אמרי בינה אורח חיים לו

והנה הב"ח (סי' שי"ג) בח"מ העלה דמדברי סופרים שכירות ליומ' ממכר הוא רק כיון דמדאוריית' שכירות ל"ק לכך החמירו שלא להשכיר לבית דירה וכן שלא יאכילנה כרשיני תרומה אבל מדרבנן קני' וכ"כ בתשובתו (סי' ח"י) באורך וקש' לכאור' להפוסקים דהא דאסור להכהן להאכילה כרשיני תרומה מטעם דאסור תרומה לישראל בהנאה של כלוי וכל איסור זה אינו אלא מדרבנן לדעת רמב"ם ור"ש כמבואר במל"מ וכ"כ הריטב"א ע"ז שם א"כ אמאי אסור להאכיל' כיון דלישראל ל"ה רק איסור דרבנן ולגבי כהן הוי כלא אפשר והישראל אינו מכוין ואף דהוי איסור מ"מ מדרבנן שכירות קניי' נימא הם אמרו והם אמרו ויהי' מועיל הקנין מדרבנן למחשב קנין כספו דכהן וצ"ל דמ"מ כיון דמד"ת לית לי' קנין אסרו רבנן להאכילה וכפי הנרא' מירושלמי מס' תרומות בהא דכהן ששם פרה מישראל דדוקא כרשיני תרומ' דל"ה רק תרומה מדרבנן שרי ואעפ"כ בשכירות אסור הרי דהחמירו רבנן בזה ובדברי הב"ח שם יש להבין דיליף מהא דשכירות קרקע נקנה בכסף ובשטר דמשמ' מדבריו דקנין זה לשכירות ל"ה רק דרבנן ומדברי רשב"א כתובות הנ"ל מבואר דהוי מד"ת וכן נראה מדברי הראשונים

ולהמתבאר לעיל מדברי ריטב"א קידושין דקנין משיכה בשאל' ושכירות לא מהני מדינא דל"ק הגוף רק מתקנתא דרבנן ובנכרי לא מצינו תקנה זו וכמ"ש התומים (סי' ע"ב) יש להעיר בדברי המג"א (ס"ק ח') שהביא משם הג"א דלחומרא שכירות קניא ובאמת בהג"א כתב דחייב חטאת ומשמע דודאי הוא ולא ספק ודברי הג"א אינם מובנים קצת אולם הא"ר הביא דברי הגהות מרדכי (פ' א' דערובין) דסובר לחומרא שכירות קונה] וכת' המג"א דאם שכר ישראל בהמה מגוי אף דישראל מצווה על שביתת' דלחומר' שכירות קני' מ"מ אם שוב השכירה לגוי אחר אינו מצווה עליה דממה נפשך אם שכירות קנייא לישראל שוב קנייא ג"כ לנכרי. ולמ"ש יש לדון דלישראל שפיר קנייא במשיכתה משא"כ לגוי לא קנייא במשיכתה כיון דאינו קונה הגוף רק לענין שימוש ותקנת' לגוי לא מצינו דעבדו חז"ל א"כ משמש הגוי בקנינו של ישראל

וראיתי בס' תוספות שבת שכתב קצת קשה על הרמ"א שכ' ביו"ד (סי' קנ"א) לענין להכניס ע"ז לאסור בבית גוי ששכר ישראל ולמה לא הביא באו"ח לענין שבת ולענ"ד דוק' לענין ע"ז החמיר חדא כמו שמבואר בש"ס אף לס"ד דשכירות קנייא מ"מ בע"ז הואיל דכ' לא ידבק בידך אסור להשכיר לו כן נמי להיפך ג"כ ועוד למה דכ' הרא"ש סוף פ"א דע"ז הואיל דבדתיהם כמכר הוא חשיב כביתו של נכרי לכך מקילינן האידנ' ממיל' מטעם זה להיפך בשכר ישראל מגוי חשיב כביתו של ישראל ומחמרינן הואיל דבדיניהם שכירות קני' אך יש להבין דברי הרא"ש מה מהני להקל מטעם דבדיניהם חשוב כמכר הא חזינן לס"ד דש"ס אף דשכירות קני' וחשוב לענין שביתת בהמתו כאילו הוא של גוי ממש ומ"מ אסור להשכיר לו בית דירה אף דקא מעייל בדנפשי' מ"מ משום חומר' דע"ז אסור ומה יוסיף הא דבדיניהם שכירות ליומ' ממכר הוא וצ"ל דוקא לס"ד דש"ס דקני' היינו צריכים לדחוק דע"ז חמיר אבל למסקנא דשכירות ל"ק הגוף רק הפירות אמרינן דלאו מצד חומר' דע"ז אסרו רק מן הדין דשכירות ל"ק ולכך כיון דבדיניהם הוי כמכר לזמן מותר להשכיר וממילא להיפך בשכר ישראל ג"כ אסור וביתך קרינן בי' ודוקא בשכירות בית שייך זה דאלים משא"כ בשוכר בהמה י"ל דלא אלים ואף בדיניהם לא חשיב כלוקח לזמן ועוד למ"ש י"ל דבית עכ"פ קונה מה"ד אבל במשיכת בהמה אף ישראל מנכרי אינו קונה במשיכתו רק מתקנתא דרבנן ולכך לא כ' הרמ"א לאסור אם שכר בהמה מן הנכרי שלא תעשה מלאכה בשבת

והרב חיד"א ז"ל בס' מחזיק ברכה מביא משם ס' הבתים וז"ל ויש מי שכתב כדרך שאדם מצווה על הכלאים ועל החסימה ואפי' בבהמה שאינה שלו כן הדין בשביתת בהמ' ויראה לי שאין לנו בענינים אלו אלא מה שביארו בה רבותינו אבל מה שלא דקדקו בו לא נדקדק אנחנו כש"כ שנדקדק להקל ואולי הם יהיו מעמידין מיעוט של בהמתך בענין אחר שלא ידענו לפיכך יראה לי שאין לנו למעט לא שאולה ולא שותפות שהם היו דורשין לפעמים המיעוטין לשותפו' ולפעמים לשאול' ולשכורה עכ"ל ויש להתבונן בדבריו הא תינח בכלאים מצינו אף דכ' בהמתך לא תרביע כלאים ואעפ"כ אסור אף בבהמה שאינה שלו אבל בחסימה כתיב לא תחסום שור בדישו ולא יש שום מיעוט דהאיסור רק על האדם לעשות מעש' וכן כלאי' האיסור הוא שלא להרביע ובזה י"ל כיון דאסרה התורה מעשה שהישראל עושה אין חילוק לבין אם עושה בשלו או בשל אחרים אבל בשביתת בהמתו עיקר המצוה הוא למען ינוח שורו של ישראל ולא משכחת בשל אחרים רק אם יש זכות בו להישראל מה"ת לא נמעט שאול' ועוד הא בכלאים ג"כ דרשו בתו"כ פ' קדושים אין לי אלא בהמתך בהמת אחרים על בהמת אחרים מנין תלמוד לומר את חוקותי תשמורו הרי דלולא הריבוי דאת חוקותי היינו ממעטים מבהמתך של אחרים וא"כ בשביתת בהמ' דכ' בהמתך מנין לנו להחמיר אף בשאולה וגם למה לא נימא דומיא דבן אמתך דקאי על עבד ערל דדוקא בעבד תושב וקנוי לו קנין עולם כמבואר (סוף סי' ד"ש) כן נמי על בהמ' אינו מוזהר רק אם קנוי לו קנין עולם כמבואר מכל הפוסקים דרק לחומרא מדרבנן שכירות קני' לענין זה

והיכא דישראל קנה בהמ' מנכרי במשיכה ולא נתן המעות דלדידן יש ספק אם ישראל מנכרי קונה במשיכ' א"ל כמבואר ביו"ד סימן ש"כ) א"כ מוזהר עליו הישראל מספק שלא לעשות בה מלאכה דספקא דאורייתא הוא דילמא קנה הישראל במשיכה. אולם אם שכרה מגוי די"ל דאף דבישראל נקנה במשיכה מתקנת חכמים היינו כיון דכל קניני ישראל הוא במשיכה אבל אם משכה מנכרי דהוא ספק לנו אם קונה במשיכה י"ל אף דמספק צריך ליזהר היינו כשקונה לחלוטין אבל אם שכר מגוי דמה"ת אינו מוזהר רק מדרבנן לחומרא אמרינן שכירות קנייא י"ל דהוי ספקא דרבנן ולקולא אולם י"ל דכיון דאם יבא הנכרי לדין עם הישראל ע"פ דתוה"ק הי' הדין דאינו יכול להוציא מן הישראל להמבואר ברמב"ן והרא"ה סוף פ"א דכתובות ובמ"מ הל' א"ב (פט"ו) דהא דאם רוב נכרי' מחזקינן לתינוק הנמצא לנכרי ואם שורו הזיק לשור של ישראל חייב לשלם נזק שלם אף דאין הולכין בממון אחר הרוב היינו בישראל דיש לו חזקה דממונא אבל לא בנכרי דכיון דנכרי הוא לית לי' חזקה דממונא עי"ש ובקצוה"ח (סי' רנ"ו) ובקה"ס א"כ היכא דנכרי בא לדון עם ישראל והישראל הוא מוחזק עדיף חזקת ממונ' של הישראל מחזקת מרא קמא של נכרי לדבריהם דגבי נכרי ליכא חז"מ א"כ מכ"ש דלא נוציא מן הישראל ע"י חזקת מר"ק של הנכרי ונפסוק דזכ' הישראל השוכר בקנין משיכ' א"כ שוב מוזהר הישראל על שביתתה דקנין ממון גורם לחייבו במצות שבית'. אך מ"מ י"ל כיון דמד"ת אף אם הי' ברור לנו דישראל מנכרי קונ' במשיכ' מ"מ דוק' במכר אבל לתשמיש לדברי הריטב"א קידושין הנ"ל משיכה לא הוי קנין מדאורייתא י"ל דל"ה רק ספק דרבנן ובכה"ג הוה אזלינן בתר דין תורה דקנין משיכה ל"ה קנין לתשמיש וממילא נאמר דילמא אף מדרבנן לא מהני לקנות מנכרי דרק בכסף קונה מן הנכרי וצ"ע

ובספר תו"ש כ' בפשיטות אם ישראל קנה בהמ' מגוי בקנין משיכ' לחוד ומכרו שוב לגוי ג"כ במשיכה אמרינן ממה נפשך אם משיכה הוי קנין המועיל לישראל לקנות מן הנכרי א"כ קונה ג"כ נכרי מהישראל במשיכה ולא הוי בהמתו ואם נאמר דלמא אינו קונה נכרי מישראל במשיכה א"כ גם הישראל לא קנה מן הנכרי וממנ"פ לא הוי בהמתו של הישראל ולמ"ש יש לדון בזה דהא אף דהוי ספק אם קנה הישראל מהנכרי במשיכ' מ"מ אם הנכרי הראשון יבא לדון עם הישראל הקונה לא נוציא ממון מן הישראל דחזקת מר"ק דנכרי לא אלים מק"ו דחז"מ דנכרי לא אלים כמ"ש ומספק לא נוציא מידי הישראל ואם יבא הישראל לדין עם הנכרי הלוקח ממונו נוציא מיד הנכרי מטעם חמר"ק וחז"מ של הנכרי לא מהני ואף דיכול לומר ממנ"פ אם תאמר דמשיכה אינו קונה גם הישראל ל"ק מן הנכרי המוכר זה אינו דמ"מ בשביל זה אין ביד הנכרי להחזיק מספק ויכול הישראל לומר מה איכפת לך במה שיש ביני לבין הנכרי הראשון מ"מ מספק אתה חייב להחזיר לי וממיל' הבהמה בחזקת ישראל וי"ל דמצווה על שביתתה וצ"ע

ויש לדון במה דנראה מפשטות דברי הר"ן ע"ז שהבאתי לעיל בנכרי הלוקח בהמה לנסות כיון דאין עוד הברירה ביד הישראל לבטל המקח רק ביד הלוקח אין הישראל מוזהר על שביתתה היינו אם ישראל מנכרי קונה במשיכ' וכן נכרי מישראל אבל לדידן דמספקא לן אם קונ' במשיכ' א"כ כל זמן שלא נתן מעות ביד הישראל לבטל המקח ממיל' מוזהר על שביתת' והש"ס דנקט משום שאל' ושכירות הה"ד דיש לגזור דילמא יקנה במשיכ' ולא יתן המעות דעדיין ל"ק רק זה תליא בפלוגת' אם בישראל מעות קונה בנכרי קונה משיכה לכך נקט הש"ס מילתא פסיקתא הנ"מ לכ"ע דיש לגזור דשאלה ושכירות לא קני' והא דשרא רב אדא לזבוני אידא דספסיר' ועל זה כ' הר"ן דמצד שביתת בהמת ישראל ליכא כיון דבחזקת וברשות לוקח הוא היינו אם נכרי מישראל קונה במשיכה אבל לדידן דהוא ספיקא דדינא כנ"ל וביד המוכר לבטל המקח בפרט נגד נכרי דל"ל חז"מ ולישראל חמר"ק א"כ מוזהר עליה וקשה על רבינו הגדול מרן עק"א ז"ל שהעתיק בגליון הש"ע דברי הר"ן לדינא: ולדעתי צ"ע מלבד מ"ש לעיל (סי' ב') לדון בזה מדברי רדב"ז המובא במג"א (סימן תמ"ח) דהיכא דיש ספק קנין אם יתקיים המקח ברשות המוכר הוא עי"ש

סי' ד. אם השכיר בהמתו לגוי והתנה עמו שיחזיר לו קודם שבת ועכבה כת' בש"ע יפקירנה כו' ואפ"ה אין שום אדם יכול לזכות בה דודאי אין כונתו רק כדי להפקיע מעליו איסור שבת וכתב המג"א דאפילו בשבת אין אדם יכול לזכות ומ"מ אינו עובר כיון שהפקירה דלא כע"ש עי"ש דהע"ש השיג על הלבוש דסובר דמה"ד א"י לזכות וע"ז תמה דמה הפקר שייך אם אין אדם יכול לזכות עכ"פ בשבת ובב"י שכ' כיון דביום השבת רשות הגוי עלי' אין אחר יכול לזכות היינו או משום דהגוי לא יניח אותו למשוך או משום דהישראל לא יזכה שלא יעשה איסור שהגוי יעשה מלאכה בבהמתו של הישראל אבל בודאי אם עבר וזכה בו מהני ודברי המג"א אינם מובנים דאם מה"ד א"י לזכות