אמרי בינה אורח חיים לח

אם מכר הבעל הי' נתבטל קנינו מעיקרא וזה לא נראה רק שיור זכות שלא יוכל למכור וכשתבא האש' לידי גוביינא תצטרך לקנות מחדש והוי כמוכר ע"מ להחזיר שאחר זמן ימכור לו בהחזרה והעדיפה כח האשה שתוכל לבטל המכר אף בחיי הבעל ועי' ריטב"א ב"מ (דף ס"ג) בריבית ע"מ להחזיר ובמח"א דיני מלוה (סי' י"ג) ואף אחר מיתת הבעל לאו דידה הוי כ"ז שלא גבתה בגוביינא ואם נשארו עבדי צ"ב אף של גרוש' לכהן אף דהיא אינה אוכלת עבדיה אוכלין בשביל יורשי הבעל כ"ז שלא גבתה ואחר שגבתה הוי כאילו קנתה עבדים לאחר מיתת בעלה כנרא' מדברי תוס' יבמות (דף ס"ו ע"א) ד"ה גזירה ואף דהרי"ף והרא"ש כ' הטעם משום דהקדש מפקיע מידי שעבוד כיון דאילו מגנב בעי לשלומי ומחוסר גוביינא ברשותי' קאי ע"כ לאו מטעם אחריות חשיב כשלהן דא"כ הוי של האש' ואיך יכולים לאסור עלי' וגם הי' נ"מ דלאחר מיתת הבעל אם לא נשאר נכסים לשלם לה אם מגנב ולא הוי לשום אחריות ברשותיהו דיתמי היכי ס"ד דלא יהי' בידם לאסרן או שעבדי' לא יאכלו בתרומה אלא ודאי דלמסקנא לאו דידה הוי רק של בעל ובשיור לאש' שלא יהיה בידו למכור ולסלק בדמים כשתבא לידי גוביינא ואז תגבה בגוביינא דב"ד ובקנין חדש

ויש ראי' ברורה לזה דלאו מטעם אחריות נחשבו של בעל רק קה"ג יש לו ובשיור שלא יוכל למכור ולסלק בדמים דהא לפי המנהג שלנו המבואר אה"ע (סי' פ"ח ס"ב) אין אחריות זול' על הבעל רק אונסין ודוקא כשכלו לגמרי א"כ שוב ל"ה בכל אנפי אחריות ברשותיה דבעל ובכ"ז פסק הטור וש"ע יו"ד (סימן רס"ז) דעבדי צ"ב יוצאים בשן ועין לאיש וכן הטור יו"ד (סי' של"א) כתב דאוכלין בתרומה ואמאי הא שוב דמי לשוכר ולא דמי לשם פרה מחבירו וכן אמאי אין מכירתו מכירה וכבר העיר בזה הגאון מליסא ז"ל בספרו בית יעקב אה"ע (סי' צ) א"ו דלמסקנ' דר"נ לאו מטעם אחריות הוא ברשותי' דבעל להאכיל בתרומה ולצאת בשן ועין דבאמת אף כל אחריות ל"מ אם לא קנה קנין הגוף רק ודאי דידי' הוי והא ראי' דקדושת הגוף מפקיע מידי שעבוד' וגם צריכ' לקנות אח"כ בקנין כשתבא לגבות ולא איכפת לן בחיוב אחריות ומתני' דתרומות דכהן ששם פרה מישראל יאכילנ' כרשיני תרומ' כנראה מפי' הרמב"ם שם דלאו שם שוכר הוא רק קונה הפרה מן הישראל בדמים ידועים ואח"כ ימכרו הפרה ויחלקו בריוח ואין לבעלים הראשונים חלק בגו' הפרה רק מן השבח וכן מבואר ברמב"ם (פ"ט ה"ח) מתרומות וז"ל אבל כהן ששם פרה מישראל לפטמה אע"פ שיש לו לישראל חלק בשבח הואיל וגופה לכהן שהרי שמאה ע"ע ה"ז מאכילה בתרומה עכ"ל הרי דגוף הבהמה הוא של המקבלה בשומא ואולי גם בידו למכרה ואף אם משייר לו שכל זמן שאינו מסלקו לא יהיה בידו למכור י"ל דג"כ מאכילו דמ"מ הגוף שלו והבעלים הראשונים מצד שעבוד נשאר זכותן אבל לא קה"ג ולכך אינו מעכב על הכהן ל אכיל' אבל לעולם אם אינו מוכר' לו רק משכירה אף דשם בדמים ומקבל כל אופני אחריות שבעולם מ"מ לאו דידיה הוי לכן לענין שביתתה בשבת מצווה עליה הישראל לדעת האוסרים כיון דלא מכר הבהמה להנכרי רק השכירה לו אינו מועיל כל אחריות שבעולם כיון דלא קנה גופה וכשמחזירה להישראל אינו צריך לעשות קנין חדש וכשמוחל להנכרי לקבל מעות צריך שיעשה בה קנין חדש לקנות הגוף מאז א"כ הוי בהמתו של ישראל אולם אם מקנ' אף הגוף לנכרי רק בתנאי שלא יוכל למכרו ושיחזיר אח"כ להקנות לו בהחזר' זה מכירה ממש אף דמשייר לו זכות זה מ"מ לא איכפת לן ולא מקרי בהמה של ישראל כיון דצריך שיעשה אח"כ קנין חדש

וראיתי בביאורי הגר"א שכ' דפלוגת' של אלו ב' הדעו' תליא בספק' הרי"ף יבמות ויתורץ מה שקשה על הרמב"ם דפסק כר"י ופסק כברייתא דתניא כוותי' דרב אמי עבדי צ"ב יוצאין בשן ועין לאיש והענין כי הרי"ף נסתפק שם בבריית' דהמכנסת לא בריר לן כו' והיינו כי אמרו שם א"ל רבא לר"נ והא תניא כוותי' דרב אמי וקשה וכוותיה דר"י לא תניא וי"ל בב' אופנים או דאינו דומה לר"י דאף דא"י למכור מ"מ שלו הוא וכמ"ש שם הא לא דמיא כו' או דהברייתא יחידאה הוא דרשב"ג אזיל לטעמי' גיטין (דף מ"א) ולא קי"ל שם כוותי' ומשני אע"ג דתני' מסתבר טעמא דר"י ודינא דברייתא דעבדי צ"ב אמת דמ"מ כאן מסתברא טעמי' דר"י ולאלו ב' האופנים שפיר פסק הרמב"ם כבריית' דעבדי צ"ב רק נ"מ בין ב' אופנים אלו לענין המכנסת אם יש לפסוק כברייתא או לא וזהו שכ' הרי"ף לא בריר לן וגם כאן תליא הפלוגתא באלו ב' אופנים דלאופן הראשון דהגמרא לא ס"ל התניא כוותיה דר"י דאע"ג דא"י למכרו מ"מ הרי הוא שלו ולאופן הב' משום דיחידאה הוא אבל הדין אמת דכל שא"י למכרו אינו שלו ומפרשים הגאונים אותה בריית' דמכנסת לענין מטלטלין כפלוגתייהו דהיא אומרת כלי אני נוטל וכן ברייתא דשוכר פרה ושם ובזה מתורץ מ"ש הרמב"ם וש"ע אה"ע (סימן צ') דאם מכר מטלטלין בדיעבד מהני משום דלא בריר לן ההיא ברייתא דנעביד עובדא כמ"ש הרי"ף ולכך לכתחלה לא ימכור ואם מכר מה שעשה עשוי עכ"ד הקדושים ולא זכיתי להבין חדא כיון דהוי לדידן ספק אם מה דאינו יכול למכור הרי הוא שלו אמאי עבדי צ"ב יאכלו בתרומ' בגרוש' לכהן דעבדי מלוג אינם אוכלים ועבדי צ"ב יאכלו מפני שהם של בעל כמבואר ברמב"ם הל' תרומות (פ"ז הי"ט) וכיון דלהלכה מספקא לי' לרמב"ם אם יכול למכור אמאי יאכלו מספיק' ואף דתרומ' בזמן הזה דרבנן מ"מ בכל מקום מבואר ברמב"ם שם דבספקא אזלינן לחומרא וכמ"ש המל"מ הלכות תרומות ואין לומר כיון דאם עבר ומכר מהני המכירה אוכלין זה אינו כיון דהא דמהני בדיעבד הוא רק מספק אין מוציאין מידו א"כ נשאר הספק לנו דדלמ' כלפי שמייא גליא דהדין הוא דל"מ המכיר' ואם ל"מ המכיר' לא הוי שלו ואמאי יאכלו ובאמת לגבי כהן ששם פרה מישראל דיאכלו דייק הרמב"ם אע"פ שיש לישראל חלק בשבח משמ' דבאמת איירי דהוי שלו לגמרי אף לענין מכיר' דאם אינו שלו לענין מכירה לא יאכל א"כ אם נאמר דמכיר' מהני רק מספק אמאי יאכלו ואף דלענין גוביינא מבואר ברמב"ם (פי"א ממלוה) דעבדי כמטלטלין וא"כ מהני המכירה מ"מ אם נאמר דלא הוי רק ספק אמאי יאכלו ודוחק לומר דהוי ספק ספקא חדא דלמא אף אם א"י למכור הוי ג"כ כשלו ואף אם תאמר דכשא"י למכור ל"ה כשלו מ"מ דלמא הדין הוא דמהני מכיר' דזה דוחק מכמה טעמים גם אם נאמר דהוי ספק דדלמא ל"מ המכירה אמאי עבדי צ"ב יוצאין בשן ועין לאיש כיון דהוי ספק מוקמינן להעבד בחזקת מר"ק ולא אמרינן דהעבד מוחזק בעצמו כמבואר במהרי"ט בתשובה ובס' בני יעקב דדוק' היכא דהספק בעיקר קנין העבד כתבו תוס' גיטין (דף י"ז) דהעבד מוחזק בעצמו אבל היכ' דהוחזק ודאי מעיקרא בעבדו ל"מ תפיסת העבד להיות מוחזק בעצמו ועיין קצוה"ח (סי' פ"ח) וכן הוכיח (סי' רנ"ח) מן הירושלמי וכן מדברי הרא"ש פ' השולח ואכ"מ בזה ויבואר אי"ה במקומו עכ"פ כיון דל"ה מוחזק בעצמו אמאי יוצא בשן ועין ואף ספק ספקא אין מוציא ממר"ק כמו שהוכיחו האחרונים ועוד איך יתכן לומר דרק מספק סובר רמב"ם דמהני בדיעבד המכירה במטלטלין הא כתב ( פ' כ"ב מאישות) מכר מטלטלין של נצ"ב אע"פ שאינו רשאי אם מכר ממכרו ממכר ומשמע דמהני בבירור דאם הי' רק מספק הא דעת רמב"ם בכל מקום דמהני תפיסה בספקא דדינ' והו"ל למימר דאין מוציאין מידו ובסוף הלכות מכירה כתב הרמב"ם אם עבר ומכר קנו הלקוחות ואין האשה יכולה להוציא מידם. משמע בשום אופן אינה יכולה להוציא ואף תפיסה ל"מ ואם הי' ספקא דדינא מהראוי לומר דמהני תפיסת האשה ולמה כתב קנו הלקוחות הי' לו לומר אין מוציאין מידן כמו שדקדק הרמב"ם בכל מקום היכא דהוי ספקא דדינא לכתוב דאין מוציאין א"ו דסובר דמהני המכירה במטלטלין בבירור

סי' ו במג"א (סי' ש"ה ס"ק ו) דכל הנך דאמרינן בבהמה דאסור לצאת בו ברה"ר דהוי משאוי שרי בכרמלית כדאמרינן ר"פ מי שהחשיך כל שבחבירו פטור אבל אסור בבהמתו מותר לכתחילה ותמה בס' תו"ש הא במחמר לא הותר שם כ"א מצד דוחק לתת כיסו משום דאדם בהול על ממונו ואי לא שרית ליה אתי לאתוי ד"א ברה"ר וראי' לזה דהא אם יש עמו נכרי יתן לנכרי ולא יתננה על החמור עי"ש וכתב דאף דהמרדכי מובא בב"י כ' דהיכא דהחי נושא א"ע דליכא רק שבות מותר בבהמה י"ל דשבות גבי מחמר חמור דהמלאכה נעשית בשיתוף האדם אבל המג"א דכ' דגם שבות דמחמר מותר לגבי בהמה קשה. והנה בש"ג ר"פ מ"ש כתב באמת להקשות בזה דמשמע בגמרא דאיכא איסור קל טפי לתת כיסו לנכרי ממה שישים אותו ע"ג בהמתו ולפי המסקנא נראה דכשמשים כיסו ע"ג בהמתו בשעה שהיא הולכת נוטלה ממנה כשהיא נחה דשרי לכתחל' דכל שבאדם פטור אבל אסור בבהמה מותר לכתחלה וא"כ הי' יותר טוב לתת כיסו על החמור ממה שיתננו לנכרי ועוד קש' הא דקאמר בחמורו שרי לכתחל' והאיך מותר לכתחלה בכיסו לתת על החמור וליטול ממנו בשבת והא אסור לטלטל כיס המעות בשבת עכ"ל ולא ידעתי הא חדא מתרצה בחברת' דבאמת כל שבאדם פטור אבל אסור בבהמתו שרי לכתחלה היינו מצד איסור מחמר אבל מצד איסור טלטול הכיס בכל פעם ופעם הי' אסור וגם הא עכ"פ משתמש בבעלי חיים דעוש' ג"כ איסור דרבנן ולדעת רש"י ותוס' כמו דאין רוכבין ע"ג בהמה משום שמא יחתוך זמורה כמו כן אסור נמי להשתמש בבע"ח מטעם זה שמא יחתוך זמור' ועי' מג"א (סי' ש"ה סק"ט) א"כ אף דמצד מחמר ליכא איסור מ"מ אסור מטעם שמא יחתוך זמורה כיון שמנהיגה. ואף למ"ש בהגהות מרדכי פרק א' דעירובין דמשמש בבע"ח הוי שבות לא מטעם דאין רוכבין [ודבריו שם צריך להבין דכ' וז"ל וא"ת ומה צריך לטעם דאין עולין ואין רוכבין תפ"ל דמשתמש בבע"ח וי"ל דל"ה כ"א איסור דרבנן כדאית' פרק אין דורשין עי"ש והא דאין עולין ואין רוכבין ג"כ ל"ה רק דרבנן וצ"ל כונתו דהוי חשש איסור תורה שמא יחתוך אבל משתמש בבע"ח לבד הוי איסור שבות בפני עצמו אף במקום דליכא חשש זה אבל ודאי אף אם נתנו כשהוא מהלך יש איסור דמשתמש בבע"ח וגם דג"כ שייך חשש דשמא יחתוך כמו באין רוכבין אע"ג דליכא שום מלאכה דחי נושא א"ע ומ"מ אסור כמו כן במנהיגה אף בליכא איסור דמחמר] ובכל פעם ופעם רק איסורין האלה הותרו משום דאי לא שרית ליה אתי לאתויי ד' אמות ברה"ר ויעשה מלאכה דאוריית' וא"כ ודאי שפיר עדיף ליתן