אמרי בינה אורח חיים מג

דא"כ נכרי נמי לכשיתגייר ודבריו תמוהין דנכרי מעיקר' בהמה והשת' דעת אחרת וכתבתי במ"א דהדברים מוכיחים דמהני זכי' לחרש ושוט' להסוברים דזכייה מדאורייתא מקרא דנשיא אחד למטה וכמו דמהני זכייה לקטנים שהיו בישראל אז כמו כן היו חרשין ושוטין לאחר שנרדם נתן ריח במעשה העגל וכן מבואר מש"ס ב"מ ( דף ח) חרש קנה דקא מגבי לי' בן דעת הרי דמהני זכייה לחרש והוי בכלל אתי לדעת וכן ממה דחרשת מתגרשת בקידושי אביה אף דבעינן ויצאה והית' כמבואר בגיטין (דף פ"ה) וקטנ' משום דאתי לכלל הוי' וע"כ חרש ג"כ הוי בכלל זה וכן כתב הנתיבות (סי' רמ"ג) וע"כ הא דקטן עדיף דלגביה אתי בבירור לכלל דעת דזמן ממילא אתי משא"כ חרש ושוט' מחוסר מעש' ואינו בבירור ומ"מ בהכרח שיש מציאות שישתפו ולכך בני זכי' הן ובני כריתות וי"ל דלגבי שוטה אף דשייך אתי לאחלופי לגבי גדול פקח מ"מ טפי עדיף קטן דודאי אתי לכלל דעת ושייך אתי למסרך דיזכור מה שעשה משא"כ שוטה אף די"ל דיבא ג"כ לכלל דעת מ"מ לא יזכור אבל לגבי חרש י"ל כיון דשייך בו ג"כ שיבא לכלל דעת וגם יזכור מה שעשה לכן בצירוף הסברא דאתי לאחלופי יש לומר דלקטן יהבינן עכ"פ לענין למיספא איסור בידים חרש הוא בכלל קטן

ותמהני על ס' הלכות קטנות (סי' ל"ח) דנסתפק אם מחללין שבת על חרש ושוטה והבי' מדברי רש"י הנ"ל שכ' על מה דקאמר בש"ס הני אדם משום דאתי לאחלופי הרי דרק בצורת אדם הן וכמו קוף וי"ל דאין מחללין שבת עליהן וזה ודאי אינו כיון דבני זביחה ובני כריתות הן ובודאי ההורגן חייב כמ"ש הרמב"ם ריש הל' רוצח כל ההורג נפש אדם מישראל עובר בל"ת דלא תרצח ומיתתו בסייף וחרש ושוט' נפש אדם מישראל נקראין כיון דאסור למספא להו איסור בידים ובני כריתות הן ובני זביחה כשגדול עע"ג וגם הנולדים מהם ישראלים הם ובן כשר הוא למפטר מיבום וחז"ל תקנו להם נישואין וכדומה לכמה ענינים ישראלים הן ובודאי מחללין עליהם שבת במקום פ"נ

[ודבר תימא מה שחקר הפ"מ בפתיחה שם (אות ז') וז"ל ומה שיש מהספק בשוט' שבא על אשת איש אי הולד ממזר א"ל דנכרי ועבד אין הולד ממזר דאין להם קידושין כלל והה"ד שוטה וחרש ועיין יבמות ( (דף מ"ה ע"ב) או דילמא שאני חרש ושוטה דבני מצות נינהו אלא שאין להם דעת לקנות ומ"מ אפשר דדוקא נכרי ועבד שאין במינן בני קידושין משא"כ הני עכ"ל והדברים מבוארים ברשב"א יבמות שם משם ר"ה גאון דהטעם משום דאינו קרוי בנו ואין זרעו מיוחס אחריו א"כ זרע של חרש ושוטה ודאי מיוחס אחריו וממזר הוא גם אם בא על יבמה קונה אותה א"כ בני אישות נינהו אף דלא תפסו קידושין שלהן אבל בני הוי' הן במה דמשמיא זכו להון אשת אחיו רק דעתו קלישתא לקנות א"כ ודאי הולד ממזר אם באו על א"א ואכ"מ בזה

סי' י. בש"ע (רס"א) י"א שצריך להוסיף מחול על הקדש והוא מ"ע מה"ת ואחר שקבלו שבת אין מערבין ואין טומנין ובסי' שצ"ג משמע דעת הש"ע אף אם קבל עליו תוספת שבת מערבין עירובי חצרות ובסי' רס"א סתם וכתב בדג"מ דוקא אם אמר בפי' שמקבל עליו תוספת שבת לא קבל רק איסור עשה מש"ה יש להקל בשבות אבל אחר עניית ברכו מהסתם קבל קדושת שבת ממש. ובא"ר מחלק בין צבור ליחיד ובסדר דרך חיים כ' אף אם צבור קבלו עליהם חצי שעה קודם לילה לא חמיר מבין השמשות שלא היה כונתן רק לתוס' שבת ויש להוכיח קצת דבתוס' שבת אסור שבות ע"י עצמו דהא מבואר במתני' (פ"ה דביצה) כל שחייבין עליו משום שבות בשבת חייבין ביו"ט וקחשיב בהני דרשות לא מייבמין וקתני כל אלו ביו"ט אמרו ק"ו לשבת ולמה צריך ולא מייבמין משום רשות ביו"ט הא מה"ת אסור אף בחוה"מ דיבום היינו נשואין כדתנן מועד קטן (דף ה) ושם מבואר דאין נושאים נשים בחה"מ משום דכתיב ושמחת בחגיך ולא באשתך וכ"ש ביו"ט דאין מערבין שמחה בשמחה ומה"ת הוא וראיתי בטורי אבן מס' חגיגה שעמד ע"ז וכתב לדחוק דהא דגזרו על היבום ביו"ט משום שבות נ"מ ליו"ט של או משום ליל יו"ט ראשון דאין שמחה נוהגת ויש לגמגם בזה הא עכ"פ מדרבנן חייב גם בליל יו"ט כמו שהוכיח הוא בעצמו בשאגת אריה וא"כ בלא"ה כל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תקון ולמה צריך לאסור מטעם שבות אולם י"ל למ"ש תוס' כתובות (דף מ"ז) בהא דקאמר שם בש"ס דמסר לה בשבתות וי"ט אף דאסור מדאורייתא דאין מערבין שמחה בשמחה מ"מ שעה אחת קודם יו"ט דהוא כיו"ט לענין מלאכה דתוספת דאורייתא ולענין שמחה ל"ש אין מערבין אולם זה מצד איסור דאורייתא דאין מערבין ושם קאי הש"ס על דיני תורה אבל מטעם שבות אסור כמו שאסור בכל מלאכה כ"כ אין נושאים נשים וכ"כ המג"א (סי' תקמ"ו) אך לתירוץ השני שבתוס' שם דבלא סעודה מותר מדאוריית' י"ל דע"ז גזרו משום שבות ועיין מג"א (סי' תקכ"ד)

וכתב בלבוש דתוס' שבת הוי קבלתו כמו נדר ויכול להתיר קבלתו כמו נדר וכדבריו נרא' מדברי רבינו יונה פ"ד דברכות משם ר"י מאורליינ"ש שכ' אע"ג דתוס' שבת די בכ"ש אפ"ה אם הוא מוסיף הרבה בכלל תוס' הוי וחייב עליו וכתב וכיוצא בזה אמרו לענין תרומה שאע"פ שחטה אחת פוטרת כל הכרי אפ"ה אם תרם הרבה דין תרומ' יש לו עי"ש וכמו בתרומה מהני התרה ושאלה כ"כ תוס' שבת אולם מ"מ כיון דנדר הקדש הוא וכמו תרומה אין מתירין לו רק בפתח ולא בחרטה כמו כל נדרי הקדש וכמ"ש הרמב"ם (פ"ז מערכין וסוף נדרים) דנדרי הקדש אין נשאלין אלא מדוחק דמצוה לקיימן שנאמר נדרי לה' אשלם וכ"כ הטור הלכות צדקה דנדר צדקה יש לו שאלה ע"י פתח ולא ע"י חרטה וה"נ דכוותה ואף דמצינו בתרומה וחלה דמהני שאלה ע"י חרטה ג"כ כבר כ' המח"א דיני צדקה דשם כיון דיפריש דבר אחר ולא יפסיד ההקדש יכול להשאיל אף ע"י חרטה משא"כ בצדקה וא"כ תוס' שבת נמי דכוות' אף דדומה לתרומה מ"מ אם ישאל ע"י חרטה יפסיד זמן מקדושת שבת אין מתירין ע"י חרטה רק ע"י פתח והלבוש כתב דבריו על מי שקבל עליו שבת קודם שחשכ' דמותר לומר לישראל חבירו לעשות לו מלאכה וכ' ב"י הטעם דאי בעי ל"ה מקבל שבת והקשו הא כיון שכבר קבל אין לו היתר וע"ז כת' דהוי יש לו היתר לעשות בעצמו להתיר קבלתו ועיין א"ר (סי' רס"ג ס"ק ל"ח) ולמ"ש אין בידו שיבא לידי היתר כיון דבחרטה לא מהני התרה ושיהיה לו פתח אין בידו ועיין בס' מקו"ח בהגהותיו לטו"ז (סי' ת"ר) שתמה על הטו"ז דמדמה קבלת שבת לשבועה דהא לא מועיל היתר לזה עי"ש ומה דפשיטא ליה מבואר בלבוש להיפך

והנה בד"מ (סי' רס"ג ס"ק ח) כ' לחקור לדעת הר"ן דאסור לעשות לו אחר מלאכה אם שרי להנות ממה שאחרים עושים לו דהא בעירובי תבשילין אסור אם אינו מקנה קמחו עי"ש ולא אבין בשלמא בע"ת שפיר אם אינו מקנה לו קמחו אסור לעשות לו אחרים כמו"ש תוס' ביצה דף י"ז) שהביא הד"מ וכי אחרים יכולים לעשות בשבילו מה שהוא עצמו אינו יכול לעשות בשביל עצמו והיינו אף דלהעוש' לא נאסר לבשל ולאפות לצורך שבת היינו טעמא דבשלו מותר לו דמה"ת סמכינן על הואיל אי מקלאי לי' אורחין ומדרבנן מועיל ע"ת אבל בשל חבירו ל"ש הואיל דלאו דידי' הוא ואף דודאי כל א' יכול לעשות מלאכת אוכל נפש ביו"ט בעד חבירו דמה נ"מ אם הבעלים בעצמם עושים או אחרים מ"מ כיון דמלאכת אוכל נפש הותרה יכול כל אחד לעשות גם בעד חבירו אבל להכין על שבת בדנפשיה מותר מטעם הואיל ומ"מ אסור מדרבנן לעשות לצורך שבת וכיון דהבעלים אסורי' לעשות מלאכ' זאת להכין לצורך שבת גם אחרים אסורים לעשות בשבילו דלצורך שבת הוי מלאכה האסור' כיון דלא הניחו הבעלים ע"ת ולא נשאר רק הואיל ואסור לעשות מלאכה א"כ אף אחרים עושים איסור משא"כ כאן האחר מותר לעשות ככל אות נפשו דעדיין לא קבל ע"ע שבת ואמאי יאסור חבירו ליהנות ממלאכתו רק לבעלים אסור מצד אמירה שיהיה אסור אבל אינו דומה כלל לדברי תוס' ביצה הנ"ל ודברי ד"מ צ"ע ועי"ש בר"ן והקנאה מיהא בעי דבלא"ה אי אפשר משום דשלוחו של אדם כמותו: ובשעה"מ העיר לומר אשלד"ע ובאמת כונת הר"ן אף לעשות בעד חבירו אף בלא שליחות ג"כ אסור כיון דגוף מלאכת בישול ואפי' אסור ביו"ט שלא לצורך יו"ט ואם הבעלים אסורים לבשל לצורך שבת ממילא אחרים אסורים לעשות לצרכו דעושים איסור מלאכה ויש להתבונן אמאי יהי' ס"ד לאסור אמירה לישראל בתוס' שבת הא ל"ה רק איסור עשה ומנ"ל דגזרו על שבות דאמיר' באיסור עשה הא אף באיסור לאו איבעיא לן בש"ס ב"מ (דף צ') ועי"ש בתוספות אף דבחוה"מ אסור אמירה לנכרי התם שבת ויו"ט חדא מילתא היא וגזרו אטו שבת. וי"ל דגם תוס' שבת חדא מלת' הוא וגזרו וזה הכל אמיר' לנכרי אבל אמיר' לישראל דזה ל"ש כלל בשבת רק בזה שקבל עליו שבת ול"ש למגזר אטו שבת מניין לנו כלל לאסור אמיר' לישראל כיון דשליחות ל"ש הואיל דלא נעשה כלל איסור מלאכ' דהזמן לא נתקדש עדיין בקדושת שבת רק זה קבל על עצמו א"כ לא נעשה כלל איסור רק אמירתו של זה שקבל עליו שמצווה לעשות ומניין לאסור זה ועיין תשובת פנ"י ח' יו"ד (סי' ג) ובמ"ש בס' בית מאיר (סי' ה) ואכ"מ בזה

סי' י"א. המג"א סי' רס"ד) הביא בשם המרדכי מגילה דמ"ד תוס' שבת דרבנן אפ"ה יוצא בקידוש זה כיון דבשעה שמקדש יבא אח"כ לחיוב דאוריית' והקשה הא קטן אינו מוציא הגדול אע"ג שיבא אח"כ לחיוב דאורייתא ונראה דהמעיין במרדכי ימצא דסובר רבינו טוביא מווינא דחיוב דרבנן מוציא חיוב דאורייתא וסובר אף אם סומא פטור ממצות מ"מ מדרבנן חייב ומוציא בקידוש את אשתו דחיוב דרבנן מפיק חיוב דאורייתא כמו מי שאכל כזית מוציא בבה"מז את מי שאכל כדי שביעה הואיל דיכול לבא לידי חיוב דאורייתא כן נמי בזה אף דעכשיו אין בידו משא"כ נשים אם אינם חייבות בבה"מז מדאוריית' אינה מוציאה לאיש משום דלעולם לא תבא לידי חיוב עי"ש וכן דעת רש"י ברכות (דף מ"ח) דחיוב דרבנן מפיק לחיוב דאורייתא וקטן אף מדרבנן אינו חייב דעיקר החיוב הוא רק על אביו לחנכו וכן דעת הרמב"ן מ"ד מס' ברכות ור"ן קידושין (דף ל"ו) דאף מי שאכל כביצה אין קטן מוציא אותו בבה"מז דאף חיוב דרבנן