אמרי בינה אורח חיים לא

ואין לברך אלא על המשקה שבתוכו מהראוי שיברך בפה"ע כיון דזה עיקר פריו ושרף זה לא נשתנה מכמות שהי' כנוס בתוך הקליפה

ובאמת אף דהרמב"ם פוסק בהלכות שמיטה ויובל דורד וקטף יש להן שביעית ופוסק דלא כהאי סבא דאמר משמיה דר"י דרבנן סברי אף באילן שאינו עוש' פירות לא אמרינן קטפו זהו פריו רק כסתמא דתירצה הש"ס נדה שם דבאינו עושה פירות גם רבנן מודים דקטפו זהו פריו ועי' כ"מ שם (פ"ז הי"ט). מ"מ לענין ערלה לא הזכיר הרמב"ם בהל' מ"ב ונט"ר דקטף יהי' אסור ואדרבא בהל' מ"א (פט"ז הכ"ו) כ' העמיד גבינה בשרף פגי ערלה ה"ז אסורה בהנאה ולא הזכיר היוצא מן העלין והעיקרין באילן סרק כמו דהזכיר בהלכות שביעית שם לענין שביעית משמע קצת דלענין ערלה אינו פוסק בזה דלא כההוא סבא שנאמר קטפו זהו פריו ועי' ירושלמי (סוף פ"ז דשביעית) דמשמ' דיש לחלק בין ערלה לשביעית בשרף דאוכלי בהמה קדושת שביעית חל עליהם ואין ערלה חל עליהם ועי"ש היטב וברדב"ז ) סי' מ"ד) ואכ"מ בזה. דקטף או שרף מפגין ודאי חל עליהם איסור ערלה וכנ"ל דהוי משקה ואין זה דבר היוצא ועוד דדוק' בדבר היוצא מפרי ע"י סחיט' זה לא הוי כמו הפרי משום דאין יוצא טעם הפרי והוי רק זיעה בעלמ' דהמשקה אין לו טעם פרי אבל אם בשל הפרי ונכנס טעם הפרי במים מברך עליהם בפה"ע לדעת הרא"ש וכמבואר בדבריו פרק כיצד מברכין (סי' ח"י) ועיין טו"ז (סי' ר"ב ס"ק ה) דבדבר העומד לכך כמו פלוימ"ן העלה דיש לברך בפה"ע על המרק וכן במידי דדרכו לסחוט מימיו הוי מימיו כמוהו א"כ בהנך פירות שהקליפה והגרעין אינם ראוים לאכילה כלל רק למצוץ השרף למה לא יברך בפה"ע ועי' רא"ש פ' כ"מ (סי' ג) דכ' דאי לא הוי כתיב אכיל' גבי ערל' ממילא הייתי חושב משק' כאוכל משמע מדבריו דלענין בפ"הע לא נ"מ בין אכילה ושתי' רק בסוחט ע"כ הטעם דלא הוי רק זיעה בעלמא ובמעדני יו"ט שם הביא קושית תו' דשתי' בכלל אכיל' וכ' לתרץ דאכיל' דערלה יתורא דתסגי לי' בוערלתם א"ו דקרא שינה בלשון אכילה לעכב דתהוי דוקא אכילה ולא שתי' ואינו מובן הא צריך קרא דאכילה דבעינן שיאכל בדרך אכילה ללקות ולשיעורו אולם כנראה בדעת הרא"ש עיקר הטעם דע"י סחיטה אינו יוצא עיקר הפרי רק זיעה והיכא דיוצא עיקר הפרי כגון על ידי בישול ודאי אסור מה"ת וא"כ בשרף דזה עיקר הפרי מהראוי לברך בפה"ע. ועי' רשב"א ברכות (דף ט"ל) דכ' ולא דמי למייא דשלקי ומייא דשיבת' דהנהו כיון דרוב אכילתן על ידי שליקה מי שליקתן כמותן הא כל מידי דלית דרכי' למשלקי' ולא למסחטי' אלא למיכלי' בעיני' בהני לא אמרינן שיהיו מימיהן כמותן כו' ע"ש עוד דמשמ' בהנך פירות דדרכן למיסחט מהראוי לברך בפ"הע וצ"ע

ומ"מ בהנך לימונ"ס המתוקים ופאמראנצ"ן נראה דכיון דלענין ערל' ודאי המוצץ לתוך פיו המשקה אינו סופג ארבעים כיצד יברך בפה"ע ולדעתי הוי ספק ברכה מהראוי לפטור בגוף הפרי שיאכל קצת ולענין ברכ' אחרונה אף דשיעורו בכזית מ"מ אם אינו מוצץ שיעור כזית בכדי שתית רביעית הוי ספק ברכה וכמו"ש ודלא כפ"ח ותמהני על מאורינו רבינו עק"א ז"ל בגליון או"ח שהעתיק פעמים דברי הפ"ח הנ"ל (סי' ר"ב) לענין ברכת בפה"ע (וסי' ר"י) לענין ברכה אחרנה: ולענ"ד צ"ע למעשה

סי' י"ז. אם שותה שמן זית מעורב עם דבר אחר שאינו מזיק לו וחושש בגרונו דהו"ל שמן עיקר ומברך בפה"ע כמבוא' סימן ר"ב) יש להסתפק אם שתה כשיעור כזית משמן זית אם יברך ברכה אחרונה דאפשר כיון דעומד לאכילה דין אוכל יש לו ושיעורו בכזית לא ברביעית כמו באכילת איסור דמבואר בס' החינוך פ' ראה במצות ל"ת באכילת מעשר שני חוץ לירושלם כתב (סי' תנ"ז) דשיעור אכילת השמן לחייב עליו הוא בכזית לפי מה ששמע ממורו וכתב וז"ל ואע"פ שהוא משקה לאכילה הוא עומד לכל בני אדם ואם כי ידענו כי מקצת מן הישמעאלים ישתוהו בטל' דעתם אצל כל אדם עכ"ד ומשמע דאף אם שותה בענין ששותה משק' היינו אם מעורב באניגרון או דבר אחר וחושש בגרונו דהוי השמן זית עיקר מ"מ לאו שם שתיה ע"ז כיון דלאכילה הוא עומד וכן משמע קצת מדברי הרמב"ם (פ"ב ה"ה) דהל' מעשר שני ונ"ר שכ' כל האוכל כזית מ"ש או שתה ממנו רביעית יין חוץ לחומת ירושלם לוקה ע"כ דקדק לומר בשתיה רביעית יין והניח שמן משיעור שתיה ואף דלגבי אכילת זר בתרומה כ' כשם שאכילה בכזית כך שתי' מ"מ לענין מ"ש בלי ספק למד ממקום אחר דשיעור שתי' הוא ברביעית ודקדק לומר בשותה רק יין משמע בשות' שמן זית אף במקום דהו"ל שתיה מ"מ כיון דלאכילה עומד דין שיעור אכילה יש לו לחייבו ע"ז מלקות ממילא לענין ברכה אחרונ' י"ל דיש לו דין אכיל' ועל שיעור כזית ראוי לברך ברכה אחרונה וצ"ע

והנה בש"ס ברכות (דף ל"ה) דפריך על הא דאמר ר"י אמר שמואל שמן זית מברכין עליו בפה"ע ה"ד אי לימא דקשתי ליה אזוקי מזיק ליה דתניא השותה שמן של תרומה משלם את הקרן ואינו משלם את החומש הסך שמן של תרומ' כו' משלם את החומש כו' ומסיק הב"ע בחושש בגרונו וראיתי בס' דו"ח לרבינו הגדול מרן עק"א ז"ל שם שכ' לפרש בהוכחת הש"ס דאם שתי בעיניה דאינו מברך היינו דסברא הוא דעל מה שמזיק לגופו לא תיקנו לברך עליו ולתת הודיה להש"י והראיה מתרומה הוא על יסוד דשתית שמן מזיק ורש"י דמפרש דהש"ס מדמי כי היכי דמזיק לגופו אינו בכלל כי יאכל קדש ה"נ אינו בכלל ואכלת וברכת קשה לי הא בש"ס פסחים (דף כ"ד) מבואר דמשקין היוצאין מן הפרי הוי שלא כדרך אכילתן וכיון דחזינן דמברכין על מי פירות שהכל ע"כ דאף על שלא כדרך אכילתן מברך עכ"פ א"כ י"ל באוכל דבר המזיק לו הוי בכלל שלכ"ד אכילתו ובתרומה דבעי כדרך אכילתו כמ"ש תוס' פסחים ) דף כ"ו) מש"ה פטור מחומש אבל עכ"פ ברוכי מברכינן עליו כמו על מי פירות עכ"ד. ולא אדע לכלכל הדברים הא אף לפירושו יקשה מה ראיה מתרומה דש"ז מזיק דילמא לכך פטור מחומש משום דשתית שמן הוי שלכד"א אבל לעולם דאינו מזיק בשתי' ולכך מברך ועוד דזה דוחק שיצטרך להביא ראיה על דבר הנודע במוחש דשתית שמן מזיק. ומה דק"ל על פירש"י י"ל דהא בלאו הכי דקדקו המפרשים למה צריך הש"ס להבי' סיפא דבריית' הסך שמן של תרומ' משלם את הקרן ומשל' את החומש לכך נראה דהא כבר כתבו כל הראשונים אף דאין לוקין על אכילת איסור שלכד"א מ"מ איסורא איכא ומדרבנן לכ"ע אסור הרי דרבנן אחשבו לאכילת איסור אף אם נהנה שלכד"א אסרו הנאת אכילה והנה דעת תוס' בכמה מקומות בפרט במס' נדה (דף ל"ב) דהא דסיכ' בשמן הוא כשתי' לא הוי רק איסור דרבנן וקרא אסמכתא בעלמא הוא ובדעת רמב"ם פירשו דהוא מדאוריית' ובס' תוספות יוה"כ (דף ע"ז) הביא ראי' לדעת זה מש"ס ב"מ (דף נ"ה) דפריך הש"ס על הא דשנינו שם האוכל תרומת מעשר של דמאי משלם חומש ומתמה עלה בגמרא וכי עשו חיזוק לדבריהם ומדלא מתמהינן על מתניתין (פ"ו דתרומות) דסך משלם חומש משמע דסך הוא מדאורייתא עי"ש אולם מלבד מה שכ' בש"מ שם משם הריטב"א לפרש דרק על דמאי מתמה הש"ס כיון דרוב ע"ה מעשרין הן רק חכמים גזרו ע"ז מתמה הש"ס וכי עשו חיזוק אם כן אינו הוכחה דעל הנאת סיכה דאסרו חז"ל ואמרו סיכה כשתיה שיתמה הש"ס וכי עשו חיזוק לדבריהם דודאי י"ל כל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקנו. ועוד י"ל דדוקא על דמאי מתמה דאף דחשו חכמים שלא לנגוע בס' איסור דאוריית' מ"מ מצינו בכמה ענינים שהקילו חז"ל באיסור דמאי וגם בלתי באפשרות שיעבור על דאוריית' באכיל' תרומת מעשר של דמאי משא"כ בסך בשמן של תרומ' דאמרו חז"ל דסיכ' כשתי' ויש מציאות להתחייב בתרומה הזאת בלאו דאוריית' בשתיתה לכן כיון דאסרו חז"ל גם הנאת הסיכה ולמחשב כשתי' אין תימא שיתחייב חומש ולפ"ז גם כשאוכל שלכד"א כגון בשותה ש"ז אף דהוי שלכד"א הא מ"מ כיון דאסור לאכול מדרבנן יתחייב בחומש על הנאת אכילה שלכד"א. ובכ"ז לא חייבו חז"ל בחומש מטעם דבתרומה כתיב ואיש כי יאכל קדש וכשאוכל שלכד"א אינו חייב חזינן היכא דאוכל שלכד"א גרע מסיכ' אף דזה כמו זה אסור מדרבנן בכ"ז לא עשו חכמים אכילה שלכד"א לשם הנאת אכילה כמו שעשו לסיכה כשם שתי' ולכך אין לברך על הנא' כזו כמו דמברך על הנאת אכילה והא דמבואר בש"ס פסחים הנ"ל לר"ז דדבר היוצא מן הפירות הוי שלכד"א ובכ"ז מברך על דבר היוצא שהכל אינו דומה דשם בעינן באכילת איסור דאסר' התורה דוקא כדרך אכיל' ודבר היוצא מפירות כיון דאינו עומד לזה רק לדבר שיאכל כדרך אכיל' לכן אינו חייב על דבר היוצא דזה לא אסרה התורה אבל מ"מ הנאה שלימה היא ואסור ליהנות מן העוה"ז בלא ברכה. רק לענין ערלה כיון דכתיב לא יאכל אסרה התורה רק שלא יאכל בדרך אכילה או ששותה דבר שדרכו לשתות אבל היוצא מפירות אף דהנאה טובא איכא מ"מ לא נכלל בכלל אכילה דערלה משא"כ לענין ברכה כמו שהוא השתא אף דלאו שם פרי אית לי' מ"מ שם אכילה או שתיה הוא והנאה אית ליה יהיה מאיזה מאכל שיהיה אף שנשתנה מאשר היה מקודם מ"מ אסור ליהנות מעוה"ז בלא ברכה ושם אכילה או שתי' הוא משא"כ כששותה שמן בעיני' כיון דאין דרך לאכול כך אכילה זאת לא הוי לא אכיל' ולא שתיה כמו דחזינן דל"נ הנאת אכיל' לחייבו בחומש באכיל' דתרומ' וז"פ

ומלבד זה הא אביי שם מסיק דלא כר"ז וי"ל דדבר היוצא הוי כדרך אכילה רק מטעם דהוי זיעה בעלמא וי"ל כיון דכמו שהוא עכשיו אינו עומד לדבר אחר רק לשתות הוי כדרך אכילתו ועי"ש בצל"ח פסחים. ומ"מ אין מברכין עליהם רק שהכל כמבואר ברכות (דף ל"ח) בדובשא דתמרי דאין מברכין רק שהכל דזיעה בעלמא הוא ומביא ראי' מרבי יהושע דפוטר מחומש באוכל דבש תמרים ויין תפוחים וראיתי בצל"ח שם שכ' הא דאינו מביא ראי' מערלה דאין סופגין ארבעים אלא על היוצא מזיתי' וענבים בלבד משום דהיינו יכולים לפרש הטעם משום דהוי שלכד"א וכדברי ר"ז ולכך הביא מתרומ' דבזר האוכל תרומ' בשוגג חייב בחומש אף באוכל שלכד"א ודקדק כן מדברי הרמב"ם (פרק יו"ד דתרומות) שכ' הי' שבע וקץ באכילתו והוסיף על שבעו באכילת תרומ' אינו משלם חומש שנאמר כי יאכל ולא שלא יזיק את עצמו ומדיהיב טעמא שהזיק א"ע מכלל אם לא הזיק א"ע אף שלא נהנה כלל וכ"ש אם נהנה שלכד"א דמקרי אכילה וחייב בחומש ולכך הביא מר"י דפוטר