידי חיובו של דרבנן אבל לאיש אחר שאינו חייב לחנכו י"ל דאינו יכול להוציא וכן אמו דאינה מצווה בחינוך כמו שכתב המג"א סי' שמ"ג) בשם ת"ה ומס' נזיר (דף כ"ט) א"כ לא משכחת קטן להוצי' האשה ידי קידוש

ועיין בס' יום תרועה ר"ה (דף כ"ח) שכ' לדעת הסוברים די"ג שנה ויום א' דקטן בעינן מעל"ע א"כ מי שנולד ר"ה בחצות ושמע תקיעת שופר קודם חצות צריך שישמע אחר חצות דקודם חצות הי' קטן ופטור כמו בכפאו ואכל מצה כשהוא שוטה הוא שוטה לכל דבר עי"ש ואף די"ל דאינו דומ' לשוטה דכאן מ"מ קודם חצות הי' חייב מדרבנן וזמן חיובו של תורה ממילא קאתי היום מ"מ סובר דחיובא דרבנן לא מפיק לחיובא דאורייתא או דקטן גרע דאף מדרבנן אין עליו החיוב רק על אביו לחנכו וא"כ אף לדידן דקי"ל דלא בעינן י"ג שנים וי"א מעל"ע מ"מ אם נשלם בשבת הי"ג שנים וקידש קודם צאת הכוכבי' ודאי חייב לקדש שוב שנית בלילה ממש דאז חל חיובו של תורה ואף אם תוס' שבת דאורייתא וקבלת שבת מהני מטעם נדר ונדרו נדר אף קודם י"ג דמופלא סמוך לאיש דאורייתא מ"מ לגבי קטן דאינו ב"ח ובר עונשין א"ח מדאורייתא כמבואר מס' נדה (דף מ"ו)

ודע אף למ"ש הרמב"ן מלחמות שם דמה דאמר ר"י להוציא רבים ידי חובתו עד שיאכל כזית דגן דסובר דעל כזית חייב מדאורייתא דאי ל"ה רק דרבנן ל"ה יכול להוציא ב"ח דאוריית' דכלל גדול אמרו כל שאינו מחוייב בדבר אינו מוצי' את הרבים ידי חובתן ומדאוריית' הוא דאין מוציאין מן הפטור על החיוב ואם א"ח בכזית מה"ת היכי אתי דרבנן ומפיק דאורייתא עי"ש. לא תידוק מניה דסובר דמי שאינו מחוייב בדבר השתא אינו מוציא לחבירו בשאר מצות כגון קידוש היום דהוי לדידי' דאורייתא אם כבר קידש תאמר דא"י להוציא לחבירו ב"ח דזה אינו דהא מבואר בפסחים (דף ק"א) ולרב למה לי' לקדושי בביתו להוציא בניו וב"ב מבואר אף דכבר יצא מוציא הרי דל"ב שיהיה כעת ב"ח ממש רק אם הוא ב"ח מוציא וע"כ מטעם ערבות מוציא כמו שכ' רש"י ר"ה (דף כ"ט) בהא דאמרינן שם כל הברכות כולן אע"פ שיצא מוצי' חוץ מברכת הלחם וברכ' היין שאם יצא אינו מוצי' רק שאר פוסקי' סברי דדוקא בברכה שלפני' דאינו חובה לאכול לא לתהני ולא ליבריך משא"כ כשכבר אכל דכבר נתחייב יש כאן ערבות ומה"ד יכול להוציא אף בלא אכל כלל רק מטעם דאיתא בירושלמי ואכלת ושבעת וברכת מי שאכל הוא יברך וזה רק מדרבנן לכך די באכל שיעורא דרבנן וכמ"ש הרא"ש ברכות (דף מ"ד) ויש סוברים דוקא להוציא רבים צריך שיאכל משום דאומר שאכלנו משלו אבל להוציא יחיד אף כשלא אכל כלל יכול להוציא וכן דעת הגהות הסמ"ק כפי שהביא הטור (סי' קפ"ו) עי"ש בב"ח וכ"כ בש"ג מס' ברכות אולם דעת הטור דאף להוציא יחיד צריך שיאכל כזית. וכך כתב הב"ח שם וכן מבואר בריטב"א ר"ה שם ואתי עלה מטעם אחר עי"ש. אולם הרמב"ן סובר או דמי שאכל יברך הוא מה"ת או כיון דלא רמי עליו חיוב לאכול ולהביא עצמו לידי חיוב בהמ"ז ל"ש בזה ערבות והוא בכלל דאמר בש"ס חוץ מברכת הלחם וברכת היין ואם יצא אינו מוציא דאף ברכה דלאחריה ג"כ אינו בכלל זה דערבות וכן מבואר ברבינו ירוחם (נתיב יו"ד) וז"ל בהמ"ז אם לא יצא מוציא אחרי' ואם יצא אינו מוציא כן מוכח בר"ה ובנתיב י"ג ח"ג כתב וז"ל במצות אם יצא הוא בעצמו אם יכול לחזור לעשותה פעם אחרת יש חולקים בבהמ"ז ובכל שאר ברכות הנהנין אם יצא אינו מוציא ובקידוש היום של שבת וכן בברכת מצה אע"פ שיצא מוציא עכ"ל. הרי מבואר דבה"מ נכלל בברכות הנהנין ומ"מ ידי קידוש מודה הרמב"ן דיכול להוציא ואף בברכת היין כיון דחובת הגוף הוא וכן מבואר בש"ג ר"ה שם לשון ריא"ז וז"ל ונרא' בעיני שבין על ברכת המוציא ובין על בה"מ הוא אומר עי"ש. ובש"א (סי' י"ג) כתב לפרש דברי בה"ג דהא דכל הברכות