אמרי בינה אורח חיים ל

רביעית משקה איך יצטרפו עכ"ד. ולפי"ז היה נראה אם אכל חצי זית בעינא וחצי זית הנימוח למשקה דבזה כנראה מדברי הרמב"ם (פ' י"ד) ממ"א ה"ט דשיעורו ג"כ בכזית דכ' בהמחה חמץ בפסח או חלב וגמעו מעט מעט או ששתה מן הדם מעט מעט אם שהה מתחלה ועד סוף כדי שתיית רביעית מצטרפין ואם לאו אין מצטרפין וכבר ביאר הרדב"ז (סי' קל"ה) בלשונות הרמב"ם דאע"ג דהוי אוכל ושיעורו בכזית מ"מ לענין צירוף אזלינן בתר פעולתו וכיון דפעולתו הוא שתיה צירופו תלי' בשיעור צירוף שתיה שהוא לדעת הרמב"ם בכל מקום כדי שיעור שתית רביעית אבל לענין עיקר שיעורו בכמות אזלינן בתר הדבר עצמו והרי הוא אוכל ושיעורו בכזית ועיין ס' חמדת שלמה (ח' י"וד סי' ט"ז) דכ' ג"כ כך בכונת הרמב"ם כיון דכ' נמי דם ודם מבואר להדיא ברמב"ם דשיעורו הוא בכזית ע"כ דרק לענין שיעור צירוף הוא ברביעית אבל לענין שיעור הכמות י"ל דגם בנמחה שיעורו בכזית דהוי כאוכל ולפ"ז גם לענין ברכה אחרונה הי' מהראוי לצרף. אולם באמת לא מצינו אף בדבר דלא תליא רק בהנאה שיצטרף אכילה ושתיה אף היכא דשיעורן שוין כמו באם אכל תרומ' בשוגג דחייב בקרן וחומש על שנהנ' מתרומ' ומבואר ברמב"ם (פ"י דתרומות) דכשם שאכילת תרומה הוא בכזית כן שתייתה בכזית ולענין שיעור צירוף שתיה הוא ג"כ כמו בכל שתיה שיעורו לצרף בכדי שתית רביעית והכמות הוא בכזית ובכ"ז לא כתב רק אכל וחזר ואכל או שתה וחזר ושתה ומזכיר שיעור הצירוף ולא כת' דאכילה ושתי' יצטרף כיון דשיעורן שוין ומשמע דלעולם אינו מצטרף לשיעור אכילה ושתיה ואף דשתיה בכלל אכילה הוא מה"ת מ"מ לענין צירוף בדבר דבעינן שיהנ' בעינן שיהנ' שיעור חשוב משם א' או מכזית ע"י הנאת אכילה או שיעור כזית ע"י שתי' ואינו חייב חומש עד דאכל כשיעור או שתה כשיעור ולפ"ז לענין ברכה אחרונה ג"כ א"ח ע"י צירוף אכילה ושתי' אף בדבר דשיעורן שוין

וקצת ראי' לזה דאף בתרומה אינו מצטרף אכילה ושתי' מתוספתא (פ"א דפסחים ) וז"ל אחד האוכל ואחד ממחה ושותה אכל וחזר ואכל וחזר ואכל אם יש מתחלת אכילה הראשונה ועד סוף אכילה האחרונה כדי אכילת פרס מצטרפין ואם לאו אין מצטרפין שתה וחזר ושתה אם יש מתחלת שתי' הראשונ' עד סוף שתי' האחרונ' כדי שתית רביעית מצטרפין וא"ל אין מצטרפין כשם שאכיל' בכזית כך שתי' ואכיל' ושתי' אין מצטרפין ע"כ הרי מבואר דהממחה ושותה שיעורו גם כן בכזית לענין הכמות ועל זה קאי כשם שאכילה בכזית כך שתיה היינו דשיערו בשתי' כזה הבא מאוכל שנמח' הוא בכזית רק לענין שיעור זמן צירוף אינו שוה לאכילה וכן מבואר בדברי הרמב"ם ריש הלכות חמץ דשיעור חמץ הנמחה ושותה הוא בכזית ובלי ספק כונתו ע"ד תוספתא הנ"ל שוב מצאתי בתשובת זרע אברהם דהביא דברי תוספתא פסחים הנז' וכן תוספת' דכריתות פ"ב וביאר ג"כ כנ"ל דבממחה ושותה שיעור הכמות בכזית ושיעור צירוף בכדי שתית רביעית וכמ"ש ובכ"ז אמרינן בתוספתא ואכילה ושתיה אין מצטרפין הרי להדיא דאף ששיעורן שוין אינן מצטרפין באיסורי אכילה והנאה לחייבו אף דלא תלי ביתובי דעתי' וכמו כן לענין בהמ"ז אינו מצטרף לחייבו בברכה אחרונה וכן מבואר בתוספתא תרומות (פ"ו) כשם שאכילה בכזית כך שתיה בכזית אכילה ושתיה אין מצטרפין עי"ש הרי אף במה דשיעורו שוה ותליא בהנאה מ"מ אין מצטרפין

ולכאורה משמע מדברי תוספות חולין ( דף ק"כ) דחמץ הנמחה שיעורו כמו שתי' היינו לענין רביעית דהקשו למה צריך קרא דנפש לרבות השותה הא קי"ל בכל מקום שתי' בכלל אכילה ותירצו דדוקא במידי דשתי' כגון יין ושמן והכא במידי דבר אכילה דממח' להו ושתי להו ועי"ש ברשב"א ובר"ן דהיה ס"ד דאינו חייב אלא על אוכל כברייתו וכשנשתנה מאוכל למשקה הי' ס"ד דלא חייבתו התורה וצריך קרא לרבות אף שותה כזה ומאי קשיא להו הא נ"מ טובא דאף דידענו דשתי' בכלל אכילה מ"מ יש שיעור אחר לשתיה מאכילה דאכילה בכזית ושתי' ברביעית אבל אם המחה חלב או חמץ וגמעו שיעורו בכזית ולזה אתי קרא דנפש אלא ודאי סברו דבאמת שיעורו ג"כ כמו בשאר שתיה אם שיעור שתיה הוא רביעית גם בזה שיעורו ברביעית אולם אחרי דמבואר בתוספתא להדיא דשיעורו בכזית וכן משמע בש"ס חולין שם ע"כ צ"ל דקושיתם הי' או למאן דסובר במס' שבת פ' המוציא יין דכזית הנימוח הוא רביעית או למאי דמשמע שם דהיכא דלא יש לנו רבוי דקרא אין סופגין כלל על דבר היוצא כמו בערלה וע"ז קאי קושיתם דעכ"פ יהי' אסור מצד דשתי' בכלל אכילה ויהי' שיעורו ברביעית אבל עכ"פ למה אין סופגין כלל וע"ז תירצו דשתיה בכלל אכילה הוא במידי דשתיה ולא במידי דבר אכילה דממחי הואיל דנשתנה מברייתו וכמ"ש הרשב"א שם אבל מ"מ י"ל דגם התוספות סוברים דשיעורו של שתיה מאוכל הנמחה הוא בכזית וממילא גם לענין ברכה אחרונה שיעורו כן הוא אמנם לענין צירוף שיעורו בכדי שתית רביעית לדעת הסוברים כן בכל שתיה

[ואגב עיוני בזה ראיתי בתשובת רע"א ז"ל ( סי' קנ"ד) דתמה ע"ד תוס' חולין הנז' מש"ס שבועות (דף כ"ג) דפרכינן כיון שאמר שלא אוכל אתסר בשתי' הא בזה לא אתסר באוכלים שנימוחו לשתותו ומצד שלא אשת' חייב גם במשקים כאלו והאריך שם בזה וכ' דעדיין קשה מאי משני כיון שאמר אח"כ שלא אשתה גלי דעתיה דשלא אוכל דקאמר אכילה גרידא הוא מאי גלי דעתי' איכא הא מעיקרא כשאמר לא אוכל לא הוה בכלל שתיית משקים מאוכלים ממוחיים ומש"ה אמר עוד שלא אשתה לישבע גם על משקים כאלו עי"ש ולדבריו הי' הדין באם נשבע שלא אוכל דקי"ל שתי' בכלל אכילה וחייב כמבואר ש"ע (סי' רל"ח) אם נימוחו אוכלים ושתה אינו חייב וזה דבר תימא דדוקא גבי חלב וחמץ אם לא מדכתיב נפש לרבות השות' הי' ס"ד כיון דאיסור זה שאסרה התור' עליו נשתנה מברייתו לא אסרה התורה וכשכתב' התור' לא יאכל אף דשתיה בכלל היינו מילי דשתיה בעצם אבל אם המחה המאכל כיון דנשתנה לא אסרה התורה אם לא דכתיב הנפש וכמו שכ' הרשב"א שם להדיא אבל הנשבע שלא יאכל והוא איסור אשר אסר על נפשו שלא לאכול ושלא לשתות בכלל ממילא אף אם ממחה ושותה כיון דעכשיו הוא שם משקה אסור דהא שתי' בכלל אכילה כל מאי דראוי לאכול ולא לשתות וכיון דאסר על עצמו שלא לאכול ושתיה בכלל ודאי אף המאכל ומשקה דלא הו' אז בעולם בשעה שאסר ע"ע בשבועה ג"כ אסור בו דגברא אסור לאכול ולשתות א"כ מאי איכפת לן אם נשתנה המאכל מברייתו ונעש' משקה הא כל אופני אכיל' ושתי' אסר עליו אם אך מאכל ומשקה ראוי הוא משא"כ במה דאסרה תורה הי' ס"ד אם נשתנה הדבר מברייתו פקע מני' האיסור ומשקה הבא ממאכל שממחה לא אסר' התור' כיון דנשתנ' ממה שהוא בתחלת ברייתו ולכך צריך קר' לרבות אבל האוסר עצמו לאכול דשתי' בכלל אימתי שנעשה משקה חייל עלי' ג"כ האיסור כן נראה פשוט]

וראיתי בס' מים חיים מבעל פ"ח (סי' ז) שכ' במי שמוצץ לימונ"ס ושאר פירות כיוצא בהן דמציצה כאכילה דמיא ומברך בורא פרי העץ וכתב ומסתברא שכדי לברך ברכה אחרונה צריך שיהיה במי הפירות שמוצץ שיעור כזית כיון דאותה המציצה כאכילה דיינינן לה שיעורה נמי כשיעור אכילה עכ"ד ומהתימא שלא ביאר דצריך שימצוץ כזית בכדי שיעור שתית רביעית דאף דדיינינן לה כאכיל' לענין ברכה ראשונה מ"מ לא עדיף מאם ממחה גוף האוכל דג"כ דיינינן כאכילה באיסורין דשיעורו בכזית ומכל מקום לענין צירוף דין שתי' יש לו דאינו מצטרף עד שישתה שיעור כזית בכדי שיעור שתית רביעית וכמבואר. וזה כמעט אין לו מציאות במציצת לימונ"ס או פארטגא"לין ופאמראנ"צין וכדומה למצוץ שיעור כזית בכדי שיעור שתית רביעית ובגוף הדין דהעלה דמציצה הוא כאכיל' לברך בפה"ע הנה מדברי המג"א (סי' ר"ג) מבואר להיפך שכתב אף במין אדומים הנמצאים ואין בהם אלא שרף בעלמא כנוס בתוך החרצנים ומוצצים אותם דראוי לברך שהכל כמו (סי' ר"ב ס"ח) במשקין היוצאין מהפירות וכן (סעיף ט"ו) במוצץ קנים מתוקים ואף שיש בולעין אותן עם הקליפות והגרעינין עינינו רואות שהקליפ' והגרעין אינו ראוי לאכיל' כלל א"כ אין לברך אלא על המשק' שבתוכו עכ"ד הרי מבואר דאף בפירות שאינן ראויים לאכילה כלל רק למצוץ השרף מ"מ אינו מברך רק שהכל ומכ"ש בלימונ"ס מתוקות דראוין לאכילה כשמוצץ לא הוי רק כשותה ממשקה היוצא וכן משמע מפשטות דברי תוס' ב"מ ( (דף פ"ז) שהביא הפ"ח שם דמציצה הוי כשתיה הן אמת דכבר תמהו על דברי המג"א שם דבשלמ' בדבש תמרים או משק' היוצא מהפירות כיון דהפרי ראוי לאכיל' הוי זה דבר היוצא וכמו דאין סופגין את הארבעים בערלה על משקה היוצא חוץ מענבים וזיתים כן נמי לענין ברכה לאו פרי הוא אבל בהנך מינים שהביא המג"א כיון דשרף זה עיקר הפרי הוא למה לא יברך בפה"ע עי"ש בפ"מ ובספר מ"נ מהגאון בעל חות דעת הקשה ביותר הא בש"ס מדמ' ברכת פירות לערלה ושביעית ומבואר בש"ס נדה (דף ח) דשרף פגין אסור וכן לענין שביעית קטפו זהו פריו ואפי' רבנן לא פליגי בשרף הפגין ובפרט היכ' דליכא פרי אחר אלא זה ותירץ דהש"ס לא מדמה ברכה לערלה אלא במקום שסופגין מ' משום ערלה ועל הקטף אין לוקין רק איסור אית ביה כמו דובשא דתמרי דהא כללא כייל רבי יהושע בחולין שם דאין סופגין מ' רק על היוצא מזיתים וענבים ומשמע דהה"ד לקטף עכ"ד. ולענ"ד תמוהין דבריו אם נאמר להלכה דקטפו זהו פריו הוא אף לגבי ערלה למה אין סופגין על זה ואין זה בכלל דבר היוצא דצריך קרא לזה דדוק' התם אמרינן דאין סופגין רק על היוצא מזיתים וענבים דגמרינן פרי פרי מבכורים כמבואר שם בש"ס והטעם אף דבערל' כתי' ונטעתם כל עץ מאכל וגלי לן התור' דשתי' בכלל אכיל' מ"מ כיון דנשתנ' מברייתו לא ידענו דאסרה התורה וכמו"ש תוס' ורשב"א דלכד צריך קרא דנפש לגבי חמץ וחלב ואינך וזה א"ש בדבר דנשתנה אבל בדבר שאין בו אלא שרף ובפרט באילן סרק דאין לו פרי אחר רק קטפו ואמרינן קטפו זהו פריו זה לא הוי דבר היוצא כיון דעץ של ערלה לא נאסר ומהיכא תית' יהי' הקטף אסור רק ע"כ האיסור הוא משום דזהו פריו ממילא לוקין עליו דשתי' בכלל אכיל' הוא וכשאסר' התור' פרי עץ מאכל שתי' בכלל הוא וקטף דלא נשתנ' מברייתו וזה פריו הוא בכלל עץ מאכל דהוי מילי דשתי' וא"כ בהנך פירות דכ' המ"א דהקליפ' והגרעין אינו ראוי לאכיל'