אמרי בינה אורח חיים לט

לנכרי דיעשה רק פעם א' איסור דרבנן משיתן על החמור ויעשה כמה פעמים איסורי טלטול וישתמש בבע"ח וי"ל מה דמבואר שם בגמרא הא יש עמו נכרי לנכרי יהיב ליה מ"ט חמור אתה מצווה על שביתתו ונכרי אי אתה מצווה על שביתתו ומדקדק שם הר"ן הא ליכא משום שביתה דאמרינן בסמוך כשהיא מהלכת מניחו עליה וכשעומדת נוטלו ממנה וכ' דאפ"ה כיון דבמלאכה גמורה הוא מצווה על שביתתה לנכרי יהיב לי' ולא לחמור עכ"ל ואינו מבאר הטעם ולמ"ש י"ל דכונת הש"ס כיון דחמור אתה מצווה על שביתתו יהי' צריך אח"כ ליטול כשעומדת ולהניח ויעשה בכל פעם איסור טלטול וגם מה שמשתמש בבע"ח להכי עדיף טפי שיתן לנכרי אבל מ"מ הא דקאמר בש"ס כל שבאדם פטור אבל אסור בבהמתו מותר אף לכתחלה מצד איסור מלאכת מחמר רק מצד אחר אסור מדרבנן טלטול מוקצה בכ"פ ומשתמש בבע"ח

ויש להתבונן בהא דמבואר שם חמור וחשו"ק אחמור מניח ליה לחשו"ק לא יהיב ליה מ"ט הני אדם האי לאו אדם ופי' רש"י הני אדם ויש במינו שחייב במצות ואתי לאחלופי ולמה לי' לרש"י לזה הא אף אם נותן לחשו"ק צריך ליטול כשעומד ולהניח כשהוא מהלך כמ"ש תוס' שם וברשב"א שם כ' דאף דאסור למספי אף איסור דרבנן לקטן מה שאינו לצרכו משום הפסד ממון שרי ולדעת הרמב"ם בכ"מ אף לצורך קטן אסור למספי איסור בידים וכ"כ המל"מ דכן דעת רש"י וע"כ כאן משום הפסד ממון הותר א"כ עכ"פ כיון דבכל פעם שעומד צריך ליקח ממנו ולהחזירו עושה ג"כ טלטול מוקצה וגם שנותן לו איסור בידים דאסור בכ"מ א"כ כיון דהני אדם ואסור למספי לי' בידים עדיף טפי לתת על החמור דלאו אדם רק מצד שביתת בהמתו ומחמר אסור אבל על שבות אינו מוזהר. וצ"ל דמ"מ מוסיף איסור במה שמניח על החמור כל פעם דמשתמש בבע"ח והי' ס"ד דטוב יותר למעט באיסור מלתת על החמור ויתן לחשו"ק לכך פי' רש"י דהני אדם ואתי לאחלופי ועיין מג"א (סי' רס"ו ס"ק א) ובח"ש שם ובמג"א שם ( ס"ק ב) דאם המשא כבד יתן החמור לנכרי או יפקירנו ובלבד שלא יחמר וקשה א"כ למה התירה לתת על החמור ושיחזור ויטלנו בכל פעם יפקיר להחמור ולא יצטרך לטלטל בכל פעם ולחזור למשתמש בבע"ח וצ"ל דמ"מ חיישינן שיהי' מחמר ועי"ש ברשב"א. עכ"פ מבואר גם מדברי הש"ג דשבות לגבי בהמ' מצד מחמר מותר לכתחילה וכמ"ש המג"א

עוד הקשה בתו"ש מש"ס פסחים (דף ס"ו) בהא דבני בתירה דלמחר מי שפסחו טלה תוחב לו בצמרו גדי תוחב לו בין קרניו ופריך והלא מחמר ומשני מחמר כלאחר יד ושוב פריך כלאחר יד נמי נהי דאיסור דאורייתא ליכא איסורא דרבנן מיהא איכא היינו דקבעי מני' דבר שיש לו התר מן התור' ודבר שבות עומד לפניו לעקרו כלאחר יד במקום מצוה מאי הרי דשבות בבהמה אסור ובמחצית השקל כ' ליישב דברי המג"א דבאמת שבות דמחמר לא הותר' לגבי בהמה דחמור כנ"ל רק כונת המג"א על שאר שבותים עי"ש אולם עדיין לא נתיישב בזה מהא דפסחים דאם נאמר דרק מצד מחמר לבד אסור ושביתת בהמתו לא שייך בזה דמה שנעשה בשיתוף אדם בזה גזרו חכמים ג"כ לגבי מחמר אבל במה שהבהמה עושית מלאכה דרבנן לא איכפת לן א"כ עדיין מאי בעי מיני' למ"ש הריטב"א מסכת יבמות (דף ו) משם רבינו יונ' דעשה דשבתון לא קאי רק על אבות מלאכות הכתובים בתורה אבל על מחמר לא קאי ועי"ש בהא דקאמר לא לאו דמחמר בי' מבואר דעל לאו דמחמר לא קאי בעשה א"כ אמאי לא יהי' עשה דפסח דוחה הל"ת דכל הטעם דעשה אינו דוח' לשבותין דדבריהם הוא משום דהוי עשה ול"ת דכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא וכמו דמבואר בש"ס ר"ה בהא דשופר של ר"ה אין עולין באילן ואף למ"ש הר"ן שם דהוי מצי למימר דלא הוי בעידנא מ"מ עשה דפסח חמור ולא בעינן בעידנ' כמבואר מדברי תוס' פסחים (דף נ"ט) דדוחה אף לעשה דהשלמה מה"ט הואיל דחמור דהוי בכרת. א"כ מאי מספקא להו אם מחמר כלא"י אסור במקום מצוה או לא כיון דל"ה מחמר רק בחומר ל"ת אף מחמר בשלא כלא"י ממילא אם המשא הוא כלא"י גם כן לא חמור ועשה דוחה לל"ת אף דל"ה בעידנא אלא ודאי דאף בחומר עשה הוא ג"כ מצד עשה דלמען ינוח ושם איירי דלא הקדישו עדיין עד דמייתי להו לעזרה ועדיין חל על הבעלים ג"כ מצוה דשביתת בהמתן ושפיר קבעי' אם מותר כלא"י או מטעם שכתב רש"י דכלא"י לא שכיחא או מטעם שכ' תוס' שם דשבות דבהמתו קיל משבות דעצמו. לכן ע"כ צ"ל דבמחמר ממש אף דהוי כלא"י מ"מ כיון שמוצא משא עליה י"ל דבזה אסור אף לגבי בהמה הן מטעם מחמר הן מטעם שביתתה בחומר עשה. אבל במה דנוטל כשהי' עומד' דלא עשת' הבהמה שום מלאכה בזה מותר אף לכתחלה וכמבואר גם מדברי תוס' שם דהוי מצי לשנויי כשהיא מהלכת מניחו וכשהיא עומדת נוטלו הימנו דכה"ג שרי ועיין מג"א (סי' רס"ו ס"ק ד' ) דאף לחמר בכה"ג שרי דבטלה צריך לחמר כמ"ש המפרשים שם ועיקר ראיית המג"א דכמו דלא גזרו שבות זה לגבי בהמה כן נמי לא גזרו בכרמלית משא"כ בכלא"י מבואר בגמרא דאסור לכתחלה רק במקום מצוה לא גזרו ועיין תוס' פסחים שם ד"ה תוחב ובמהרש"א שם שכ' להדיא דאף מחמר לא שייך אלא באיסור רה"ר ולא בכרמלית כדמוכח פ' המוצא תפילין עי"ש הרי להדי' דאף לכתחל' מותר לחמר בכרמלית וע"כ דברה"ר כלאחר יד גרע ואסור הן מצד מחמר והן מצד שביתת בהמ' כמו שהוכחתי מדעת רבינו יונה דלא שייך עשה דשבתון רק לגבי אב מלאכה ואיך ס"ד דלא ידח' עשה דפסח ללאו דמחמר כמ"ש לעיל

וקצת קשה למ"ש בהגהות מרדכי סוף קידושין דנהי שאדם מצווה על שביתת בהמתו מלמען ינוח היינו שלא יעשה בה מלאכה לא הוא ולא אחר אבל דבר שאין בו מצד איסור מלאכ' אינו מחוייב על בהמתו ואיסור תחומין אפי' למ"ד דאוריית' אין בו סקילה אלא מלקות לבד דלא מנה ליה בכלל מ' מלאכות שהם אבות ולא מוזהר רק מקרא דאל יצא איש ממקומו ולא מוזהר על בהמתו בזה ועי"ש באורך וא"כ ממיל' אף אם תחומין דאוריית' לא קאי ע"ז העש' דשבתון לדעת ר"י וא"כ אמאי אמרינן במתני' הרכבתו והבאתו מחוץ לתחום אין דוחין את השבת ומוקי לה במס' עירובין (דף ק"ג) דאיירי בעובר מדאוריתא דחתיכת יבלתו איירי בכלי והרכיבו דלא כר"נ דאמר חי נושא א"ע הבאתו מחוץ לתחום כר"ע דאמר תחומין דאוריית' ואמאי אין הבאתו מחוץ לתחום דוחה שבת הא מ"ע דפסח יש בו כרת ולמה לא ידח' לל"ת דאל יצא אף דל"ה בעידנא כיון דעשה חמור דוחה לקל ואף די"ל דשאני לאו דשבת דחמור ואין עשה החמור שיש בו כרת דוחה לל"ת של לאוי דשבת הא מבואר מש"ס יבמות שם והא תנא בעלמא קאי ולא קא פריך משמע דחומרא דשבת אף לגבי לאו דנמי הוי כעובד ע"ז כמ"ש רש"י שם מ"מ לענין שלא יהיה נדחה מפני עשה ל"ה פירכא חומרא זו ממילא מהראוי שעשה החמור דקרבן פסח שיש בו כרת ידחה לל"ת דתחומין ואף דל"ה בעידנא ויש לישב [ובפ"מ בפתיחה להלכות שבת כ' להסתפק בזה אם דוקא בדבר שיש סקילה וחיוב חטאת הוא דהוי מומר לכל התורה הא בלאו דמחמר דליכ' כ"א לאו או תחומין י"ב מיל למ"ד דלוקין עליהם אם הוי ג"כ מומר לכה"ת עי"ש וכנראה מש"ס יבמות הנ"ל דקאמר לאוי דשבת דחמורי וברש"י דמחלל שבת כעובד ע"ז ושם קאי על לאו דמחמר ודוחק לומר הואיל דלאוי דשבת שבאבות מלאכות חמירי וכן מוכח מדברי רש"י יבמות (דף מ"ה ע"ב) דכת' הטעם דגר תושב אסור לעשות מלאכ' משום דהוי כעובד ע"ז ומסתמא דאסור לדעת רש"י בכל עניני שבת הן בתחומין הן במחמר וחכם א' מגדולי רבני פולין כתב אלי להוכיח דל"ה ככופר בכה"ת מדברי תוס' יבמות (דף ל"ג ע"ב) ד"ה א"ר יוסי שכ' דאיסור שבת קיל לפי שהותר במקדש אבל אי הוי מית' בהבער' הוי חשיב איסור חמור אע"ג דהותר במקדש הרי דלאו דשבת במקום דליכא חיוב מיתה חשיב קל דלא חל קל על חמור ולדעתי ודאי בעצם חומר הלאו דשבת מקרי חמור רק שם כ' תוס' על קושית הר"י דאורליינש דאמאי לא מוקי בהצתת האילת' דעבודה הוא ובעי כהונה ואין בה מיתה אלא לאו גרידא לפי שאינה עבודה תמה דתרווייהו לאווי נינהו דלא הוי קל על חמור וע"ז תירץ ר"י דמ"מ איסור שבת קיל לפי שהותר במקדש היינו דחילול זה מה שעושה הזר בהצתת אילת' זה ממש הותר במקדש ע"י כהן א"כ לאו זה דהוצתת הזר קיל טפי לפי שמעשה הזה ממש הותר במקדש וכיון דאין בו מיתה מקרי קל נגד לאו דזרות כיון דחילול זה ממש שעושה בהצתתו מותר במקום זה שעושה אבל עצם חילול שבת אף בלאו י"ל דחמור וחשיב מומר לכה"ת אף בחילול ע"י לאו דמחמר כדמשמע בפשיטות דברי ש"ס ורש"י יבמות הנ"ל ואכ"מ להאריך בזה]

וראיתי בגליון משניות תוס' רבינו עק"א ז"ל (פ"א) שהוכיח מדברי תוס' שבת דכתבו ולר"י דס"ל דטעמא דב"ש משום שביתת כלים לא תקשה טוענים קורות בית הבד משום דאזיל טפי ממילא מכל הנך דמתני' ואם נאמר כמ"ש המג"א בפשיטות דבכרמלית ליכא משום שביתת בהמה דכל שבחבירו פטור אבל אסור בבהמתו מותר לכתחלה א"כ ניחא לר"י בפשיטות דכמו לדידן במילי דרבנן ליכא משום שביתת בהמתו ה"נ לב"ש לענין שביתת כלים משום הכי בטעינת קורה דהוי רק דרבנן אין בו משום שביתת כלים והר"ן שם נרא' באמת דהטעם כיון דהוי דרבנן אין בו משום שביתת כלים ה"נ לדידן לענין שביתת בהמתו עי"ש ולי נראה לכאור' די"ל לענין שביתת בהמתו דל"ה רק עשה לבד בזה גם התוס' מודים דמלאכה דרבנן לית ביה משום שביתת בהמתו משא"כ לב"ש בשביתת כלים דיליף בש"ס שבת ( דף י"ז) מדכתיב ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו ופי' רש"י דקאי אדלעיל דכתיב למען ינוח שורך ומרבה בזה אף שביתת כלים ולדידי' י"ל דהוי בחומר ל"ת גם כן דכל מקום שנאמר השמר ואל אינו אלא ל"ת בזה לא מצינו בש"ס לומר דכל שבחבירו פטור אבל אסור בבהמתו מותר לכתחל' רק לדידן דלית' רק בעשה לרוב הפוסקים בזה בדרבנן מותר בבהמתו לכתחלה אבל לב"ש דהוי בחומר לאו כנ"ל י"ל דמספקא להו לתוס' אם גם בזה מותר בבהמתו ובכלים לכתחלה לכך כתבו משום דאזיל טפי ממילא מכל הנך דמתניתין

סי' ז כמו דמוזהר אדם על שביתת בהמתו מדכתיב למען ינוח שורך כן נמי מוזהר אדם על שביתת בנו ובתו שלא יעשו מלאכה בשבת ע"ד אביהם כמבואר שבת (דף קכ"א) קטן שבא