אמרי בינה אורח חיים לב

מחומש ע"כ מטעם דחשיב זיעה עי"ש ולכאורה מוכרח להיפך מדברי ר"ז עצמו דסובר הטעם דאין סופגין ע"ד היוצא משום דהוי שלכד"א:

א"כ ע"כ ר"י דפוטר מחומש באוכל דבש תמרים ויין תפוחים סובר דאוכל תרומה שלכד"א פטור מחומש א"כ אף דאביי סובר הטעם משום דהוי זיעה מ"מ לא מצינו דחולק על ר"ז בזה דפשיטא לי' דגם באכילת תרומה לחייבו בחומש בעינן שיאכל כדרך אכילה ודוחק לחלק דדוקא בדבר היוצא דאי אפשר עוד לחייבו ע"ז חומש דתמיד הוי שלכד"א אבל כשאוכל אכילה גסה כיון דמשכחת לחייב על תרומה הזאת בחומש אם אוכל כדרך אכילה כמו כן חייב אף באוכל שלכד"א ועוד הא להדיא מבואר ברמב"ם שם (ה"ב) אחד האוכל דבר שדרכו לאכול ואחד השות' דבר שדרכו לשתות הרי מבואר אם אוכל דבר שאין דרכו לאכול אף דאינו מזיקו מ"מ כיון דלאו שם אכיל' הוא פטור מחומש ועי"ש בכ"מ שכ' ומ"ש דבר שדרכו לאכול נלמד מרפ"ב דמעשר שני ואינו מובן איך נלמד משם די"ל אף דהחיוב לאכול מ"ש הוא לאכול דבר שדרכו לאכול מ"מ בזר האוכל תרומ' י"ל דחייב בחומש אף באוכל דבר שא"ד לאכול גם למה רמז ללמוד בזה תרומה ממ"ש הא גם בחיוב אכילה דתרומה לכהנים מבואר בתוספתא ) פ"ח דתרומות) תרומה נתנה לאכילה כו' לאכול דבר שדרכו לאכול ולשתות דבר שדרכו לשתות עי"ש ומבואר ברמב"ם שם (פי"א) ומ"מ י"ל דזה קאי לענין חיוב לקיים מצות אכיל' דכהן דדבר שאין דרכו לאכול לא חשוב דהוי כמפסידו אבל מ"מ י"ל בזר האוכל דחייב אף שלכד"א רק באמת כיון דקי"ל בכל אכילת איסורין דאינו חייב עד שיאכל כדרך אכילתן כן נמי לענין חיוב חומש ויותר גרע דק"ו הוא מאכילה דמזיד די"ל דאחשביה לאכילה דידי' ומ"מ א"ח ולא אזלינן בתר מחשב' דידי' מכ"ש כשאוכל בשוגג דלא שייך בי' לומר כ"כ דאחשב' דומ' למ"ש הריטב"א מס' מכות משם הרמ"ה בטעמ' דר"ש דסובר כ"ש למכות ולא אמרינן כזית רק לענין קרבן מטעם כיון דהוי בשוגג ל"ש אחשבי' וה"נ דכוות'. וגם למ"ש מוכח מדברי ר"ז ולא מצינו דאביי חולק עליו בזה ואפושי פלוגתא לא מפשינן ולר"ז דסובר דטעמ' דאין סופגין על דבר היוצא הוא משום דהוי שלכד"א מוכח מר"י דסבר דא"ח חומש על דבר היוצא ע"כ דעל שלכד"א א"ח חומש וכן מבואר מדברי הרמב"ם שם (פ"י ה' כ"ו) ואם שחה ואכל בפיו מן הארץ בטלה דעתו אצל כל אדם שאין דרך בני אדם בכך לפיכך פטור מן המיתה ומן החומש אם הי' שוגג הרי דאף באם רק האכילה שבתוך פיו בא שלא כדרך ב"א לא הוי אכיל' לחייבו חומש ומכ"ש אם עצם האכיל' הי' שלא כדרך אכילה דא"ח חומש ומזה נראה דהבולע דבר שאכל הוי כדרך אכיל' וחייב דהא מצינו לגבי אכיל' דתרומ' אף בתחב לו לתוך פיו ובולע ג"כ חייב בחומש כמבואר מכמה מקומות במס' תרומות ובכתובות (דף ל') ואי נימא דהוי שלכד"א אמאי חייב בחומש. אלא ודאי דבולע הוי כדרך אכילה ודלא כמ"ש בת"ח חולין (דף ק"כ). ועיין נו"ב מהד"ק חלק או"ח (סי' ל"ה) דהשיג עליו מש"ס חולין סוף פ' גה"נ בגרמיית' זוטרת' עי"ש אולם ברש"י שם כתב דבזה הוי כדרך אכילה לבלוע ואין אדם לועסו אלא בולעו אולם מחיוב חומש לגבי זר האוכל תרומ' נראה דזה הוי כדרך אכיל' ועי' מזרחי פ' כי תשא ע"פ לא תבשל גדי בח"א דנרא' מדבריו ג"כ דסובר דבולע הוי שלכד"א אולם המעיין בספר המצות להרמב"ם (סי' קפ"ז) יראה דבולע הוי כד"א רק אם בולע והוא חם עד שנכוה גרונו ועי"ש ואכ"מ להאריך בזה

דיני שבת

סי' א. מצות שביתת בהמתו של ישראל בשבת מבואר בתוספות מס' שבת (דף נ') דלא הוי רק בעשה מדכ' בפ' משפטים למען ינוח שורך וחמורך וינפש בן אמתך והגר ובס' החינוך פ' יתרו כ' דמוזהר על זה בלאו מדכ' שם לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך כו' ובהמתך ובדעת רמב"ם כ' שם דסובר דקאי על מחמר אחר בהמתו עי"ש ועיין שעה"מ (פ"ה מיו"ט) דכ' להוכיח מדברי רש"י ע"ז (דף ט"ו) והר"ן שם דסברו דקאי בלאו ובמאירי ר"פ במה בהמה כ' שא"ב איסו' לאו ובדנ"ח כ' שאין האדון חייב בשמירת עבדו אלא הם בני עונשין לעצמן כנשים ולא הזהירה התורה אלא על התושבים שלא יעשו מלאכת רבן או של ישראל שלא נאמר שבות בעלמא הוא באמירה לגוי אלא בעלים באיסור לאו אע"פ שעשאה מעצמו אבל לצורך עצמן עושין עכ"ל וקשה עליו למה דסובר דבבהמתו של ישראל לא קאי בלאו וע"כ קרא דפ' יתרו קאי על מחמר לא תעשה כל מלאכה אתה ובהמתך בנך ובהמתך עבדך ובהמתך היינו שלא יעשו מלאכה בשיתוף הבהמה וע"ז קאי בלאו ושביתת בהמה שלא תעשה מלאכה אף בלא שיתוף אדם זה ילפינן מקרא דמשפטים מלמען ינוח שורך וחמורך ושם כתיב וינפש בן אמתך והגר והם ג"כ רק בעשה ולאו מאן דכר שמיה כיון דבחדא קרא כתיב דהזהיר לאסור מלאכת התושבים לאדון וכמו בבהמתו דליכא רק עשה כמו כן לגבי תושבי' ולא מצינו בהו ל"ת בפרטות וראיתי בירושלמי פ' במה בהמה ובמס' ביצה פ' משילין דכ' וז"ל הוא מצווה על שביתת בהמתו כמוהו שנאמר למען ינוח שורך וחמורך כמוך עכ"ל ותימא דלשון זה לא מצינו בתורה לגבי בהמה רק בפ' ואתחנן כתיב למען ינוח עבדך ואמתך כמוך ובהכרח צריך לומר דסובר דמדכתיב שם ל"ת כ"מ כו' ושורך וחמורך וכל בהמתך כו' ואח"כ כתי' למען ינוח עבדך ואמתך כמוך זה קאי על בהמה שתנוח כמוך ומבואר דהוי בלאו אולם יש להתבונן למה דכתב הר"ן על זה שם דמחמר הוא בלאו אף על בהמת אחרים ואף אם מחמר אחר בהמת גוי ג"כ הוא בלאו וכ"כ הרשב"א שב' ר"פ מי שהחשיך דלכך פריך שם והלא מחמר ורחמנא אמר ל"ת כ"מ כו' ולא פריך מטעם שביתת בהמתו דהי' יכול לתרץ דמניח על החמור שאינו שלו ואם נאמר דמשם למדנו איסור לאו על שביתת בהמתו מנין לנו לחלק דמחמר יהי' חייב אף על בהמת אחרים כיון דמחד קרא ילפינן שוב ראיתי בתוי"ט פסחים (פ"ד מ"א) שעמד ע"ז אלא שכ' בפשיטות דאיסור דמחמר מהך קרא דשבית' הוא דנפקא לי' וכתיב בי' ובהמתך ובאמת לרוב הפוסקים לא ילפינן להו מחד קרא רק מחמר מקרא דפ' יתרו ושביתה מקרא דפ' משפטים ושם כתיב שורך וחמורך והא דלגבי מחמר סברו דחייב אף במחמר אחר שאינו שלו היינו כיון דמבואר מס' ב"ק (דף נ"ד) השתא דאמרת כל רבוייא הוא בהמתך דדברות ראשונות ושו"ח דדברות אחרונות ל"ל אמרי שור לאגמורי שור שור לחסימה חמור לאגמורי חמור חמור לפריקה בהמתך לאגמורי בהמתך לכלאים א"כ ע"כ דבהמתך ושו"ח לאו דוקא כיון דבפריקה וחסימה לא כתיב שו"ח ואין גז"ש למחצה כמבואר מש"ס קידושין (דף ה) דגם ילפינן שוב להיפך ג"כ כמו ויצאה והיתה מקיש הוי' ליציאה פריך ולקיש נמי יציאה להוי' ומ"ש בצל"ח פסחים דלהיפך לא ילפינן כבר תמה עליו בס' מלא הרועים עי"ש ממילא כמו דשם מוזהר אף על של חבירו ואינו שלו כן נמי לגבי לאו דמחמר מוזהר אף על שאינו שלו ובעשה דשביתה דילפינן מדכ' למען ינוח שורך וחמורך דפ' משפטים בזה דרשינן מדכ' שורך וחמורך אינו מוזהר על שאינו שלו וזה אתי שפיר להסוברים דשביתת בהמה הוא בעשה אבל להסוברים דקאי בלאו מנין לחלק וצ"ל כיון דלגבי עשה עכ"פ כתיב שורך וחמורך דאינו חייב על של אחרים ממילא אף דסברי דמצווה ע"ז גם בלאו מ"מ כשאינו מחמר אינו מצווה על של אחרי' רק במחמר ובשלו מצווה גם על עשה ודו"ק

ואם בהמתו של ישראל עושה מלאכ' בשבת מעצמה או הנכרי עוש' עמה מלאכה אם מחוייב הישראל למחות בהם לכאורה נראה מדברי תשובת הרשב"א (ח"א סי' נ"ט) שכ' לענין אם נצטוינו על עבד ערל כגר תושב וכ' וז"ל ועוד דלא אסרה התורה אלא משום ששביתתו עלינו במלאכתנו דומיא דשור וחמור דמחד קרא נפקי דכתי' למען ינוח שורך וחמורך וינפש בן אמתך ומה שו"ח אנו מצווין עליו אף עבדנו אנו מצווין עליו שוב כ' שאם העבד והשפחה עושין מלאכת רבן שלא מדעתו וניכר שאין עושין לדעתו שהוא מותר ואינו מצווה להפרישו. דומיא דקטן שאין ב"ד מצווין להפרישו בעושה ע"ד עצמו רק בעושה ע"ד אביו כו' ולא אסר' תורה בעבד ואמה במלאכת ישראל אלא כשיש אמירה דישראל או שעושין ע"ד ישראל כו' ואפשר עוד שאין גר תושב אסור במלאכת ישראל אלא כשיש שם אמירה דישראל אבל בלא אמיר' מותר אפי' בעוש' ע"ד ישראל דאף הוא אינו עוש' אלא אדעת' דנפשי' כיון שאינו כבוש תחת ידו והה"ד לעבד ואמה במלאכת ישראל שאינו אדונו לפי שאף הם במלאכת ישראל דעלמא מדעת עצמן הן עושין אבל בשל אדון כיון שהן כבושין תחת האדון ע"ד האדון הם עושים עכ"ל. והי' נראה דגם בבהמתו אם מעצמה עושה מלאכה אינו מצווה למחות ורק מצווה שיתן לה מנוחה שלא תעשה מלאכה בסיבתו וכמו בעבד שלא מל וגר תושב דמותר במלאכת עצמו כמבואר כריתות (דף ט) כן נמי בהמתנו דמחד קרא נפקי אבל אם גוי עושה עמה מלאכתו מחוייב למחות אולם מהא דאיתא במכילת' פרשת משפטים מובא ברש"י שם הוסיף לו הכתוב נייח אחר להיות תולש מן הקרקע ואוכל או אינו אלא יחבשנו בתוך ביתו אמרת אין זה נייח אלא צער ועי' שבת (דף קכ"ב) ותו' שם ויקשה איך הי' ס"ד שיחבשנו בתוך ביתו כדי שתנוח הא דומיא דבן אמתך כתיב ובבן אמתך אינו מצווה עליו אלא שלא יעשה מלאכת רבו אבל לעצמו יכול לעשות כמו כן בבהמה ואולי היה ס"ד דמ"מ אסור להעמידה על המחובר דאף שתתלוש מן המחובר לדעתה וליכא איסור מ"מ כיון שגרם לה לעשות מלאכה והבעלים נהנים ממלאכתה אסור קמ"ל דאין זה נייח ואינו מצווה ע"ז ולעולם י"ל בשאר מלאכות ג"כ אם עושה הבהמה מלאכה מעצמה ואין הבעלים נהנים מזה ליכא איסור כמו בבן אמה וגר תושב ועיין מג"א (סי' ש"ה ס"ק ט"ו) שכ' משם הרלב"ח אם הבהמה מעצמה יצאה לחוץ ומשא עליה שלא על ידי אדם אין הבעלים צריכים למונעה והקשה עליו המג"א דכולי פ' במה בהמה יוצאה היא מעצמה ואסור ועי"ש בא"ר דכ' דרלב"ח לא כ' כשיש משא עליה אלא כשיוצאה חוץ לתחום בלא משא אבל כשמשא עלי' ודאי צריך למנוע עי"ש אולם מדברי רשב"א נרא' דאינו צריך למנוע ובפ"מ בא"א (סי' ד"ש ס"ק ו) כ' להקשות על הרשב"א דכ' דהוקש לחמורו א"כ יהי' רבו מוזהר עליו אף על מלאכת עצמו כבהמה וי"ל דא"כ ל"ל קר'